ביקורת ספרותית על בארצי הזרה לי מאת הנס פאלאדה
ספר טוב

---

הגעתי לקריאתו של הספר "בארצי הזרה לי" להנס פאלאדה (שם העט של הסופר רודולף דיטצן) עם ציפיות בגובה דשא. ראשית, קראתי ושמעתי על הספר מספר ביקורות בינוניות ומטה. שנית, בעמודים הראשונים של הספר מופיעות תשבחות רבות, אלא שכולן מתייחסות לספר אחר של פאלאדה (!) – "לבד בברלין", מה שגורם לקורא לחוש שמנסים למכור לו חתול בשק, ולא זו בלבד, אלא שהשק שקוף ויללות החתול מחרישות אוזניים. עם ציפיות כה נמוכות אולי אין זה מפתיע שהופתעתי לטובה.

"בארצי הזרה לי" הוא יומן אותו כתב פאלאדה במחצית השניה של שנת 1944 בעודו כלוא בבית סוהר לפושעים חולי נפש בגרמניה הנאצית. לו היה היומן מתגלה באותה תקופה, היה גורם קרוב לודאי להוצאתו ולהוצאת חלק ממכריו להורג, ולפיכך פאלאדה כתב אותו באופן מוצפן – בכתב מיניאטורי בין שורות של כתב יד אחר, תוך היפוך הדפים מדי פעם. משניתנה לו שעת כושר, הוא הבריח אותו מבין כותלי בית הכלא.

העובדה כי היומן נכתב בחשאי, תוך סכנת-נפשות ובתנאים לא-תנאים, ניכרת: הכתיבה אסוציאטיבית ובקטעים רבים הרושם הוא כי הדברים עברו ישירות ממוחו וליבו של פאלאדה אל הדף מבלי עריכה וסִגנון (וזאת בניגוד לגרסה מאוחרת יותר של היומן שפאלאדה הכין אחרי התמוטטות המשטר הנאצי). לטעמי זהו יתרון: אף כי הכתיבה מלוטשת פחות, היא כנה יותר.

פאלאדה מתאר את החוויה המסויטת של החיים ברייך השלישי מפרספקטיבה של איש-רוח אשר מתקשה להסתיר את תיעובו למשטר הנאצי, ערכיו ומשרתיו ומשלם על כך מחיר גבוה: רדיפת היהודים, התפוררותו המהירה של הצדק ("צדק אחד למפלגה, ואחד לאלה שאינם במפלגה"), עלייתם של עבדים-כי-ימלוכו – אנשי-ביבים אשר עלו למעמד של חורצי גורלות בשל חברותם במפלגה הנאצית, תופעת המלשינות שאין להימלט ממנה ("כאשר שלושה אנשים עמדו יחד חזקה שלפחות אחד מהם יהיה מלשין"), הפיכת האמנות והאמנים לכלי שרת בידי המשטר, והתחושה כי הפכת לזר בארצך ובעמך.

זוהי הפעם הראשונה בה אני קורא תיאור של החיים בגרמניה הנאצית מנקודת מבט כזו ולפיכך מצאתי ביומן עניין רב. אמנם פה ושם ניכרת נימה אפולוגטית בכתיבה ובעניינים מסוימים חשתי כי היומן מכביר בפרטים יתר על המידה (כפי שחש ומודה ביומן פאלאדה עצמו), אך הדבר מובן לחלוטין לנוכח הנסיבות ובסך הכול כתיבתו של פאלאדה קולחת ומעניינת באופן מרשים בהתחשב בתנאים-לא-תנאים בהם היה שרוי.

האפולוגטיקה ביומן מתייחסת בעיקר לסוגיית ההשארות בגרמניה. אנשי רוח לא מעטים עזבו את גרמניה הנאצית ואילו אלו שנשארו אך תיעבו את המשטר התייחסו למצבם הקיומי בגרמניה הנאצית כאל "הגירה פנימה". הנושא של הגירה פיסית לעומת הגירה פנימה מגרמניה הנאצית הוא נושא טעון ועורר מחלוקת חריפה בחברה הגרמנית שלאחר המלחמה. אחרית הדבר ובמידת-מה (אולי בעקבותיה) גם ההקדמה של פרופ. משה צימרמן לתרגום העברי משאירות אצל הקורא את הרושם שבפאלאדה, כמו גם באנשי רוח גרמנים אחרים שבחרו ב"הגירה פנימה" ולא עזבו את גרמניה, דבק רבב. הנה דוגמא ברורה לכך. פרנק טיס היה איש רוח גרמני שהגן על ההגירה פנימה. וכך כתוב באחרית הדבר: "קביעתו של טיס... הגיעה לשיאה בהנחה ש"קשה יותר על אדם [הטעות בניסוח מקורה בתרגום העברי] לשמור על אישיותו כאן מאשר לשלוח מבחוץ מסרים לעם הגרמני"... ההשמצה המדהימה הזו...". ובכן איני רואה בדעה זו של טיס השמצה כלל וכלל אלא עמדה לגיטימית ואפילו סבירה ביותר.

איני יכול שלא להתייחס למשפט הבא מתוך ההקדמה של צימרמן: "ישנו תחום אפור רחב בין הנאצי המובהק לבין האנטי-נאצי המושבע, דבר... [ה]מתרה בנו כשאנו מסתכלים על החברה שבה אנו חיים היום". השוואות בין גרמניה הנאצית לבין ישראל רווחות בחוגים מסוימים. לטעמי הן חסרות-בסיס והן מעוררות בי שאט-נפש.

אם החיים בגרמניה הנאצית מנקודת מבטו של אינטלקטואל גרמני הגון-ביסודו מעניינים אתכם, אני בהחלט ממליץ על ספר זה. ויתכן שכדאי לקרוא קודם את היומן עצמו, לגבש דעה, ולקרוא רק אחר כך את ההקדמה ואת אחרית-הדבר.

» ביקורות נוספות של עולם
» ביקורות נוספות על בארצי הזרה לי