ביקורת ספרותית על איוואן איליץ' ואחרים מאת ל.נ. טולסטוי
ספר מעולה

---

סיפורים מקסימים של סופר ענק.
הספר הנ"ל מכיל ארבעה סיפורים קצרים, "מותו של איוואן איליץ'", "סונטת קרויצר", "חולסטומר" ו-"הקוזאקים". קיימת הוצאה חדשה יותר של קובץ שנקרא בשם דומה, "מותו של איוואן איליץ'" (בהוצאת דביר), ובו שלושה סיפורים, "מותו של איוואן איליץ'", "האב סרגיי" ו-"השטן". התרגום הישן של פטר קריקסונוב מוצלח בהרבה מהחדש, אבל שני הסיפורים "האב סרגיי" ו-"השטן" הם מצוינים וחבל לוותר עליהם בגלל התרגום הקלוקל.

סופרים טובים יודעים לנסח מניעים אמינים עבור הדמויות בסיפור. על מנת שהקורא לא יעקם את אפו במהלך הקריאה לנוכח מעשי הדמויות, עליהן להיות מונחות תחת היגיון כלשהו. היגיון זה נובע באופן כזה או אחר מתוך עברן והשאיפות המדריכות אותן. כדי שיראו אמינות בעינינו, עלינו לדעת מה הן מרגישות ועלינו להכיר אותן לעומק. בדמויות לא מפותחות, ניתן להבחין שהמניעים הם קלושים - בנאליים, סטראוטיפיים או מוכתבים מבחוץ. יותר קל עבור יוצר חלש להשתמש בדמיון והידע (והדעות הקדומות) של הקורא על מנת למזוג אופי בדמויות, במקום שיאלץ לעשות זאת בעצמו. יוצר טוב יודע כיצד לבצע זאת, אבל כדי למסור את עברה ואופייה של דמות לקורא, צריך להקדיש עמודים ותיאורים רבים.
אבל טולסטוי הוא משהו אחר. הוא פשוט עומד על מדרגה אחת נפרדת. בכל סיפור, הוא מצליח לזקק את ההיסטוריה והמניעים של הדמויות כך שיתמזגו לתוך חוט השדרה של הסיפור. הדרך בה הוא מבצע זאת, היא ייחודית למדי כשלעצמה. בכל הסיפורים בקבצים אלה (למעט "הקוזאקים") יש מעשית דמות אחת יחידה בה מתמקד הסיפור, וצפונות הנפש שלה חשופות בפנינו. כל שאר הדמויות הן ניצבים החולפים על פניה של העלילה. טולסטוי משתמש בכך כדי לטוות ביד אומן את הדמויות הגיבורות בסיפורים. רוב המלל מוקדש כדי לפרוש בפני הקוראים את מחשבות ורגשות הגיבורים, עמוד אחרי עמוד. כלי כזה מכתיב גם שהדגש בסיפורים (הקצרים) הוא לאו דווקא על העלילה, אלא על תגובותיהן של הדמויות להתרחשויות בחייהן. מכיוון שהדמויות הן אמינות ואנושיות, אפשר למצוא נקודות הזדהות רבות עם דרך מחשבתן והרגשתן ועם תכונות של הטבע האנושי.

מלבד כל השבחים שהרעפתי עד כה, ראוי לציין שהסיפורים שופעים ברעיונות מקוריים ותוך מפגן של יצירתיות בלתי רגילה. סיפור שמנוסח מנקודת המבט של סוס הוא בהחלט אחד הדברים המוזרים והגאוניים שקראתי. דבר נוסף שמאפיין אותם הוא אידאיליזם, כאשר מנעד הרעיונות מתנודד בין אידיאלים רומנטיים להיגיון קר. אין ספק שיש סיבה טובה לכך שהספרים האלו עומדים במבחן הזמן.

ובנוגע לסיפורים עצמם-

"מותו של איוואן איליץ'"
מוזר לפתוח דווקא בסיפור הפחות מוצלח מתוך הקובץ. הסיפור הוא על אדם הנמצא על ערש דווי ומתמודד עם ימיו האחרונים. החלק הראשון של הסיפור הוא קצת חלש, אבל הקצב מתגבר עם הפיכת הדפים וחציו השני מוצלח יותר. התיאורים בהחלט מצליחים להעביר תחושה בלתי נעימה של אדם סובל שמתנדנד בין תקווה לייאוש, ואיך נראה בעיניו היחס של סביבתו למצבו הסופני. לפרקים, הסיפור סובל מחזרות נשנות של תיאור אותם מיחושים, אבל סך הכל גם בסיפור פחות טוב טולסטוי לוקח בגדול סופרים אחרים.

"סונטת קרויצר"
הפנינה של קובץ הסיפורים הזה. בסיפור זה נמצאים שני מספרים. הדובר בגוף ראשון מתאר מפגש ברכבת עם מי שהוא גיבור הסיפור למעשה, המספר על תפיסתו לגבי מוסד הנישואין ועל עברו. מיזוג של רעיונות מאוד רומנטיים מצד אחד (חלקם שוביניסטיים) ומאידך תפיסה מאוד גשמית של מניעי האדם כנובעים מצרכיהם (בפרט, המיניים). פשוט מבריק. הסיפור מערב גם מחשבות על מקומו של האדם בעולם ומה המשמעות לקיומנו.

"חולסטומר"
זהו סיפור חייו של סוס, מפי הסוס. ראשית, ראוי לציון השימוש המיוחד בשפה. כיוון שהסיפור הוא מנקודת ראותו של סוס, גם השפה שמשמשת לו שואבת מז'רגון "סוסי" (בדומה לשימוש בז'רגון ימאי בתיאור סיפורי ימאות). מאוד מרענן ומקורי. הסיפור עצמו מאוד יפה אך מצער מבחינת היחס של בני האדם לחיות המשמשות אותו. בנוסף, הסוס סובל מיחס הסביבה בשל פגם חיצוני במראהו, ובמיוחד נוגע ללב היחס שהסוס מקבל מאמו. הפסקה הלפני אחרונה בסיפור עוררה בי פלצות, אך בגאוניות רבה טולסטוי הצליח בפסקה שלאחריה להפוך את היוצרות ולהביא אותי לנקודת מבט הפוכה לגמרי לגבי מה שהטריד אותי.

"הקוזאקים"
סיפור חביב, על חיי הספר של רוסיה.

בקובץ הסיפורים בהוצאת דביר-

"האב סרגיי"
סיפור מאוד מקורי, על חייו של נזיר. חיי ההתנזרות מועברים באופן מוחשי ומאוד עוצמתי. הנזיר המתבודד צריך להתמודד לא רק עם פיתויים, אלא גם עם הגאווה שהוא חש מעצם הצלחתו להתגבר על הפיתויים. אחת הסצינות החזקות היא זאת בה הוא נאבק בעצמו על מנת שלא לחטוא עם אישה שמפתה אותו.

"השטן"
סיפור על בעל אחוזה צעיר שמתקשה לעמוד מול פיתוי הבגידה באשתו. הגיבור עומד נבוך מול דחפיו לבצע את שהוא יודע שאסור, כאשר דחפיו מדומים לכאלה המוכתבים על ידי גורם חיצוני ערטילאי. זאת פרשנות מעניינת להדחקה/הזרה הנדרשת של יצרינו האנושיים בחברה התרבותית.

» ביקורות נוספות של ניר
» ביקורות נוספות על איוואן איליץ' ואחרים