סונטת קרויצר של בטהובן נחשבת על ידי רבים לאחת היצירות הטובות שכתב בטהובן בתחום המוסיקה הקאמרית והיא כמובן גם אחת המפורסמות שלו. מדובר ביצירה לכינור ולפסנתר אשר למרות איכותה המוסיקאלית, מי שפרסם אותה היה דווקא לב טולסטוי. מה לטולסטוי ולבטהובן, מי היה קרויצר ומדוע הוא מעולם לא ניגן אותה? בואו נתחיל בהתחלה...


הכנר אשר לו נכתבה היצירה במקור היה ג'ורג' ברידג'טאואר (George Bridgetower), אשר על פי גרסה אחת היה בן לאמא פולניה (אי אפשר להתחמק מזה...) ולאב שחום עור, ועל פי גרסה אחרת, אביו היה סוחר עבדים פולני ואימו היתה שפחה שחורה. ברידג'טאואר הצעיר גדל בלונדון, הצטיין בנגינה בכינור עד כדי כך שיורש העצר הבריטי לקח אותו תחת חסותו ושלח אותו לוינה להשתלמות. הכנר הצעיר הרשים מאוד את הוינאים לא רק בשל פטרונו המכובד, אלא גם בנגינתו המסוגננת אשר גרמה גם למלחין הידוע לבחור בו לביצוע הסונטה שכתב. ביצוע הבכורה של היצירה נערך במאי 1802 כאשר המלחין עצמו ישב על כסא הפסנתרן.


ההופעה עצמה היתה מוצלחת מאוד ובטהובן קרא לה "סונטה מולאטיקה" על שם צבע עורו של הכנר. אלא שזמן קצר לאחר מכן, הצליחו השניים להסתכסך. גם לסיבות הסכסוך יש שתי גרסאות: על פי אחת מהן ברידג'טאואר העליב ידידה קרובה של בטהובן ועל פי גרסה אחרת הוא פשוט עמד להינשא והמלחין חשש כי יאבד אותו והחליט לעשות מעשה.


בטהובן החליט לפנות לידידו הכנר רודולף קרויצר (Rodolphe Kreutzer) שחי בפריס, הקדיש לו את היצירה וקרא לה על שמו. אך בעת ההיא – תחילת המאה ה-19, יצירות רבות אשר נכתבו בעברו האחר של הריין, לא התקבלו באהבה בפריס. קרויצר טען שזו יצירה שאינה ניתנת לביצוע וגם אם תבוצע, היא אינה מוצלחת מוסיקלית והוא מעולם לא ביצע אותה. למען הדיוק, קרויצר גם לא אישר לבטהובן לקרוא ליצירה על שמו אלא שהמלחין עשה זאת עוד לפני שקיבל את סרובו של קרויצר.


בסוף המאה ה-19, כאשר כל גיבורי הסאגה (בטהובן, קרויצר וברידג'טאואר) היו כבר בעולם שכולו טוב, כתב הסופר לב טולסטוי את הספר ובו הוא מגולל פרשת נישואין עצובה למדי. זהו רומן על אישה מן המעמד הבינוני המנגנת בפסנתר ביחד עם כנר נמרץ ושובה לב, הוא מחזר אחריה והיא נופלת שבי בקסמיו. קנאת הבעל הנבגד מגיעה לשיאה כשהוא שומע את אשתו ומאהבה הכנר מנגנים ביחד את "סונטת קרויצר". הבעל, אשר כל עלילת הסיפור מובאת כמונולוג שלו, רוצח את אשתו בהתקף של קנאה. טולסטוי נותן כאן ביטוי לדעתו (השלילית יש לומר) על מוסד הנישואין וטוען להיעדרה מן העולם של אהבה שאינה תאווה גופנית.


"הנה כך חייתי, ממש כמו חזיר" מתוודה הבעל וממשיך לתאר את חיי הנישואין שלו: "הגרוע מכל היה שכשאר ניהלתי את אורח החיים הנפסד הזה, השליתי את עצמי שמאחר ואינני מתפתה לנשים אחרות, אני אדם מוסרי חף מכל אשם ואם נופלות ביננו מריבות – כל האשמה עליה ועל אופייה".

