אתם מכירים את משלי קרילוב? יש לי עותק מתפרק שעבר במשפחה, אני פוחדת לגעת בו כי כאמור הוא מתפרק ואי אפשר להשיגו. קרילוב כתב סיפורים קצרים מחורזים שתורגמו בידי חנניה רייכמן. כל סיפור כזה עוסק באחת מתכונות האדם דרך סיפור תמים על עולם החי. התובנות אליהן הוא מוביל את הקורא אינן סמויות: סוף כל סיפור הוא מכת פטיש על הראש.
למה נדרשתי לקרילוב? כי אפרים סידון עושה דבר דומה: הוא מספר סיפור קטן ותמים, מפליג למחוזות ה"לא יכול להיות" משתמש בהרבה הומור (בעיקר סאטירה ואירוניה) כדי לספר לנו סיפור שנוכל לצחוק על "המצחיקים האלה, מה הם חשבו לעצמם" בלי להפנים שאנחנו גיבורי הסיפור. והסיפור הוא על שני אחים אוהבים שחיו בבית אחד עד שפרץ בינהם ויכוח לוהט, שהפך מר וכועס וגרם נתק וחלוקת הכפר. דורות חלפו, הויכוח המקורי נשכח אבל הנתק חי וקיים, וכל צד מגדיל להפחיד את ילדיו במפלצתיות הצד שמנגד:
..."טוב" אומר אוזו "כך הם פני הדברים.
אם שכנינו ממול אינם מוכרים -
אז במקום מאמץ וטרחה להשקיע
אותם להבין, אליהם להגיע,
הרבה יותר קל לקבוע מראש
שהם מפלצות ולא בני אנוש"...
הסיפור, כאמור חמוד והומוריסטי. אפשר (ורצוי) להקריאו לילדים - אולי מהם תצמח הישועה. סידון עושה כמיטב יכולתו לשנות את העולם אבל כמוהו כקרילוב - תמים. כי סופרים ומשוררים אינם יכולים להתמודד עם שואפי המדון והקרב. רק לכתוב על התוצאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
