ביקורת ספרותית על נוסטלגיה של דרקונים - או: המומיה והפרופסור מאת דימוסתניס קורטוביק
בזבוז של זמן

---

ספר מסוג האימא של... והילד הנוסף. הפעם כתוב ותפור בתפרים גסים, ילדותיים ובסוף מטרידים( למה , קיראו בבקשה בסוף הביקורת).
הסיפור: חנוט שנמצא ביוון, נעלם מתחת לאפם של כל החוקרים.
זוג טיפוסי של חוקרת שאביה כבר עינה את צד ב, דהיינו חוקר , פרופסור לא רשמי להיסטוריה, יוצא בעקבות האבידה.(צד ב במעצר וברגע מסויים הוא לא עצור , לא ברור למה).
כמובן מתגלות תמיהות עובדתיות: כמו החגורה של החנוט (איני יודע מדוע זה נקרא כך, והלא חנוט הוא תוצר שימור מכוון של פעילות אדם ומימצא אחר הוא פשוט מאובן או שריד פליאונטולוגי),היא מתקופת הפלייסטוקן (22000 שנים), הבגד בן 12000 שנה והגופה ( הביאס קורפוס), בת 8000 שנה, עוד לא הלכה לגן.
וכאן התחיל הכאוס בסיפור, כת ואירגון סודיים, חוקר שמגיע תמיד למקומות הנכונים ושואל שאלות מטומטמות שגורמות לאנשים רעים לרדוף אחריו, וטובים או פסאודו טובים להציל אותו.
אהבה/חיבה שפורחת בין בת המענה למעונה.
הכעס שלי מתייחס למרכיב הבא:
כדי להגביר אותנטיות,אזי מוסיפים אנקדוטות היסטוריות אמיתיות.
בהתחלה זה נחמד. כמין בושם או תבלין לעלילה. ברגע שהאנקדוטות הופכות לעיקר בציר העלילה, והן מהוות הגורם להכוונת העליה, זה כבר לאכול רק תבלינים ולא תבשיל. יש לי הרגשה שרק תימנים והונגרים מסוגלים לכך.( באמת בלי כוונה לפגוע במישהו החברים הטובים ביותר שלי....)
אני משוגע להיסטוריה, אבל הפעם זה היה יותר מדי, תפור בתפרים גסים.
הכעס נוגע גם לוויכוח על מחיר ספרים והזנייתם.
זוהי דוגמה קלסית לספר מיותר.

» ביקורות נוספות של אורי רעננה
» ביקורות נוספות על נוסטלגיה של דרקונים - או: המומיה והפרופסור