ובמקום אחר: "יחסינו נהיו עוינים יותר ויותר לבסוף הם הביאו למצב שלא חילוקי דעות הביאו את האיבה, אלא האיבה היא אשר גרמה למחלוקת: לא הייתי מסכים מראש לאף מילה שיצאה מפיה וגם היא נהגה בדיוק כמוני... וכך כשהיינו ביחד, נידונונו לשתיקה כמעט מוחלטת".

כמובן עולה כאן השאלה מדוע במצב יחסים כזה נשארים בני הזוג ביחד? כנראה בגלל הילדים אבל לטולסטוי פתרונים.

סונטת קרויצר עלתה בתאטראות בארץ פעמיים כהצגת יחיד: לראשונה היה זה אשר צרפתי ז"ל ושנים אחר כך בתאטרון גשר היה זה משה אבגי.

ספר חזק המעלה שאלות על יחסים זוגיים, אהבה וקנאה. לא יכולתי שלא להזכר בשירו של סטינג:

If You Love Somebody Set Them Free

על כריכת הספר זו יצירתו של ג'ורג' בראק: נישואים.

נשאת השאלה האם אהבה באמת קיימת או שמה אנחנו מוליכים את עצמנו שולל, מספרים לעצמנו עוד סיפור אגדה רומנטי וקסום, כזה שהקריאו לנו, אז כשהיינו ילדים, לפני השינה, היא הנסיכה במגדל הגבוה שמחכה לאחד והוא האביר על הסוס הלבן שיגיע להושיע אותה, להביס את המכשפה הרעה ולזכות באהבתה. ברור שלא כך הדבר, בטח לא היום. היום אין אבירים וגם לא נסיכות, בטח לא סוסים, מקסימום קורקינט חשמלי, ואוי ואבוי אם בתקופת המי טו אשה תחכה לגבר שיבוא להציל אותה, היא תקפוץ מחלון המגדל לפני שתפקיד את עצמה בידיו של גבר. הרומנטיקה מתה מזמן, התנדפה מן מהעולם, אנשים לא יודעים לאהוב. דבר אחד בטוח, לרומנטיקה אין מקום היום בתקופתנו, היא לא שייכת לעולם המסכים והאפליקציות והיא בטח לא משהו שתמצאו בחברה של נרקיסיסטיים שהיא בני האדם של ימינו.

נדמה שפעם ידעו לאהוב, לא פעם ולא פעמיים שמעתי האשמות מהסוג, "אתם הצעירים לא יודעים לאהוב". בנובלה הקצרה "סונטת קרויצר" אנחנו נחשפים לסיפורו של אחד שרצח את אשתו בהתקף של קנאה ומקבלים הצצה אל תקופה אחרת בה גם אז אנשים לא ידעו אהבה מהי. הסיפור נכתב לפני 133 שנה ונשאר רלוונטי עד היום. אז קודם כל, וסליחה מראש לאלו מאיתנו כאן שעדיין מאמינים באהבה (הספר הזה לא בשבילכם), זה מרגיע ואפילו מנחם אותי לקרוא שגם אז אנשים לא באמת ידעו לאהוב.

פוזדנישב אמנם רצח אותה מתוך התקף פראי של קנאה אבל הבעיה התחילה הרבה לפני. לטענת פוזדנישב אהבה לא קיימת, מה שכן קיים היא תאווה גופנית לצד חושניות ותשוקה. הוא מספר איך בגיל צעיר ידע אשה בפעם הראשונה ואיך מאז התקלקל, שהרי מהרגע שאדם ידע כמה נשים להנאתו כבר איננו נורמלי, אלא מושחת עד סוף ימיו. הוא מתחיל לפרק את החברה של אז לגורמים ומתאר לפרטי פרטים את הבעיה שהיא אהבה. הוא מבקר את מוסד הנישואין ומספר איך כל העניין הוא מרמה אחת גדולה, שהרי האהבה הנעלה ביותר, הפיוטית, כפי שאנחנו מכנים אותה, תלויה לא במעלות המוסריות אלא בקרבה גופנית. הוא מבקר את החברה שרואה בזנות דבר טוב ויוצא כנגד הרופאים שנותנים יד בדבר, גם נגד הממשל שמכירים בזנות תקינה ומסודרת, הוא מבקר את האימהות שמוכרות לבנות שלהן סיפור אגדה שלא קיים ואת הנשים על החושניות שבהן ועל ההשפעות המסוכנות שלהן עלינו הגברים ובעצם אומר שיצר מיני הוא מקור לסבל.

