הגיבור בספר הוא ילד בתת היבשת ההודית בסוף המאה ה-19. ברקע "המשחק הגדול".

""המשחק הגדול" הוא מונח שטביעתו מיוחסת לארתור קונולי, קצין בריטי שפעל בתחילת המאה ה-19 מטעם חברת הודו המזרחית הבריטית. המונח מתאר את התחרות ואת היריבות האסטרטגית בין האימפריה הבריטית ובין האימפריה הרוסית. מונח זה זכה לאחר מכן לתהודה נרחבת כאשר הופיע בספרו של רודיארד קיפלינג, קים." (וויקיפדיה).

את הספר קראתי באנגלית כאשר טיילתי בהודו (אני אוהב לקרוא ספרים, במידת האפשר, בסביבתם הטבעית). חבל שאין תרגום מודרני שלו.
זהו אחד הספרים האהובים על אבא שלי, אשר מרבה לחקור בו. כאן אני משתף סקירה שכתב אבי על הרקע לכתיבת הספר.
הוא נעזר בספר, שלא תורגם לעברית, בשם The Great Game/ Peter Hopkirk.
למי שיש כוח לקרוא, תרגומים מאנגלית של אבי:


1. הרעיון להשתמש בסיירים ילידים לביצוע סקרים, מעבר לגבול ההודי- באזורים ללא חוק, צץ כתוצאה מהאיסור המוחלט של המשנה למלך על קצינים בריטים לצאת למסעות עתירי סיכונים שם. בשל כך, ה"סקר של הודו" - שתפקידו היה לספק לממשל מפות של כלל תת-היבשת והאזורים המקיפים אותה- מצא את עצמו בקשיים גדולים משבא למפות את צפון אפגניסטן, טורקיסטן או טיבט.
ואז, קצין צעיר שעבד עבור "הסקר" - קפטן תומס מונטגומרי, מחיל ההנדסה המלכותי, מצא פתרון מבריק: "מדוע?" שאל את הממונים עליו, "לא לשלוח סוקרים ילידים שהוכשרו בטכניקות סקירה בסתר, לאזורים אסורים? סביר פחות שיגלו אותם מאשר את האירופים, תהא התחפושת שלהם טובה כאשר תהא. אולם, באם יהיו חסרי מזל ויתגלו, ומעבר לכך, הדבר יהא מביך המידה פחותה מאשר, המבוכה שקצין בריטי ייתפש בשעת מעשה, שעהה שהוא מצייר מפות האזורים רגישים ומסוכנים אלה."

אפשר ובמפתיע, (לנוכח ההחלטיות של הממשלה הבריטית והממשל בהודו להימנע ממעורבות במרכז אסיה) תכניתו הנועזת של מונטגומרי, אושרה לבסוף, ובשנים הבאות מספר סיירים הודים, נשלחו בסודיות מוחלטת אל מעבר לגבול. כולם היו אנשי הגבעות, שנבחרו בדקדקנות בשל האינטליגנציה יוצאת הדופן שלהם והמקוריות. משום שגילוי ואפילו חשד בלבד, פירושם היה מוות מידי. קיומם ופעילותם היה צריך להישמר בסוד ככל שניתן. אפילו ב"סקר של הודו" הם היו ידועים רק במספר או בכינוי. הם אומנו באופן אישי בידי מונטגומרי בדהרה דאן (ישוב) במפקדת ה"סקר" למרגלות ההימליה. חלק מהטכניקה והציוד אותם המציא היו בעלות חכמה קיצונית.

