מכיוון שהוער לי שיש בעיה עם קישורים באתר, אני מצרפת כאן שני מאמרים על "סונטת קרויצר" שפורסמו בעיתון "הארץ" ב-2019 וב-2020:
סונטת קרויצר של טולסטוי – סוגיות בתרגום ועריכה
ב-1888, בקונצרט שנערך ביתו שבמוסקבה, האזין טולסטוי בחברת אומנים וחברים לסונטה הידועה של בטהובן. טולסטוי התרגש עד דמעות מהיצירה ובו במקום החליט לכתוב סיפור בעקבותיה. הוא הציע לצייר איליה רֶפִּין לצייר תמונת רקע לסיפור והציע לשחקן תיאטרון שאף הוא נכח באירוע, להקריא אותו. רֶפִּין היה זה שסיפר לטולסטוי כי באחת מנסיעותיו ברכבת, פגש אדם זר שסיפר לו בדמעות את סיפור חייו. טולסטוי בחר באנקדוטה זו כסיפור מסגרת לנובלה שלו על היצירה המוזיקלית. אבל השחקן נפטר והצייר שכח מההצעה, ורק טולסטוי מילא את חלקו וב־1889 נקראה הנובלה סונטת קרויצר לראשונה בפני קהל.
הנובלה מספרת על איש החברה הגבוהה הרוצח את אשתו ואם ילדיו. קנאתו של הבעל התעוררה לדבריו, לאחר שאשתו נגנה עם כנר צעיר ונאה את סונטת קרויצר של בטהובן. טולסטוי מגלה כאן את דעתו האישית לגבי כוחה המכריע, המאגי, של המוסיקה על נפש האדם, וכן מביע ביקורת חברתית שערורייתית על היחסים בין המינים, כפי שאפרט בהמשך.
אנרי טרויה, הביוגרף הנודע שכתב את קורות חייו של ל. נ. טולסטוי, הקדיש פרקים בודדים בלבד בספר לתהליך הכתיבה של יצירות מרכזיות של הסופר הגדול. פרק נפרד הוקדש לכל אחת מהיצירות המונומנטליות: מלחמה ושלום ואנה קרנינה. יצירה נוספת, מצומצמת בהרבה בהקיפה, אשר לה הוקדש פרק שלם, הייתה אותה סונטת קרויצר. הבחירה הזאת מעידה, מצד אחד, על מרכזיותה בקורפוס היצירות של טולסטוי, ומצד שני, על חשיבותה בהקשר הביוגרפי של הסופר.
נושאים מרתקים אלו ראויים למאמר נפרד, אך במאמר זה אציג נושאים הנוגעים לצד התרבותי ולצדדים טכניים ומקצועיים הנוגעים לתרגום היצירה לעברית וכן לעריכת התרגום העברי.
ב־1999 הופיעה היצירה בעברית, בקובץ נובלות של טולסטוי, איוואן איליץ' ואחרים בהוצאת הספריה החדשה, ובתרגומו הבהיר של פטר קריקסונוב (במאמר זה אני מתייחסת להוצאה השלישית משנת 2002. הוצאה מעודכנת של הנובלה יצאה לאור ב־2006). עיון מעמיק בתרגום חושף בעיות אחדות הנובעות להבנתי משני מקורות שונים: האחד, פערים תרבותיים והשני אי־התאמות המצויות במקור. אי־התאמות (חוסר סינכרוניזציה בין הפרטים בעלילה) מופיעות לא פעם ביצירותיו של טולסטוי, כמו גם ביצירותיהם של סופרים רבים שכתבו לפני היות המחשב ומעבד התמלילים. יש לזכור עוד שעריכה ספרותית כפי שאנו מכירים אותה היום, לא הייתה קיימת אז. לעיתים קרובות נחשבות אי־התאמות שכאלה לזוטות בלבד. עם זאת, משקלן של אי־התאמות ביצירות מצומצמות כמו זו, עולה ביחס הפוך להיקפן. ראוי לציין גם כי יש להן חשיבות למחקר הספרותי בהקשר התקופתי של כתיבת היצירה, וכמו כן הן משמשות אבן בוחן לדיוק הפרטים בסיפור, ולקריאה קולחת ונטולת מהמורות.