הוא משתף את הנוסע שמקשיב לו ברכבת החשוכה, כשהוא מפמפם סיגריות ומידי פעם לוגם מהתה החריף שלו ואת קולו הנעים מלווים רשרושי הקרון, על היחסים בינו לבין אשתו ואיך האהבה, לכאורה, שהיתה ביניהם התנדפה עם חלוף הזמן ובמקומה החליפו אותה איבה וקנאה ושנאה. כל הזוגות הנשואים אומללים באותו אופן. אהבה אמיתית לא קיימת, הוא אומר, וכמה ילדים לא ישנו את המצב, להפך, הם מחמירים אותו, מביאים ליותר בעיות ודאגות וסבל.

אז נשאלת השאלה מהי בכלל אהבה? היא הרי לא דבר מוחשי, אי אפשר לגעת בה, אי אפשר לראות אותה, אפשר רק להרגיש אותה וגם זה לא בטוח, מישהו אי פעם חקר את ההרגשה הזאת? מישהו אי פעם ירד לעומקו של עניין? איך בכלל אפשר לחקור דבר שכזה? אי אפשר. אני מתאהב בכל בחורה שניה שאני רואה ברחוב, האם זו אהבה? אז יקומו אנשים ויגידו שעדיין לא פגשתי באחת. מישהו צריך להעיר אותם מהפנטזיה שהם חיים בה, האחת לא קיימת, כמו שהאחד לא קיים. תשאלו את ההורים שלי, תשאלו עוד הרבה זוגות אחרים שמצאו את "האחת" שלהם לא פעם אחת וגם לא פעמיים, תנסו שלוש וגם ארבע. החיים ממשיכים, הזמן חולף, והאחת עדיין לא הגיעה. לא יפתיע אותי אם נגלה שהאהבה לא קיימת, בדיוק כמו שהזמן לא קיים בדיוק כמו שאלוהים לא קיים, איך אפשר לגלות משהו שלא קיים? אשליה? אנחנו כבר יודעים שאהבה היא בסהכ עניין של כימיה.

טולסטוי ראשון שלי, התמכרתי. כל הכבוד, מחיאות כפיים. כנראה שלא במקרה טולסטוי נחשב לאחד מגדולי הסופרים שהתהלכו על הכדור הזה, הוא ידע לכתוב סיפור, הוא ידע לכתוב דמויות, ובנובלה כל כך קצרה ומרתקת הצליח להכניס עולם ומלואו, לייצר אווירה תקופתית אמינה ולנתח את נפש האדם באופן מדויק להפליא. הוא לא חוסך במילים, הוא לא חוסך בביקורת. שערורייתי? לימים ההם כנראה שכן, גם היום כנראה שיצליח לעצבן לא מעט נשים ואולי גם גברים.

