פעמים רבות השתמשתי בביקורותי במונחים מתחום הקולינריה. זה מתבקש, מפני שבמהלך הכנת יצירה ספרותית מתקיימים כמעט כל השלבים ההכרחיים להכנת יצירה גסטרונומית.
באה ביקורתו המשעשעת של עולם-נפלא-נורא על הספר משחק הצייד של הרלן קובן, ולימדה אותי עד כמה ספרי נוסחה הם ספרי רקיחה עם הוראות הכנה מדוקדקות.
להרלן קובן שני קווי ייצור. פס ייצור אחד מבית מטבחו, הינה סדרת מיירון בוליטר המוקדמת, שנכתבה החל משנת 1995.
פס היצור השני הנפיק את כל הספרים שאינם קשורים לגיבור ההוא.
משל למה הדבר דומה? למעצב צמרת שמייצר הוט קוטור, תפירה עילית, בצד אופנה נגישה במחירים שפויים למכנה משותף רחב יותר.
נשאלת השאלה, אם אתה הרלן קובן וניחנת בכישרון ברמה מסויימת, מה מניע אותך לכתיבת סדרות ספרים ברמה שונה? הרי ספר מסדרת מיירון בוליטר נמכר באותו מחיר כמו ספר מהסדרה הכללית.
התשובה לשאלה זו פשוטה להפליא: ההוצאות לאור הן-הן שהפכו את סדר ההוצאה לאור. בתחילה הן הוציאו את הספרים הטובים ביותר, ומשנדרשו לספק טרף להמונים הרעבים הוציאו מהגנזכים את יצירתו המוקדמת של קובן ותרגמו את הסדרה של בוליטר. מהלך מוטעה,(כשם אחד מספריו).
כדי להבין טוב יותר איך צנח עלינו מר קובן ומה עשו ההוצאות למעריציו המושבעים, נציג את יצירתו, ראשון-ראשון, אחרון-אחרון.
בראשית היה "הנעלמים", ספר מתח משובח, כתוב בכישרון בולט, מהפך קרביים ומותח ביותר, שתורגם לעברית ב-2004 והגיש לנו את הסופר המוכשר הזה. אחריו יצאו בקצב מזורז: אל תגלה, דיו חיוור, הזדמנות אחרונה, התמימים והיער. כולם ספרים ששווים קריאה שנייה.
המתכון היה באמת נוסחתי: אדם נעלם, קרוב משפחתו מסתבך באשמת שוא, פתרון מסובך וטוויסטים על גבי טוויסטים עד העמוד האחרון. הכתיבה משובחת, הומור וציניות במידה נכונה, ובקיצור, סופר חדש שנחטף ביום שבו ספרו החדש הונח על המדפים.
כאמור, הוצאות הספרים חמדניות הן, למה לא לנצל את ביצת הזהב עד הסוף? וכך הוציאו לאור את סדרת מיירון בוליטר, שנכתבה מוקדם יותר, והיא טובה הרבה פחות. וכל כך למה?
בסדרת מיירון מככבים כמה שחקנים קבועיים: מיירון בוליטר, כדורסלן מוכשר בעברו וסוכן ספורטאים בהווה, וין, ידיד נפשו על תקן שומר-ראש-פסיכופת-סוציופת-נשק מהלך. אספרנזה דיאז, שותפתו, מתאגרפת לשעבר ונציגת המיעוטים המגיעים רחוק בזכות האמביציה וההשכלה, סינדי הגדולה, הצבעונית והסטר (כך במקור) קרימשטיין, עורכת דין מטילת אימה. לא נפקד מקומם של האחים אייק המאפיונרים ועוד כל מיני דמויות ביזאריות משולי חברה.
והביזאריה, היא-היא בעוכריו של הרלן קובן. בדיחות וויצים מוגזמים, הומור גס, הגזמות תיאוריות מעצבנות (שלא לדבר על שינויים פיזיים בממדיה של סינדי הגדולה בכל ספר). מרגיז לקרוא על כפות ידיים ענקיות כמגרש בייסבול, שמלה ענקית כאוהל קרקס וכהנה וכהנה דימויים מוגזמים אשר מנמיכים את הטקסט לרמה של פיליטון עממי.
אחרי שקוראים את הספרים מן הסדרה הרצינית שלו ויודעים כי יש לו יכולת להפיק סעודה מעודנת, רבת טעמים ומורכבת, כמה מאכזב לסעוד את הארוחה התפלה, הפושרת והמקרישה, שהוכנה זמן כה רב קודם לכן, כשהטבח היה הרבה פחות מיומן.
באחת מביקורותי הקודמות, תהיתי על מה ולמה משתמש קובן בכל כך הרבה נפשות פועלות, שנדמה כי יצאו מבית החולים הקרוב לחולי רוח או מברים מפוקפקים ביותר בשוליה הסליזיים של ניו-ג'רזי. האם זה משום שמיירון בוליטר הוא גיבור צחור, יהודי טוב, בן טוב מן המעמד הבינוני, בן השכן שכל אמא יהודיה מניו-ג'רזי הייתה רוצה כחתן לבתה? האם כדי לאזן את גיבורו החכם, אך החנון, הוא תולה בעקביו את כל הטיפוסים המפוקפקים הללו? או שהרלן קובן הוא חסיד שוטה של הפוליטיקלי קורקט, עד שהוא מכניס לספרו נציג מוזר מכל מגדר.
מסלול מכשולים, הספר שבעטיו התגוללתי על הרלן קובן ידידי, אינו שונה במאומה משאר ספרי הסדרה. במקור הוא נכתב ב-1999, בישראל הוא יצא ב-2012. וחבל. חבל, חבל, חבל.
פעמים רבות במהלך הקריאה רציתי להניחו מידי, אבל הרצון להגיע לפיתרון החידה גבר על הגיוני, וכך קראתי אותו בחוסר עניין בולט רק כדי לגלות כי גם הפיתרון לא הביא את הקתרזיס המקווה.
יש לציין כי הספר הבטיחי לי, בסדרת בוליטר, מתרומם מעל שאר הספרים בסדרה ודומה באיכותו לסדרה השנייה (אם נדע לנכש אותן תכונות מעצבנות).
ובזאת נביא הצעת הגשה להוצאות הספרים: על כל הספרים הישנים מסדרת בוליטר, נא לציין באותיות קידוש לבנה "פג תוקפו", או, "היה טוב לשיווק עד שנת 2000", שהרי גם אם נרצה למלא את כרסנו בספרי מתח, נעדיף מזון מהיר עשוי כהלכה על פני סעודה שמנונית בדיינר אמריקאי באחד מפרברי ניו-גירזי.