זאת ועוד, בעיניי ההיבט המשמעותי יותר הוא הצד התרבותי בעבודתו של המתרגם. המתרגם הוא בבחינת 'משרתם של שני אדונים': בעוד שעליו להיות נאמן לטקסט המקורי, לשפת המקור ולתרבות שבה נוצרה היצירה, הרי שעליו לשרת בנאמנות את הקורא ה'זר', וחובתו היא לתווך בינו ובין הסביבה והתרבות המקוריות של הטקסט. מדובר אם כן במעין סוכן כפול שצריך ללהטט ללא הרף בין הצדדים: להתפשר על נאמנות לנוסח המקורי, תמורת הנגשת הטקסט לקורא התרגום.
נפתח באי־התאמה טכנית קלה, שבהחלט עלולה לנבוע מפיזור דעת – מספר הילדים של הזוג פוֹזְדְנִישֶׁב, הרוצח ואשתו. נוכחות הילדים חשובה להתפתחות העלילה, ומספרם מופיע ארבע פעמים בסיפור. בפעם הראשונה מופיע מספר הילדים בפרק יד, עמוד 95: "כך קרה שאשתי, שרצתה להיניק בעצמה ובאמת היניקה את חמשת הילדים הבאים, לקתה בבריאותה לאחר לידת הילד הראשון". ממשפט זה עולה כי לבני הזוג היו שישה ילדים לפחות. אלא שבשלושת המופעים העוקבים של מספר הילדים (עמודים 97, 127 ו־132) נאמר בפירוש: חמישה בלבד. המספר המדויק של הילדים אינו משפיע על מהלך העלילה, אך אי־בהירות בפרט אינפורמטיבי שכזה בסיפור רצח בגוף ראשון, פוגמת באמינות המְּספר ועלולה להעלות ספקות בלב הקורא. הדבר דומה לעורך דין שמערער אמינותו של עד על ידי הכשלתו בתיאור פרט טריוויאלי בחייו.
דוגמה נוספת, אשר יש לה גם פן תרבותי־חברתי מרכזי, היא אי־התאמה בתיאור מהלך שתית התה של פוֹזְדְנִישֶׁב, גיבור הסיפור. בסיפור המסגרת, פוֹזְדְנִישֶׁב והמספר שהם שני אנשים זרים, נפגשים ברכבת, ופוֹזְדְנִישֶׁב שוטח בפני המספר את סיפור חייו. הטקס הרוסי של שתיית התה בסיפור מספק את הקרקע שעליה צומחת השיחה בין שני הזרים, ומוביל להקשבה ולקירוב לבבות. בטקסט מופיעים ששה אזכורים של התה שמכין פוֹזְדְנִישֶׁב ומכבד בו את המספר: בפרק א, עמוד 65, מתואר פוֹזְדְנִישֶׁב ההולך להביא מים חמים באחת מתחנות הרכבת (כלומר, ברכבת אין מים חמים); בפרק ב, עמוד 73, הוא מתואר כשותה "את התה שחלט עוד בתחנה ההיא."; בהמשך הפרק הוא מציע מהתה למספר, ששותה ממנו כוס שלמה אף על פי שהתה "דמה לבירה"; בפרק ה, עמוד 77, המספר מודה ש"התה היה חריף להחריד, ולא היו מים למהול אותו." (שוב – אין מים חמים על הרכבת); בסוף פרק י, עמוד 82, מתואר פוֹזְדְנִישֶׁב, "ולאחר ששתה את שארית התה התחיל לפנות את הכוסות והכלים."; פרק ט, עמוד 83, נפתח במילים: "ואתה יודע, פתח שוב, אורז בשקו את התה והסוכר, [...]". כלומר, עולה כאן מהלך של הבאת המים החמים, חליטת התה, שתייה איטית בצוותא ולבסוף – אריזת הכלים, התה והסוכר. אלא שלפתע, בסוף פרק יא, עמוד 88, נכתב, "לאחר דברים אלה שתק זמן רב, שתה עוד תה, גמר לעשן סיגריה, [...]". אם פוֹזְדְנִישֶׁב סיים לשתות את התה וארז הכול בשקו, ולא הוזכרו תחנות נוספות בדרך שבהן יכול היה להביא לו מים חמים – כיצד שתה עוד תה? החשיבות שטולסטוי מייחס לטקס ולמהלכו, מובלטת במספר המופעים הרב של פרטי הטקס. אי־התאמה מעיין זו עלולה להוות מהמורה נוספת ברציפות הקריאה, במקרה שהקורא מזהה אותה.