בהחלט ספר טוב.
ביחס לקצת מהספרות הרוסית האחרת שקראתי, הסגנון פה הרגיש לי נעים יותר לקריאה. פחות מסורבל, ויותר מפורש.
את העלילה כולם יודעים עוד בהתחלה, בעל שרצח את אשתו. הגרעין הזה ניטע בין הבעל הנוסע לבין הנוסע השומע, שניהם בקרון אחד. ההתחלה די טובה כמצע לאוטוסטרדה של מחשבות ספציפיות, היא מאוד קלילה ומתארת אווירת רכבת של אז ועם האנשים של אז. לאחמ"כ כאמור קורה הקשר המוזר בין השומע המספר לבעל המעשה בעצמו, כשהוא מתחיל בלשטוח לפניו את כל השקפתו על חברה, נשים ונישואין.
עכשיו ראיתי הרבה ביקורות על הספר הזה מהצד המאשים, מאשים בתפיסה מאוד שוביניסטית ועתיקה ולמען האמת מההתחלה זה אחרת לגמרי. מהתחלה ועד לאמצע, כשבעל המעשה מסביר על איך הוא תופס נישואין וזוגיות, התורה שלו בכלל לא שוביניסטית. הוא מאוד מבין את הצד הנשי, ובדברים שלו יש גם לא קצת ביקורת על ההתנהלות הגברית. רק אחר כך כשהוא מתחיל לספר על מה קרה בפועל בינו לבין אשתו ומה הוביל לרציחה שלה, שם כבר יש מהדעות ה"חשוכות" שאם יכתבו חלק מהן בלי קונטקסט, מיד נצא כולנו במחאה. אבל, אופן הסיפור והיחס, עם ההקדמה דווקא גרם לי להבין שמדובר במשהו קצת יותר עמוק ואישי, משהו שהיה דפוק בו עצמו, לא כאיזו אידיאולוגיה שבסיסה היא הדרת נשים או כוחניות גברית, ושם הוא נוגע בקנאות ורכושניות, שפה במקרה באה לידי ביטוי בנישואים שלו שמלכתחילה היו גרועים כי, לטענתו, הוא נצמד מדי להלך הרוח החברתי ששרר.

בכל אופן, נראה שלמרות האורך הלא ארוך של הספר, כל מילה בו טעונה.
ספר עמוק וטוב, רק ששמתי לב ויתכן והתרגום של צבי ארד עובר הרבה הרבה יותר טוב ויפה, אם כי זה שבספר שבכותרת לא כזה רע.

ספר מעניין שמעלה שאלות בנוגע לנישואים, יחסי גברים ונשים, ילדים וחיי הנישואין. במהלך נסיעה בקרון הרכבת אנחנו נתקלים בנוסעים מכל שכבות החברה שמתחילים לדון בנושאים הללו ממש כדי לשבור את הקרח ולהעביר את הזמן במהלך הנסיעה. בהמשך אנחנו נחשפים לאדם בשם פוזדנישב שרצח את אשתו בהתקף של קנאה, והוא מביע את השקפותיו בנוגע לנושאים הללו. טולסטוי יוצא נגד השלטון הגברי נגד הנשים, טוען שהגברים דיכאו את הנשים לאורך כל ההיסטוריה ולא העניקו להן שוויון אבל גם טוען שהנשים לא חפות מפשע שהנשים הן ערמומיות ומשתמשות ביופי שלהן כדי לנצל את תשוקותיהם של הגברים וללכוד אותם, ובכך לנקום בהם. אבל יותר מכל טולסטוי מעלה את הספקות שלו בנוגע ליציבותו של מוסד הנישואין והכנות של האהבה.

טולסטוי טוען בכאב לאורך כל הספר, שהאהבה בימינו היא בסך הכל כימיה ושזאת אשלייה שאנחנו נהיה תמיד נאמנים כל החיים לאדם אחד בלבד מבלי להביט לצד ולתור אחרי בני זוג פוטנציאליים נוספים ושכולנו בעצם נואפים. טולסטוי חושק באהבה אמיתית שלא תלויה רק בתשוקה למילוי היצר המיני או כדי להתרבות אלא באהבה אמיתית וכנה מהלב או רוחנית, אהבה שלא תלויה בסיפוק היצר הגופני בלבד, נושאים שטולסטוי משבח בספרים מאוחרים יותר ודתיים שכתב. ספר מצויין ומעורר מחשבה.

אפשר לומר שהספר נחשב פרוגרסיבי למדי בטח ביחס לתקופה בה הוא נכתב.
בגדול קצת אוברייטד בעיני, כתוב היטב אבל לא מדובר ביצירה היסטורית על זמנית שכל חובב קריאה חייב לנסות.

יחסי מין הם דבר נפשע ושפל. היצר המיני, הוא שמניע את האנושות לתבנית הנישואים המופקרת וההרסנית, שמונעת כל סיכוי לאהבה ומשמעות.
גאולה אמיתית, תהיה רק לדור שיפנים זאת, יצמית את היצר הרע, ויפעל לטובת איחוד לבבות. זוהי לפחות השקפתו של פוזדנישב, הדמות הראשית בסיפור.