מונטגומרי אימן את אנשיו באמצעות תרגול מייגע לצעוד בצעדים שאורכם ידוע, שיישארו קבועים במעלה הגבעה, במורד או במישור. לאחר מכן לימד אותם דרכים לשמירה במדויק, אולם בסתר, את מספרם של הצעדים במשך היום. הדבר אפשר להם לצעוד מרחקים עצומים בדיוק ראוי לציון, מבלי לעורר חשד. פעמים רבות הם צעדו כעולים לרגל בודהיסטים. רבים חוצים את המעברים בצורה סדירה, לבקר מקומות קדושים על דרך המשי העתיקה. כל בודהיסט נשא מחרוזת בת 108 חרוזים, בעזרתה מנה את התפילות, וגם גלגל תפילה עשוי מעץ ומתכת, אותו סובב תוך כדי הליכה. בשני אלה השתמש על מנת לרכוש יתרון. מהמחרוזת הסיר 8 חרוזים, מספר קטן מכדי שישימו לב לכך, אולם קיבל מספר נוח מתמטי – 100. כל 100 צעדים הפונדיט (כינויים של הסיירים) היה מזיז חרוז. כל סבוב מלא של המחרוזת ייצג 10 אלפים צעדים. את סך הצעדים היומי ותצפיות אחרות, צריכים לרשום במקום כל שהוא, מוגן מעיניים חטטניות.
כאן גלגל התפילה, עם גליל הנחושת, הוכיח שלא ניתן להמעיט בערכו. היה מוטמן בו במקום גליל של תפילות גליל של נייר. הוא שימש כיומן שניתן להגיע אליו בקלות בהסרת מכסה הגליל. מקצתם עדיין שמורים בארכיון המדינה בהודו. והייתה בעיית המצפן. משום שהפונדיט היה צריך לערוך תצפיות סדירות במסעו, מונטגומרי החליט להחביאו במכסה גלגל התפילה.
מדי חום שנדרשו לחישוב קו הגובה, הוחבאו בראש מקל ההליכה של העולה לרגל. כספית החיונית ליצירת אופק מלאכותי כשמשתמשים בסקטנט, הוחבאה בפי כושי (צדף, קליפת חלזון ימי) והושמה בקערת קיבוץ הנדבות בשעת הצורך. כיסים סמויים נוספו לגלימת הפונדיט, ותחתיות כפולות בהם ניתן היה להחביא את הסקטנט נבנו בתיבות שרוב הנוסעים הילידים נשאו. כל אלה נבנו בבתי המלאכה של "נסקר של הודו" בדהרה דאן, בפיקוחו של מונטגומרי.

הפונדיטים אומנו בצורה מעמיקה באמנות התחפושת ובשימוש בסיפורי כיסוי. ביטחונם בארצות ללא חוק מעבר לגבול היה תלוי במידת השכנוע בה יכלו לשחק את האדם הקדוש, העולה לרגל, בו הסוחר ההימלאי. תחפושת זו הייתה צריכה לעמוד במבחן חודשי מסע, לעתים באינטימיות קרובה עם עולים לרגל אמיתיים וסוחרים. היו כאלה שהו במרחקים במשך שנים. אחד היה האסייתי הראשון שקיבל את מדלית הזהב של החברה הגיאוגרפית המלכותית, אשר תרם "כמות גדולה ביותר של ידע ממשי למפה של אסיה יותר מכל יחיד בזמננו". לפחות שניים מעולם לא חזרו, שעה ששלישי נמכר לעבדות, למרות שלבסוף ברח. בכל מסעותיהם החשאיים, נועדו לספק עושר של מידע גיאוגרפי, במשך 20 שנה בהם מונטגומרי ומציירי המפות שלו, אותו היו נוהגים למלא באתרים רבים שאין כניסה להם, במפות הבריטיות של מרכז אסיה.

מה דחף אנשים כאלה לעמוד בקשיים כאלה וסכנות קיצוניות, למען אדוניהם האימפריאליסטים, מעולם לא הוסבר במידה משביעת רצון. אפשר והייתה זו ההנהגה רבת ההשראה של מונטגומרי, שהתגאה רבות בהישגיהם האישיים, ושראה בהם את בניו. ואפשר והייתה זו הידיעה שהם היו שייכים לעילית, מאחר וכל אחד מהם היה מודע שהוא נבחר אישית למילוי המשימה. ואפשר ומונטגומרי הצליח להטביע בהם בהחלטיותו הפטריוטית למלא את החללים במפת המשחק הגדול לפני שהרוסים יעשו זאת.
... לצערנו רק מעט ידוע על אנשים אלה כיחידים, מאחר ואף אחד מהם לא השאיר זכרונות מסוג כל שהוא. אולם ב"קים" יצירת המופת של רודיארד קיפלינג, אשר דמויותיו יוצאות בבהירות כה ברורה מעולם הצללים שלקפטן מונטגומרי, נמצאת מצבת זכרם כמגיע להם.

תרגום מתוך:
Peter Hopkirk: The Great Game:
On secret service in high Asia/
Chapter 25: Spies along the Silk Road.