הדוגמה השלישית, עניינה בתרגום בלבד, והיא נובעת להבנתי מפערי הווייה ותרבות: מנהגי לבוש ותנאי אקלים המובנים מאליהם לקורא הרוסי, אינם מובנים בהכרח לקורא הישראלי. פוֹזְדְנִישֶׁב מספר כיצד חזר לביתו בערב הרצח, כשבכוונתו להפתיע את ה'מאהב' ואת אשתו, ולרצוח אותה. בפרק כו, בעמוד 125 הוא מתאר את מסעו בעגלה מתחנת הרכבת לביתו, ואומר: "משעברתי כחצי ורסטה נעשה לי קר ברגליים ונזכרתי שבקרון פשטתי את גרבי הצמר שלי ושמתי אותם בתיק. איפה התיק? האם הוא כאן? הוא כאן. ואיפה הסל? [...]". שלושה עמודים אחר־כך, בפתיחה לפרק כז, הוא מתאר את פעולותיו בהגיעו לביתו: "המעשה הראשון שלי – חלצתי את המגפיים ובגרביים בלבד לרגלי ניגשתי לקיר שמעל הספה, [...]". הקורא הישראלי עלול לשאול את עצמו בנקודה זו כיצד, אם הסיר את גרבי הצמר בנסיעה ברכבת, הוא עומד בגרביו בלבד? בירור קצר עם יוצאי רוסיה לימד אותי שנהוג בתקופת החורף הרוסי הקר לגרוב שני זוגות גרביים: זוג אחד מאריג דק ומעליו גרבי צמר, שאותם מסירים במקום מחומם. וכך למעשה, גרב הגיבור שני זוגות גרביים, הסיר את גרבי הצמר והגיע לביתו בזוג אחד בלבד, גרביים דקים, אולי מכותנה. למען האמת, המילה הרוסית чулки (צ'וּלְקי) מתורגמת לעברית כ"גרביונים", גרביים ארוכים עד הירך המחוזקים בביריות. במופע הראשון ברוסית נאמר שהן עשויות מצמר, ובמופע השני – פשוט גרביונים. המתרגם קריקסונוב בחר בצדק להסתפק במונח הברור לישראלים 'גרביים', ואילו אך הוסיף במשפט השני שפוֹזְדְנִישֶׁב נותר "בגרביי כותנה בלבד", או מוסיף הערת שולים קצרה בדבר הנוהג שבגריבת שני זוגות גרביים, היה הדבר מסיר את הקושי בקריאה, ולא היה מתעורר חשד שהכותב 'שכח' שגיבורו פשט את גרביו.
העיסוק הארכני בגרביים עלול להיראות לקוראי המאמר כטרחנות מיותרת, ולא היא. הגרביים המופיעים בפרק המתאר את הרצח הם אמצעי שבו משתמש הגיבור לעמעם את קול צעדיו, להפתיע את זוג ה'אוהבים' ובהמשך, לתופסם כביכול בשעת מעשה. זהו פרק השיא של הסיפור ובו טולסטוי מתאר את הרצח לפרטי־פרטים, וגיבורו מדגיש את העובדה שהוא זוכר את כל פרטי ההתרחשות. שלוש פעמים נוספות מדגיש פוֹזְדְנִישֶׁב את העובדה שהוא גורב גרביים בלבד: הוא מתגנב לחדר האוכל כדי להפתיע את ה'זוג'; החשש להיראות מגוחך מונע ממנו לרדוף אחרי המאהב של אשתו "בגרביים בלבד לרגלי, [...]" (ע"מ 129) ולפני שהוא מבקר את אשתו הגוססת בחדרהּ, הוא אומר לגיסתו: "הרי זה טיפשי ללכת בלי מגפיים [...]" (ע"מ 132). אפשר לראות בחזרתיות הזו גם אמצעי קומי יוצא דופן המאיר באור מגוחך את הסיטואציה המחרידה ובעיקר את הרוצח עצמו.