בנישואים לטענתו, שני קורבנות – הנערה הבתולית המתקשטת למענה אדונה, ושידוכה המבוגר ותאב הבשר. הראשונה, תאבד בליל כלולותיה את תמימותה. והשני, יגלה כי ערכו המוסרי נבנה על תשתית רקובה. השניים, ילכדו בעל כורחם במלכודת איבה חסרת מוצא, רחוקה שנות אור מאידיאל הנישואים הנכסף.

איסור יחסי המין (שבלעדיהם עוד היינו כנראה אנשי מערות מתבודדים), אינה תואמת את השקפתי.
סקס הוא מרכיב חשוב באינטימיות מערכת היחסים, לאו דווקא הפיזית, אלא הנפשית-רוחנית, גם אם הוא מערער על המונוגמיה ומפתה (כביכול) לדרך רעה.

גירושים, יחסי מין, זכויות האישה. ציפיתי שלפחות חלק מנושאים אלו, יהיו בגדר טאבו ברוסיה של המאה התשע עשרה. מעניין לדעת, כיצד התקבלו על-ידי השלטון ועל-ידי החברה.

תהפוכות רבות עברנו, אך כה מעט השתנה. מדהים כיצד קושיות מימים ימימה, עדין רלוונטיות, וממתינות לתשובה.

פוזדנישב, לא חוסך בביקורת, הוא מערער גם על תפקיד המניקה, עול ההורות ותעשיית התרופות.

מדובר במניפסט של הדמות הראשית, אך האם זוהי גם השקפתו של טולסטוי?
סופר מוצלח, יודע לשלב בכתביו מגוון תפיסות, בין אם הוא מסכים איתן או לא.
אין מנוס מלבטא דעה אישית ביצירותיך, הכישרון הוא לפרוש את קשת הדעות בפני הקורא, ולאפשר לו להרהר.

הסיפור אומנם מסופר בגוף ראשון, אך הדובר בו חסר משמעות.
ציפיתי להיחשף למחשבותיו, או לפחות לקבל איזה מידע עסיסי אודות מצבו המשפחתי (אלמן, רווק או נשוי מאושר).
בעיני רוחי, דימיתי כיצד הנסיעה אליה אנו נחשפים, מתגלה כנסיעה לפני הרצח, והמעשה חתום וגמור, במוחו של פוזדנישב בלבד.

סוף הסיפור, שם דגש על חומרת המעשה, כראוי מספר העוסק במוסר (לא בצורה טרחנית, אלא מעוררת מחשבה).

ספר בן מאה וחמישים, שעודנו רלוונטי,

מומלץ.

אהבה מהדף הראשון. יצירה גאונית אשר נכתבה על ידי סופר גאון. התמוגגתי מקריאת כל פרק, לא רציתי שייגמר.

למרות שהסיפור נכתב לפני 124 שנים, נראה כי נכון גם לימינו אנו (בחלקיו). לדעתי הסופר מכיר את נפש האדם.

כל הסיפור מתרחש בקרון רכבת. מספר נוסעים יושבים יחד בקרון, ומתפתחת בינהם שיחה על אהבה ונישואין. בין הנוסעים באותו קרון, נמצאים גיבורינו פוזדשניצוב והשומע (הסופר). באותה שיחה מתוודא פוזדשניצוב בפני הנוסעים כי קרתה לו אפיזודה נוראה בחיי הנישואין. הוא רצח את אשתו. לאחר ווידוי זה כל הנוסעים מלבד הסופר ופוזדשניצוב, עוזבים את הקרון ועוברים לקרון אחר. פוזדשניצוב פונה אל הסופר וממתין כי הכרטיסן ייצא מהקרון, ושואל האם אתה רוצה לשמוע מה קרה?. שאלה רטורית, ברור שהסופר (אשר מייצג גם את הקוראים) ירצה לשמוע מה קרה.
באותה שיחה הוא שוטח בפניו את מישנתו (תפיסתו) לגבי אהבה והנישואין. התמכרותו בנעוריו למין, הליכתו לבתי בושת. ושוטח בפניו את חיי הנישואין שלו והרצח.
היופי בסיפור, שהכל ידוע מראש. אני לא במתח לגבי העלילה, כי אין עלילה הכל מתרחש ברכבת. גם הרוצח ידוע מראש. המתח נוצר מהבנת נפש האדם, מה גרם לאותו פוזדשניצוב לרצוח את אשתו? שהרי הוא היה אדם אמיד, ואשתו הייתה יפה מאוד.
במהלך כל אותו דיאלוג/מונולוג בין פודשניצוב לשומע אשר שואל אותו פה ושם שאלות, הסיפור גרם לי לשים מראה מול עצמי ולהכנס לנפש פנימה ולבדוק, כיצד אני מתנהגת במצב זה. האם גם אני הייתי מרגישה כך.

