“אני רואה שיש תמימות דעים כאן לגבי הספר: רע ומיותר. טוב שקראתי את הספר לפני שראיתי את הביקורות האלה, כי הספר משעשע, ממש לא לוקח את עצמו ברצינות, נקרא בחיוך ואפילו מוסיף כמה תובנות על ההיסטוריה של אירופה ועל מצבה כיום.
במקום לשבור את השיניים בניסיון כושל להגות שמות סקנדינביים, כפי שהורגלנו לאחרונה, אפשר לחוות כאן מבחר שמות משברי שיניים מכל רחבי אירופה, ואירופה המתוארת בספר היא כמעט כל מקום אפשרי.

מומיה נעלמת מהמוזיאון בו אוחסנה והאוצר הקשיש של המוזיאון חשוד בקשר לכך. הוא יוצא בעקבות המומיה כדי לטהר את שמו ולהסיר את החשד מעליו. בינתיים מסתבר שהמומיה מסתורית הרבה יותר ממה שסברו בתחילה ושיש סיבה לכך שכל אחד מאלה שניסו לתארך את גילה הגיע לתשובה שונה באופן קיצוני מהאחרים.

במסעו בסמטאות האחוריות של אירופה מלווה אותו אנדרומאכי קוטרומבה, קצינת משטרה החוקרת את ההיעלמות. היא בתו של חוקרו ומענהו משכבר הימים, כשהיה אסיר על רקע דעותיו הקומוניסטיות.

פולחנים קמאיים ואכזריים, סחר בנשים וזנות, גחלים לוחשות של כל מלחמות אירופה - מסתבר שהמומיה נדרשת לקבוצות רבות, לכל אחת מסיבותיה היא.

הספר מותח הגופות נערמות. אבל אפשר להבין מדוע הקוראים הקודמים לא סיימו אותו - הספר דורש סבלנות, מהורהר ופילוסופי. ולדעתי - גם מלא הומור אירוני.”

“אני הראשון להודות שבביה"ס לא הייתי תלמיד טוב.
תיקון - לא הייתי תלמיד טוב במקצועות שלא עניינו אותי, כלומר 90 אחוז ממה שלמדו שם.
חשבון הפסקתי להבין אחרי שגמרו ללמוד את לוח הכפל. עם זה הסתדרתי, כי קצת אח"כ נ' כבר התחילה לעזור לי עם המספרים והיא ידעה ללמד נהדר.
לשון הפסקתי ללמוד מיוזמתי אבל הסתדרתי גם כן, כי ע' לימדה אותי לשון בדרך שעליה ניתן לומר - מורה טובה מורה לחיים.
וכך גם עם ביולוגיה,פיזיקה, כימיה וכל שאר המקצועות הללו שלעולם לא אבין ולעולם לא אדע.
אבל מהצד השני היו את הספרות ובעיקר את ההיסטוריה. בשיעורי היסטוריה הייתי מגיע לפני כולם ונשאר הרבה אחריהם. תנו לי וכמה שיותר.
ולכן הספר הזה התחבר אלי כמו שאני התחברתי אליו, כן, היסטוריה.
יש פה המון היסטוריה - של המין האנושי, של מלחמת האזרחים ביוון, של הנאצים, של ימי הביניים ועוד ועוד ועוד. והסיפור שנטווה בין דפי ההיסטוריה הזו מוליך את שני הגיבורים לאורכה ורוחבה של אירופה והלוך וחזור בתולדות ימי האדם.
אז למי, שכמוני, מכור להיסטוריה, זה המקום. ממליץ לקרוא כדי לזכור שלא משנה איזה תלמידים הייתם בביה"ס, מה שחשוב זה מה אתם אוהבים בחיים.”

“משהו לא טוב קורה עם ספרים שמתורגמים מיוונית בהוצאת כתר,
אין לי כוונה להכליל או לפגוע, אבל אין חיבור ביני לספרות הזו.

מדובר בספר שהוא ספר מסע ברחבי אירופה ציריך ג׳ינבה, שטוטגרט
מילאנו ועוד של אוצר במוזיאון יווני דל תקציב ושל חוקרת יוניה שאביה עינה
את האוצר בשנות ה-70 של החונטה הצבאית ביוון.

קצת עניין יש בספר בנושאים אנתרופולוגים (מומיות) וכתות (כת האמא הלבנה )
קצת על אלבנים יוונים ,אבל ברובו עד לאיפה שהגעתי השתעממתי.”

“ספר מסוג האימא של... והילד הנוסף. הפעם כתוב ותפור בתפרים גסים, ילדותיים ובסוף מטרידים( למה , קיראו בבקשה בסוף הביקורת).
הסיפור: חנוט שנמצא ביוון, נעלם מתחת לאפם של כל החוקרים.
זוג טיפוסי של חוקרת שאביה כבר עינה את צד ב, דהיינו חוקר , פרופסור לא רשמי להיסטוריה, יוצא בעקבות האבידה.(צד ב במעצר וברגע מסויים הוא לא עצור , לא ברור למה).
כמובן מתגלות תמיהות עובדתיות: כמו החגורה של החנוט (איני יודע מדוע זה נקרא כך, והלא חנוט הוא תוצר שימור מכוון של פעילות אדם ומימצא אחר הוא פשוט מאובן או שריד פליאונטולוגי),היא מתקופת הפלייסטוקן (22000 שנים), הבגד בן 12000 שנה והגופה ( הביאס קורפוס), בת 8000 שנה, עוד לא הלכה לגן.
וכאן התחיל הכאוס בסיפור, כת ואירגון סודיים, חוקר שמגיע תמיד למקומות הנכונים ושואל שאלות מטומטמות שגורמות לאנשים רעים לרדוף אחריו, וטובים או פסאודו טובים להציל אותו.
אהבה/חיבה שפורחת בין בת המענה למעונה.
הכעס שלי מתייחס למרכיב הבא:
כדי להגביר אותנטיות,אזי מוסיפים אנקדוטות היסטוריות אמיתיות.
בהתחלה זה נחמד. כמין בושם או תבלין לעלילה. ברגע שהאנקדוטות הופכות לעיקר בציר העלילה, והן מהוות הגורם להכוונת העליה, זה כבר לאכול רק תבלינים ולא תבשיל. יש לי הרגשה שרק תימנים והונגרים מסוגלים לכך.( באמת בלי כוונה לפגוע במישהו החברים הטובים ביותר שלי....)
אני משוגע להיסטוריה, אבל הפעם זה היה יותר מדי, תפור בתפרים גסים.
הכעס נוגע גם לוויכוח על מחיר ספרים והזנייתם.
זוהי דוגמה קלסית לספר מיותר.”