כאשר יצאה לאור הנובלה, הייתה סונטת קרויצר לסנסציה ברוסיה. עוד לפני שפורסמה בדפוס, היא הועתקה על-ידי מתנדבים והופצה באופן כמעט מחתרתי. סטרחוב, מעריצו של טולסטוי, סיפר שאנשים שנפגשו ברחוב לא שאלו זה את זה 'מה שלומך' אלא, 'האם קראת את סונטת קרויצר של טולסטוי?' הצאר אלכסנדר השלישי אהב את היצירה, הצארינה הזדעזעה מתוכנהּ והצנזורה פסלה אותה. מתוך קריאה בביוגרפיות של טולסטוי נראה שבאמצעות גיבורו פוֹזְדְנִישֶׁב, שטח הסופר בלהט את דעתו ואף את תסכולו מהתועלתנות הכלכלית שביחסי גברים ונשים בזמנו, ואף הטיף להמנע מיחסי מין במסגרת נישואין. סיפור מופתי זה שומר גם היום על חיוניות ועל אקטואליות, ומעורר קשת שלמה של רגשות, סותרים לפעמים. אקטואליות זו מצדיקה בעיניי עיון מעמיק ביצירה גם באספקטים תוכניים וביוגרפיים, אך על כך - במאמר נפרד.
סונטת קרויצר – רפליקה של חיי המשפחה של טולסטוי?
בשנים האחרונות שמענו על הדרת יצירות ספרות קנוניות כמו חלף עם הרוח של מרגרט מיצ'ל ואוהל הדוד תום של הרייט ביצ'ר סטואו, כיוון שהן אינן עולות בקנה אחד עם רוח זמננו וערכיו המוסריים בתחומי המגדר והזהות האתנית. יצירות אלה, השונות כל־כך זו מזו נשפטות, לטעמי שלא בצדק, על־פי סולם ערכים אנכרוניסטי: השתיים הואשמו בפגיעה ברגשות הקוראים האפרו־אמריקאים וניכוס הנרטיב השחור על־ידי נשים לבנות.
כאשר מדובר ביצירות אומנות, צריך לזכור שיצירות קנוניות השפיעו מאוד בזמנן על תפיסות בתחום האומנות, החברה והפוליטיקה; על־כן יש להעריך אותן בראש ובראשונה על פי איכותן האומנותית ועל פי השפעתן בהקשר ההיסטורי. אמת, חלקן יוצרות אצל הקהל בן ימינו אי־נוחות, אך חלקן שמרו על האקטואליות שלהן, התמטית והאומנותית, גם אם הן אינן תקינות פוליטית. לפעמים אי־הנוחות שלנו חשובה אף יותר מ'נוחות', ומזמינה התייחסות ביקורתית ותובנות חדשות, אך בוודאי שלא שלילה מוחלטת.
באקלים החברתי והפוליטי הנוכחי, בעולם מוכה קורונה בו המסגרת האינטימית מסוגרת ומבודדת, התעצמה האלימות במשפחה ורציחות של בנות זוג הפכו לבעיה אקוטית. על רקע זה, נובלה שערורייתית כמו סונטת קרויצר שפרסם לב טולסטוי בשנת 1890, ובה הובעו דעות אנרכיסטיות ומיזוגיניות, עלולה היום לעמוד למשפט ציבורי וחברתי על פי סולם ערכים עכשווי. גם בסוף המאה ה־19 דעות אלה היו יוצאות דופן ועוררו כעס ובלבול, והיצירה נפסלה על־ידי הצנזורה הרוסית. היצירה אף הובילה את הזוגיות של טולסטוי ואשתו סופיה לנקודת שפל שממנה לא התאוששה עוד.
במרכז הנובלה מציב טולסטוי את דמותו של פוֹזְדְנִישֶׁב, אדם משונה, עצבני ומר נפש הנוסע ברכבת "לדרום". פוזדנישב זה פוגש ברכבת אדם זר ומספר לו את סיפור חייו: הוא רצח את אשתו אשר חשד בה שהיא בוגדת בו עם כנר, איתו ניגנה בקונצרט בית את יצירתו של בטהובן - סונטת קרויצר. אבל פוֹזְדְנִישֶׁב לא מסתפק בתיאור הרצח, אלא שוטח בפני המאזין והקורא את משנתו על העיוות המובנה, לדעתו, בחיי המשפחה של החברה הגבוהה, חיים המבוססים על שחיתות וחזירות הנובעות מתאוות בשרים. על־פי פוזדנישב שחיתות מידות זו היא שהובילה אותו לרצח אשתו.