הדימויים ותיאורי הרגשות שלו, אינם קשורים לתקופה אלא לטבע האדם.

נהניתי מאוד. מומלץ בחום.

בשלהי 1889, מספרים הביוגרפים, ברוסיה כולה - לא הקבילו אנשים זה את פני זה ברחוב ב'מה שלומך', אלא שאלו: "האם קראת את 'סונטת קרויצר'?". רבים העריצו את הנובלה כיצירה גאונית ומסעירה, אחרים ראו בה שערורייה. (מהכריכה האחורית)

ובכן, קראתי ולדעתי כל אחד יכול לפרש ולראות אותה באופן שונה. מן הסתם גברים יראו בה יצירה גאונית ונשים יראו בה שערורייה. הסיפור הוא מונולוג חושפני ומרתק המתרחש במהלך נסיעה ברכבת של בעל שרצח את אשתו בהתקף של קנאה. כאומן היודע היטב את מלאכתו (מאחוריו "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה") מתאר טולסטוי את הארועים שהביאו את הגיבור עד לרגע שבו אבדו עשתונותיו. נקודת המפנה בסיפור מגיעה עם השמעת "סונטת קרויצר" שאותה ניגנו יחד אשתו ואורח(מאהבה הכנר) שהתארח אצלם והיא משמשת למעשה כקטליזטור לבעל לבצע לבסוף את המעשה הנורא.

את השם לנובלה לקח טולסטוי מהסונטה לכינור ופסנתר מס'9 מאת בטהובן שכינויה "סונטת קרויצר".
היצירה אהובה ופופלרית ובמיוחד הפרק השני (האנדנטה) המקסים ונוגע ללב ויש כאלה הרואים בה גם נובלה כמעט אוטוביוגרפית.

לעניות דעתי הנובלה רלוונטית לימינו לא פחות מאז ואף יותר.

תקראו ותשפטו בעצמכם.

פסגת הספרות, לא פחות מכך. לעומת אנה קארנינה ומלחמה ושלום של טולסטוי, סונטת קרויצר פחות מפורסם, אך בעיניי עולה על שניהם. פחות מ-150 עמודים, אך כל עמוד מרתק ומדויק יותר מהקודם לו. הספר נכתב למעלה מ-100 שנה אחורה בזמן, אך מתאר בצורה מופתית את יחסי בינו לבינה גם היום, בעיקר בסביבה חילונית ומשכילה. הספר מתאר מאבק שבין היצר הכי פנימי שלנו, לבין המוח והרציונאל. תאוות המין, יצר הקנאה, והדחף לאלימות עומדים אל מול הצורך לעמוד בנורמות חברתיות והגבלות.
גבר שנוסע ברכבת ומתאר כיצד רצח את אשתו. כל כך פשוט, כל כך מאיים, כל כך גאוני. אך לא סיפור הרצח הוא העיקר בספר הזה, כי אם הנפש ההולכת ומסתבכת של גיבור הסיפור, תהיותיו על חיי הזוגיות וחיי הנישואין, שסביר שרבים מאיתנו חשבו מחשבות כאלה אך פחדו להודות בהן. טולסטוי, עם אומץ רב, מתאר בפנינו את מה שכולנו חושבים במידה כזו או אחרת. כשקראתי את הספר הזה הרגשתי שיש מי שרושם את מחשבותיי, אבל הוא עשה זאת למעלה מ-100 שנה אחורה, מה שמעלה ספק רב לגבי תפקיד התרבות, החברה, הסביבה, אל מול היצרים והצורך שלנו להידמות לחיות. ספר מומלץ מאוד, מאוד.