“סיפור פשוט, שפה ישירה ופשוטה, לא מצטעצעת אבל כל כך רעננה, ואהבת אדם. הרבה אהבת אדם, אנשים אנושיים, כאלה שעוזרים זה לזה אבל יודעים גם ללכת מכות.
משפחה ממעמד נמוך באוסלו בשנות ה-60, אמא וילד שמצטרפים אליהם דייר משנה, על מנת לאזן את מצבם הכלכלי, וילדה בת 6, אחות של הילד מצד אביו. ומפני שזה סיפור שמסופר מנקודת מבטו של ילד בן 9, זה עולם קטן ולא הכל ברור, אנחנו יודעים רק מה שהוא יודע ומבינים רק מה שהוא מבין, אבל הוא מתואר בראיה מאד עשירה ואופטימית.
השיכון שהוא מתאר לא נשמע שונה מהשיכון שאני זוכרת מרחוב שבטי ישראל. חדר מדרגות צר ששומעים בו את מה שקורה בכל הדירות, חברת ילדים שיש לה חיים עשירים משלה, גם מפני שלא לכל ההורים יש זמן וגם כי מדובר בדור שלא חשב שמשימת חייו היא לשעשע את הילדים שלו. כילד, או כילדה במקרה שלי, יש לך יחסים עם הרבה מאד אנשים, הורים של, הזקנות מקומה 3, עמוד חשמל וחצי, כלומר, האיש הגבוה מהכניסה השניה ואישתו הנמוכה, מירי ברקוביץ שהיתה גדולה ממני בלפחות 5 שנים אבל שיחקה איתנו כאילו היא בגיל שלנו (ואנחנו הערצנו אותה כמובן), וגם מלחמות, בעיקר עם הילדים מהשיכון השכן, מספר 32, שהוא בכלל יקום מקביל.
זה עולם של אאוטסיידרים, זה שבספר, כולם, גם כל אחד מבני המשפחה וגם החברים שהם בוחרים לעצמם, אבל זו בחירה אמיתית, מתוך אהבה וממש לא מתוך רחמים, ויש פה קבלה וטוב לב שגולשים מידי פעם למתיקות יתר, אבל רוב הזמן זה מתאזן.
ורק הסוף קצת מאכזב, מלאכותי, וגם מוסבר מידי, כאילו מישהו אמר לו, הי, יעקובסון, מה עם הקצוות? והוא פספס בדיוק את המערכון ההוא של החמישיה הקאמרית על הבדיחה בלי הפואנטה או שהוא סתם לא ידע שהיום כבר לא חייבים. נכון שיש מי שיתמרמרו אם לא תוריד להם פטיש על הראש בשלב מסויים, אבל רוב הסיכויים שהם לא יהיו מרוצים אניוויי, כי הם צריכים הרבה יותר אקשן גם במשך הדרך, ככה שאולי לא באמת היה שווה לעגל בשבילם את הפינה הזאת.”