אילו היה מרחק אירוני בין גיבור הנובלה ובין הסופר, ייתכן שהוא היה מרכך במידה מסוימת את חווית הקריאה. לדוגמה, בספרו לוליטה, ולדימיר נבוקוב אינו מזהה עצמו עם גיבורו הפדופיל ולא מזדהה עמו. בסונטת קרויצר המצב שונה: מתוך עיון בביוגרפיות וביומנים האישיים של טולסטוי אפשר לראות כי הסופר לא ניסה להסתיר את הקרבה שבינו ובין גיבורו והביע באמצעותו את דעותיו החריגות. טולסטוי משתמש בגיבורו כדי לשטוח בפני קוראיו את התאוריות והדעות שלו לגבי מהותן ומעמדן של הנשים, חיי הנישואין, שלילת יחסי מין בין גברים לנשים, כולל בין בעל לאשתו וכן לגבי לידת ילדים ואופן גידולם. הסופר מזדהה רגשית עם גיבורו הרוצח. אמנם הוא לא מצדיק את הרצח עצמו אבל באופן שבו הוא מתאר את האקלים הרגשי והחברתי שבו חיו בני הזוג, הוא מביע הבנה למניעים שהביאו את פוזדנישב שלו לרצוח את אשתו, רצח שמתואר כבלתי נמנע.
הקׅרבה בין טולסטוי לבין גיבורו גדולה מכדי שנוכל להתעלם מההקשרים הביוגרפיים שבין הנובלה ובין חייו של הסופר, בעיקר בתקופת חייו, בה נכתבה היצירה. הקשרים אלו עשויים להעמיק ולעבות את הבנתו ותובנותיו של הקורא ביצירה זו, אף על פי שהיא עומדת בזכות עצמה כיצירת אומנות ספרותית מן המעלה הראשונה.
הרוזן טולסטוי, כמו דמות הגיבור שיצר, היה בן האצולה הרוסית הנמוכה, בעל אחוזה ומשרתים, ועד סוף שנות השבעים של המאה ה־19 חי פחות או יותר בשלום עם המעמד החברתי שלו. הוא נולד ב־1828 במחוז טולה מדרום למוסקבה ועל אף שהתייתם בגיל צעיר, ילדותו היתה מאושרת. בבגרותו עבר את המסלול הרגיל של לימודים באוניברסיטה (אותם נטש לאחר זמן קצר) ושירת בצבא. הוא הפסיד את הונו בהימורים, עגב על נשים שמעמדן נמוך משלו, טייל באירופה והרחיב אופקים. בגיל שלושים וחמש נשא לאשה את סופיה אנדרייבנה לבית בְּרַס, בתו של רופא בחצר הצאר, שהיתה צעירה ממנו בשבע עשרה שנים. במהלך שלושים השנים שבהן כתב את יצירותיו החשובות, התלבט טולסטוי בשאלות פילוסופיות וחברתיות כמו פערי המעמדות, חינוך העם הפשוט, שאלת הכסף והנכסים וכיוצא באלה. לאחר שפרסם את אנה קרנינה בסוף שנות השבעים, כבר השלים טולסטוי מהפך רוחני: הוא פיתח פילוסופית חיים דתית־סוציאליסטית, דגל בחיי מלאכה פשוטים, ערער על תוקפם המוסרי של שלטון הצאר ושל הכנסייה האורתודוקסית, ופעולותיו אלו גרמו לכנסייה לנדותו. חלק ממסותיו החברתיות נאסרו לפרסום על־ידי הצנזורה והשלטונות ניהלו אחריו מעקב בחשד לאנרכיזם. כפי הנראה, אחת הסיבות המרכזיות שבגללן שלטון הצאר לא עצר את טולסטוי והגלה אותו, היתה הפופולריות העצומה שלו בקרב האינטליגנציה הרוסית ובעולם כולו.