2. מייג'ור ג'נראל סר צ'ארלס מקגרגור היה האפסנאי הראשי של הצבא ההודי. הוא גם עמד בראש מחלקת המודיעין שהוקמה זה עתה. עד מינוי של מקגרגור איסוף מידע צבאי היה אקראי וגרוע בהשוואה למערכת הרוסית המאורגנת היטב והיעילה. בסיסה של מערכת אסוף המידע החדשה היה בסימלה, מאחר שזו הייתה קרובה במידה רבה יותר לשטח בו היו הרוסים פעילים, מאשר קלקוטה. היא הייתה מורכבת תחילה מחמישה קצינים, מהם שניים במשרה חלקית, ומספר פקידים ילידים שניתן לבטוח בהם וקרטוגרפים. היא עסקה בעיקר באיסוף מידע על הכוחות הרוסיים, מיקומם וחוזקם במרכז אסיה, והאיום הפוטנציאלי שלהם על הודו בשעת מלחמה. היא גם הכינה תרגומים לאנגלית של ספרים ומאמרים רוסיים הקשורים לנושא. מידע פוליטי המשיך להיאסף בידי קצינים פוליטיים בגבול, אשר העבירו אותו אחורה למחלקה הפוליטית שהעסיקה אותם, ואשר הייתה משרד החוץ בפועל של הממשל בהודו.
מידע טופוגרפי בעל ערך צבאי, היה בעיקר באחריות "הסקר של הודו", שבסיסו היה בדהרה דאן. לארגון זה שעד לאחרונה ממש העסיק סוכנים ילידים או "פונדיטים" לאיסוף מידע גיאוגרפי באזורים רגישים, היה תפקיד- מיפוי כל תת היבשת, הן בתוך גבולות הודו והן מחוצה להן, ועדכון המפות. לביון הצבאי, פוליטי וטופוגרפי, היו תרומות נוספות של קצינים צעירים בעלי יוזמה ותיירים אחרים, למרות היותם לא רשמיים. אולם בניגוד לרושם שיצר רודיארד קיפלינג ב "קים", לא הייתה הכוונת על או גוף מתאם בהודו באותו זמן. למעשה הייתה מידה רבה של יריבות וקנאה בין שלושת המחלקות הקיימות.

תרגום מתוך:
Ibid. Chapter 31: To the brink of war.



