לטעמי - אחת מהיצירות המופלאות ביותר שנכתבו בעשור האחרון.
הכשרון הבוטה של וולבק מוחצן דרך הרדיקליזם שלו;
וולבק מתעקש לקחת את הקורא במסע ארוך ומעיק במסדרון צר ואפור, בכדי להראות שבסוף המסדרון הזה יש את הכל ובו זמנית אין כלום.

הכתיבה שלו נקראת בצורה יבשה מאוד; זה נראה כמו שהוא פוסע על דרך עפר באמצע שום מקום, במטרה להגיע לשום מקום; או יותר נכון - במטרה להגיע לסוף החיים.

למרות זאת, הדמויות חוות לא מעט חוויות אקספירימנטליות ורדיקליות לאין שיעור; הן מתנסות בדרך חיים מקובעת ואפורה או חופשייה ומשוחררת אך רדודה מתוכן.

וולבק לוקח את האנושות אל הקצה - הוא מקצין את החיים עד לרמה שבה החיים מתרוקנים מכל משמעות אפשרית ודווקא בנקודה הזו הוא דואג לבאר את אותה משמעות: וכשהיא מתבהרת בדפים האחרונים של הספר, לפתע הקערה מתנערת מאדישותה המוחלטת ומתהפכת באימפולסיביות;
לפתע נגלה ה"סוד" או המושא המסתורי שוולבק דאג בכל מאודו שלא להבהיר לקורא על קיומו.

מבריק ומתוחכם להפליא.

אחת מהיצירות הגדולות והפחות מוערכות של טולסטוי;
טולסטוי נכנס לנבכי הנפש דרך סיפור פשוט על דרך המונולוג - סיפור על איך עולם הרגש מתמלא אט אט ומביא להתפרצות הנפש והגוף.

מה קורה כשאתה מביט באדם זר ואדם זר מביט בך? אילו השלכות יש לחוויה הזו על החוויה הקיומית שלך? איך ניתן באמת להבחין ב"אחר"?
הספר הזה הוא למעשה תרגום של חלק קטן מתוך הרצאה גדולה של סארטר;
אני לא יודע בדיוק בפני מי הוא הרצה אבל אין ספק שהיו שם אנשים משכילים ביותר, שכן סארטר מניח כמה הנחות יסוד שאינן חלות כלל על רוב האוכלוסיה.

גם מי שיש לו רקע רחב בפילוסופיה ובכתבים (הלעיתים מעורפלים) של סארטר, ימצא ספר זה כקשה לקריאה ומלא סתירות פנימיות (שגם מוצהרות על ידי סארטר כסתירות שהסתירה עצמה מביאה להן קיום).

ההרצאה הזו באה כתגובה ישירה לרעיון הקוגיטו של דיקרט, אך סארטר מחדש לא מעט ומעלה דיון חדש בקוגיטו ודיון חדש ב"אחר".

למרות הקושי הגדול שכרוך בכך - אני ממליץ בחום לכל מי שמתעניין בחווית המבט (וכמובן שלכל מי שמתעניין בסארטר - ולאחרונה יש לא מעט כאלה...).

ספר מעורר המכיל כתבים, מאמרים וראיונות עם האדם הדגול שרילה פרבהופאדה. כל מי שמרגיש שהוא מדי פעם בתרדמת יוכל למצוא בספר הזה מחשבות מעוררות במיוחד (המשולות לשאיפת עשן "ירוק") אשר יסייעו לו להתעורר בלי כאבי ראש וצרבות.

אפשר לאמר שאיש זה הנו איש דת אבל דרך הראיונות שהוא עורך עם אנשי דת אחרים (נוצרים למשל) ניתן לראות עד כמה התפישה שלו שונה.
הספר קריא מאוד לכל נפש, פרבהופאדה לא כותב מסות אנליטיות, אף על פי שהוא עוסק בפילוסופיה והוא דואג לבאר כל מושג שחשוב לבאר - אך הוא עושה זאת בדרך מתונה וידידותית - ועם זאת הוא גם דואג לסתום את כל החורים הלוגיים בכל משפט שלו.

יותר משניתן ללמוד על הדת ההינדואיסטית ועל זרם "הארי קרישנה" (שאותו למעשה פרבהופאדה הביא מהודו לארה"ב ולמערב כולו), ניתן ללמוד על דרך חייו של אדם ועל השפעתו החיובית האדירה על כל נפש שבאה איתו במגע.

- הספר לא מופץ ברשתות הספרים הגדולות, אך ניתן לרכושו בין השאר גם דרכי.

יהונתן עובד פחות או יותר על אותו רעיון שהניע אותו לכתוב את כורסת השיש: האלכוהול, הבדידות והריחוק החברתי. בכורסת השיש הוא היה בלונדון - עכשיו בניו יורק. שם הוא סופר, פה הוא צייר ובכל מקרה הוא יהונתן.

לא מחדש הרבה לקוראים שלו אבל מפתח במהלך הקריאה מספר תקוות קטנות (שמתנפצות די מהר) לעתיד טוב יותר בשבילו...

מומלץ מאוד לכל חובבי הקולנוע שעדיין לא הספיקו להתעמק במשמעויות הפנימיות של שפת הקולנוע.

אוטוביוגרפיה שנונה, משעשעת ועמוקה של יהונתן ושל התקופה המרתקת הזאת בתרבות התל אביבית.

אין ספק שגפן לא נמנה בין הסופרים האיכותיים ביותר שיש,
אבל כאדם שעסוק בעצמו רוב הזמן, הוא בהחלט מיטיב לתאר את עצמו.
הספר הזה הוא לטעמי הטוב מבין ספריו בתחום הסיפורת מכיוון שהוא מצליח לתאר את הוויתו בצורה הכנה ביותר והכי פחות מאופרת.
הוא מתאר עולם אפור ולעתים שחור (ובשני המקרים - מדוכדך), שהוא עולמו הפנימי שלו. הוא כותב על הבדידות, על היצירה, על הזוגיות ועל התקופה.

קל מאוד להתחבר אליו מכיוון שכולנו היינו במצב העגום הזה (מי לא?) לתקופה או לתקופות... ובתקופות שכאלו, ההומור והשנינות של יהונתן בהחלט מעוררות שמחה קטנה בלבבות עצובים :)

שלמה זנד מדגים דרך מחקרים היסטוריים, את השפעתו של הקולנוע הפופולארי על התרבות הפופולארית ואת השפעתם של יצירות קולנוע גדולות על החברה.
מעניין לגלות שלקולנוע כיום יש ככל הנראה יותר כח כגורם סביבתי משפיע, מאשר לספרות ולכל שאר האמנויות.