זה לא מותחן אירוטי. זה שיעמומון גלקטי.

ברצינות, הספר הזה לא החליט מה הוא רוצה להיות, ובניגוד לספרים שמצליחים לעשות המון דברים בהמון ג'אנרים, הוא מצליח לפספס בכל דבר שהוא נוגע בו.
קראתי כי הביקורות היללו כ"ספר ביכורים מהפכני ומרענן". באמת?! באמת?!?!
עזבו. עדיף לקרוא ישראל היום.

התנגן לנו בלופ בטיול קוסט לקוסט בארה"ב בשנת 2000.
מעולה גם לא לאוהבי קרת.
צחי גראד שפוט מעולה.

ספר מעולה.
ברור, מרתק ומגרה מחשבה.
אומנם יש מספר קטן של קטעים שעברו לי מעל הראש אך לדעתי זה בהחלט לא משפיע לרעה.

הומלץ לי בחום ע"י שני ממליצים נחשבים בעיני אז החלטתי לצאת לדרך למרות הרתיעה שאפילו אינני יכול להסביר.

קראתי את הספר באנגלית וזאת הייתה חוויה מתישה, אפילו בקינדל. הסופרת משתמשת במילים גבוהות להכעיס שהופכת את החוויה למתישה ולא למענגת. בכמה מילים ארכאיות משתמש אדם בן יומנו בשעה שהוא כותב מכתב? לפי הסופרת - בכל משפט שני. ממש הקציף והזעים אותי לקרוא - עד חרון אפי.
בד בבד, ניכר כי גם כוחה של הסופרת תש מהאיוולת שהחלה בה, וקצב המילים המעצבנות יורד ביחס ישר להתקדמות בספר.
אולי זאת חלק מהטכניקה של יצירת הקצב. מבחינתי מסתכנת לאבד קהל גדול בדרך, וגם מי ששורד, לאו דווקא מעריך את ה"מחווה" המעצבנת.
פרט לכך יש משהו רפטטיבי בספר שהופך אותו למסטיק למרות שהעלילה מצליחה להחזיק. עם קצת עריכה יותר אגרסיבית, היה טוב יותר.

תיאור היחסים במשפחה הוא ערום לחלוטין, אפילו מופשט מעור, כנראה התכונה החזקה ביותר בספר. כנראה שזאת הסיבה העיקרית להמליץ עליו הלאה.

בצורה מוזרה ידעתי את הסיפור כי שמעתי על הסרט מחברים, אך שכחתי הכל כשהתחלתי לקרוא אותו. זה הפך את החוויה למעולה שכן יש טוויסט קטן בעלילה שכיף להיות מופתע ממנו.

סה"כ - מומלץ. לא לצעירים שאני מנחש שישתעממו ממנו.

קראתי את עולם הסוף והיה סבבה. קיבלתי המלצה חמה מאוד על "ביום שהמוסיקה מתה" והספר קודם אצלי לראש התור, זכות השמורה למתי מעט.
במשך שבועות ארוכים לא הפסקתי לספר לאנשים סביבי שאני קורא אותו. למי לא סיפרתי - בעבודה, לחברים, למשפחה - לכ ו ל ם. ומה סיפרתי וודאי תשאלו. (וודאי...)
"אני קורא ספר משעמם בצורה קיצונית אבל חייב להיות סוף עם פואנטה לפנים אז אני מוכרח להחזיק מעמד".

איזה מטומטם אני.

מצ'עמם. בלי פואנטה. לא סקרנות, לא מחשבה ולא מעוף. פשוט מוות מוחי איטי.
קראתי את הביקורות למעלה אז אני מתנצל בפני המעריצים. זה לא אתם - זה אני.

לצלוח את הספר זה באמת כמו לצלוח את השואה בשלום.
ספר יומרני, מתנשא ומעל הכל משעמם.

קראתי את הספר כחודשיים לפני תחילת מבצע עמוד ענן. הספר שימש מעיין מדריך למאורעות שהביאו אותנו למבצע.
מאוד מעניין ואינפורמטיבי.

אבל מה - שלומי אלדר לא יכול לכתוב ספר. את רשימת הסטיקי נוטס שלו ארז באיזה יפה והזדרז לרדת להדפסה כאילו מדובר בעיתון. לא מאורגן, לא מסודר ובאופן כללי לא מאוד קריא.
חבל.

אמרו לי שיש בספר הרבה פילוסופיה. מי שאומר זאת לא קרא את הספר. מי שמצפה לרומן, עתיד להתאכזב.
זה ספר עיון על פילוסופיה וההיסטוריה של הפילוסופיה בהגשה שמנסה להיות קלילה.
מנסה כי עד עמוד 250 בערך, זה כבד ומשעמם.
משם זה תופס תאוצה והחלק השני של הספר (אולי בגלל אופי התיאוריות שבו) הרבה יותר מוצלח.

הספר לא נראה לי אבל המלצות חמות גרמו לי לנהוג כנגד האיסטינקטים שלי.
טעות.

מצ'עמם, לא מצחיק, כתוב בנאלי ולא אמין, דמויות כל-כך שטוחות שחשדתי שהתכוון שיש להן שילוב קשה של אוטיזם, פיגור וחוסר כריזמה.
בזבוז זמן