3. טורקמניסטן הסינית הופיעה הן במפות הבריטיות והן במפות הרוסיות כריק לבן נרחב, בעוד שמיקומן של ערי נאות המדבר, כקאשגאר ויארקאנד, צוין רק בערך. למרות היותה מנותקת מאסיה המרכזית ע"י רכסי הרים נשאים ומסין ע"י מדבר טקלאמאקאן, היא הייתה אחד האזורים הנודעים על פני האדמה (שנות ה – 60 של המאה ה - 19). מאות בשנים קודם לכן חצתה דרכה דרך המשי הפורחת, שקשרה את האימפריה הסינית עם רומא, והביאה שפע לנאות המדבר. אולם, תנועה זו נפסקה מזה זמן. האזור חזר ושקע בשכחה וירטואלית.
מדבר טאקלאמאקן, השולט באזור, נודע לרעה בקרב הנודדים, ובמשך שנים תהלוכה עצובה של אנשים – סוחרים, חיילים ועולי רגל בודהיסטים השאירן עצמותיהם לאחר שאיבדו דרכם, בין נאות המדבר הפזורות עד מאד. לעתים שיירות שלמות נעלמו בו בלא להשאיר עקבות. כול זאת אינו מפתיע אם לומדים את פרוש השם טאקלאמקאן. פרוש השם בלשון המקומית האוגורית הוא: "כנס פנימה ואתה לא תצא החוצה". כתוצאה, רק אירופים בודדים ביקרו באזור מרוחק זה, אשר שהיה בו אך מעט כדי למשוך אותם.
טורקמניסטן הסינית, או סינקיאנג כשמה כיום, הייתה מזה זמן רב חלק מהאימפריה הסינית. אולם, שליטתו של השלטון המרכזי באזור הייתה תמיד רופפת, משום שלאוכלוסייה המוסלמית לא היה דבר משותף עם השליטים - המנצ'ו מחד; ומאידך, היה לה כל דבר משותף עם בני דודיהם האתניים בבוכרה, כוקאנד וכיווה, הנמצאים בצד המרוחק של הרי פאמיר. כתוצאה מכך פרץ מרד בראשית שנות ה – 60 של המאה ה – 19 של המוסלמים באדוניהם. ערים סיניות נשרפו עד היסוד ותושביהם נרצחו. ההתקוממות שהחלה במזרח התפשטה במהירות מערבה, עד שכל טורקמניסטן נשאה בנשק.
ברגע זה הרפתקן מוסלמי, ושמו יאקּוּב בֶּג שהצהיר שהוא צאצא ישיר של טאמרלאן, הופיע. הוא היה משתתף ותיק במספר קרבות כנגד הרוסים בהם הפגין אומץ והצטיינות. (נפצע בכדורי ירי חמש פעמים.) עתה היה בשרותו של השליט המוסלמי הקודם של קאשגאר שחי בגלות בכוקלנד. הייתה זו תקוותו של השליט לשעבר, לגרש את הסינים הכופרים ולטעון לכתר.
בינואר 1865 מלווה בכח חמוש קטן, יאקוב בג ופטרונו חצו את ההרים לקאשגאר ומצאו מהומות דמים, כשקבוצות יריבות נאבקו בינן לבין עצמן במטרה לתפוש את הכתר, כמו גם כנגד הסיניים. אולם, תוך שנתיים בהנהגתו הכריזמטית וטקטיקה אירופית שלמד מהרוסים, יאקוב בג הצליח להוציא את קאשגאר ויארקאנד, מידי הסינים והן מידי הקבוצות היריבות המקומיות. שני הנציבים הסינים –כך נאמר – העדיפו לפוצץ אץ עצמם מאשר להיכנע למוסלמים. בהתאם לדו"ח צבעוני אחד, שאינו נתמך (בעדויות), המגנים בקאשגאר אכלו את נשותיהם וילדיהם לפני שנכנעו, כשקודם לכן טרפו כל יצור בעל ארבע רגליים בעיר, כולל חתולים וחולדות.
לאחר שדחף הצידה את פטרונו ללא רחמים, והפך את קאשגאר לבירתו, יאקוב בג הכריז על עצמו כשליט קאשגאריה, כפי שנקרא השטח המשוחרר. מכאן הוא המשיך להילחם בדרכן מזרחה, כשהוא מביא יותר ויותר מטורקיסטן תחת כנפיו. לא לקח זמן רב ושלטונו הגיע לאורומצ'י (וים שרוקים) טורפאן והאמי. האחרון נמצא 1600 ק"מ מקאשגאר.
בנוסף לחייליו מכוקלנד, שליטתו נשמרה בעזרת שכירים שגויסו בקרב הקבוצות האתניות המקומיות והשבטים, כולל אפגנים ואפילו מספר קטן של סינים, שלא לדבר על קומץ עריקים הודים שמצאו דרכם מעבר להרים. ככל שהדבר נגע באוכלוסייה המוסלמית, גירושם של הסינים מהאזור, הביאו מעט – אם בכלל – הטבות, שכן הוא החליף שליט לא רצוי אחד באחר. הם מצאו עצמם כסינים המובסים, קרבנות לשוד, טבח ואונס של צבא הסחבות שלו. שעה שכל עיר נווה מדבר נכנעה, המשטרה החשאית של יאקוב בג וגובי המס, נכנסו כדי להטיל טרור ולסחוט אותם.

תרגום מתוך:
Ibid Chapter 25: spies along the silk road


אחרי שנות בהם התמהמה הקיסר הסיני (שושלת המנצ'ו) החליט לפעול כנגד יאקוב בג, כששלח צבא גדול מערבה ופקד להחזיר את השטחים האבודים. התקדמות הכוח הייתה איטית, כיוון שכללה שתילה וקציר יבולי המזון שלו עצמו, ולכן נמשכה שלוש שנים, עד שהגיע ליעד. יאקוב בג ריכז בחיפזון צבא בן 17 אלף ופנה מזרחה לפגוש את הצבא הסיני. אולם הפעם, הם היו יותר מאשר ברי תחרות. בעקבות עקירת צבאו, הוא נאלץ לברוח לקאשגאר. שם במאי 1877, לרווחת נתיניו, נפטר; היו שאמרו משבץ ואחרים מרעל. היה אשר היה, בדצמבר אותה שנה קאשגאר הייתה בבטחה בידי הסינים. שלוש האימפריות, של בריטניה, רוסיה וסין, עמדו עתה זו נגד זו בהרי פאמיר.

תרגום מתוך: Ibid. Chapter 29: Blood birth at the Balah Hissar.