סופיה, אשתו ואם שלושה עשר ילדיו של טולסטוי, לא היתה שותפה להשקפת עולמו החדשה, והדבר גרם לו למפח נפש. הם נישאו מאהבה ב־1862 וככול הנראה הוא אף תיאר את היכרותם ונישואיהם המאושרים באנה קרנינה כשביסס את דמויותיהם של לווין וקיטי על פי חייהם. אלא שמתחילת שנות השמונים של המאה ה־19 ועד מותו של הסופר ב־1910, הדרדרו בהתמדה היחסים בין בני הזוג על רקע אי־הסכמות, בעיקר בתחום הרכוש וסגנון החיים. ההתנהלות ביסנאיה פוליאנה, האחוזה המשפחתית, הפכה לבלתי נסבלת, והובילה בסופו של דבר לבריחתו של הסופר באישון לילה ולמותו שלושה שבועות אחר־כך.
עיון ביומניו האישיים של טולסטוי מאותה תקופה, מציג בפנינו את מצב העניינים המשפחתי: המריבות, הצעקות, הבכי, האיומים בעזיבת הבית (שלו ושלה), מחשבות על בריחה לאמריקה (שלו), איומים בהתאבדות (שלה), הניסיון של כל אחד מבני הזוג למשוך לצידו את תמיכת הילדים; התפקיד המורכב של יחסי המין בחייו של טולסטוי, לידות הילדים והדאגה המתמדת לבריאותם ולחינוכם. למעשה, בסונטת קרויצר חושף טולסטוי בפני הציבור הרחב פרטים אינטימיים על הזוגיות שלו ושל סופיה, ומכפיש ללא משים את שמה ואת שמן של נשים בכלל. בביוגרפיה שכתב על הסופר, אומר אנרי טרוייה: "טולסטוי, שהתיימר לאהוב את הזולת, שחשש שמא יפגע שלא מדעת ברגשותיו של מישהו, כיצד לא חשב על ההשפלה הנוראה שימיט פרסומו של הספר על חברתו לחיים?" (אנרי טרוייה, טולסטוי, הוצאת כתר, ירושלים, 1984, ע"מ 448).
סונטת קרויצר מושכת את תשומת ליבו של הקורא באלימות שבה, בכנותה האכזרית ובטרגדיה המודרנית שהיא משקפת: לכאורה, חייו רצופי המשברים של גיבור הנובלה פוֹזְדְנִישֶׁב – המוּבְנים במעמד שאליו נולד ובחיי החברה שלו - הובילוהו לרצח של אשתו. הסופר 'שתל' בנובלה פרטים מחיי הזוגיות של סופיה ושלו, כפי שהם מוצגים בביוגרפיות שנכתבו על הסופר וביומני בני המשפחה. לדוגמה, בדומה לפוֹזְדְנִישֶׁב, גם טולסטוי החליט להציג בפני אשתו לעתיד את יומניו האישיים שהיו מלאים בתיאורי זימה והימורים, שזעזעו את סופיה באותו אופן שהם זעזעו בנובלה את אשת פוֹזְדְנִישֶׁב. חיי משפחת פוֹזְדְנִישֶׁב הן תיאור מהימן ועגום של חיי משפחת טולסטוי בשנים שאחרי המהפך הרוחני של אב המשפחה.
אמת, בניגוד לגיבור הנובלה, טולסטוי לא רצח את אשתו. אך אף על פי שפוֹזְדְנִישֶׁב מגנה את מעשהו שלו, עדיין קשה להשתחרר מהתחושה שסיפורו, שנכתב בגוף ראשון תחת ידי טולסטוי, הוא כתב הגנה, הצטדקות והסבר למעשהו הנפשע. אפילו בית הדין מזכה את פוֹזְדְנִישֶׁב, בתואנה שהרוצח חשד באשתו שהיא בגדה בו. גישתו המכילה של טולסטוי למניעיו של רוצח אשתו היא זו שיוצרת את הפרובוקציה שעומדת במרכז פרסום היצירה, ומעלה תהייה פרובוקטיבית לא פחות - האם ניסה הסופר להשליך את הפנטזיה הפלילית הלא ממומשת שלו על הדמות הספרותית? פרובוקציה זו, כוחה עומד בעינו גם כיום.
עם יציאתה של היצירה לאור, לא ידעה סופיה המזועזעת לאן להוליך את הבושה: היא, שמעולם לא בגדה בבעלה ולא התכוונה לבגוד בו, ראתה עצמה מוקעת בראש חוצות בעוון חוסר נאמנות. את מרירתה שפכה זמן קצר אחר־כך, כאשר כתבה את הנובלה במי האשם?, כתשובה להאשמותיו של טולסטוי/פוֹזְדְנִישֶׁב. היא קראה אותה באזני כל מי שהסכים לשמוע, ורק בעמל רב הצליחה משפחתה למנוע את פרסומה. באופן אירוני, מספר שנים לאחר שיצאה סונטת קרויצר בדפוס, התאהבה סופיה בידיד משפחה, פסנתרן בשם סרגיי טאנייב, איש קטן, מוזר ונוירוטי וכפי הנראה הומוסקסואל. סופיה שתיעבה יחסי מין, התאהבה בו אהבה אפלטונית שמצאה עוגן במוסיקה שהפיק מקלידי הפסנתר. טולסטוי הרגיש מבוזה.
לנו הקוראים של היום קשה לקרוא על בעל שרוצח את אשתו ומזוכה מכל אשמה בנסיבות אלה. גם עונשו הקל של רסקולניקוב ברומן החטא ועונשו של דוסטוייבסקי, מכה בתדהמה את הקורא העכשווי – הייתכן שרצח של שתי נשים יסתכם בשמונה שנות מאסר ועבודת פרך? מצד שני, אנו רואים גם היום הקלה בלתי נסבלת בעונשים הנגזרים במקרי פשע נגד נשים.
טולסטוי לא נתן לאשת הגיבור וקורבן הרצח שֵם, והיא מובחנת על־ידי פוֹזְדְנִישֶׁב אך ורק כ"אשתי", כלומר באמצעות הפונקציה שהיא ממלאת בעבורו; אנחנו לא יודעים עליה דבר מלבד המידע שניתן לנו דרך עיניו של בעלה. כיום חשוב לנו לתת פנים ושם לקורבנות הנרצחות על־ידי בני זוגן, אך גם בעולם המערבי המתקדם, הנרטיב ההיולי העל זמני של גבר הרוצח את אשתו קיים, חוצה מגזרים, דתות ושכבות סוציואקונומיות ומדיר שינה מעינינו. עם כל הקושי הרגשי והאנטגוניזם שסונטת קרויצר עלולה לגרום לקוראי המאה ה־21, אני מציעה להוסיף ממד ביקורתי לקריאה ביצירת מופת זו, כיוון שהנושא חשוב, בוער ומבעבע בחברה שלנו גם כיום. תיאור העלמה הנדחפת בידי אמה כדי שתמכור עצמה לבעל עשיר וההשוואה המפורשת בין נישואין ובין זנות; תיאוריי הגסיסה של חיי הזוג הנעים בין מריבות מרות ובין התפייסות באמצעות יחסי מין; קינאת הבעל לאשתו שמקורה בבחירתה של האישה להפסיק ללדת ילדים ובפריחה המאוחרת שלה. זו קינאה שלא אהבה מעוררת אותה, אלא החשש ממבטם של גברים זרים ומכך שהאשה תחפש ריגושים מחוץ לקשר הזוגי והמשפחתי. כל הרגשות הללו מוכרים לנו היטב גם היום.
לדעתי, חשוב לקרוא את הנובלה הקצרה הזו של טולסטוי, כי היא נותנת לנו הצצה לעומק נפשו של בעל אלים. הצצה שכזו, מכאיבה, מכעיסה ומקוממת ככול שתהיה, חשובה לנו כחברה. פוֹזְדְנִישֶׁב הוא גיבור שטוב יהיה אם אף קורא לא יזדהה עמו, אבל מעקב אחרי הלך רוחו, מניעיו וההצדקות שהוא נותן למעשיו, עשויים לעזור לנו לזהות את שורשי האלימות בכלל, והאלימות נגד נשים במשפחה בפרט, ואולי להתמודד איתה בהצלחה גדולה יותר.
