האם אתם מפחדים למות?
אני לא מפחדת מהמוות עצמו. כלומר, התהליך מפחיד אותי כמובן; כמו כל אדם, גם לי לא מתחשק לסבול ייסורים כאלה ואחרים בדרך לסוף. אבל המוות עצמו לא מדכא או מדאיג אותי, להפך - הוא אפילו מנחם. אני צריכה כמה ימים להתארגנות וסגירת קצוות, למצוא מי שיטפל בחתולים שלי ולהיפרד משלושה-ארבעה מוקירי זכרי, וזהו.
טוב, כל זה היה נכון עד שהתחלתי לקרוא את המחזה של ז'אן פול <mark>סארטר</mark>, "בדלתיים סגורות".

#
זה ספר ישן מאד, שיצא לאור בארץ בסוף שנות השישים. בצרפת הוא יצא לאור בשנת 1939 ופרסם את כותבו בעיקר כי עסק בנושאים שלא נטו לעסוק בהם באותם זמנים, כמו מיניות, דימוי גוף, הפרשות, הומוסקסואליות. <mark>סארטר</mark> מנסה – אולי מתיימר מתאים פה יותר – להיכנס לראשן של דמויותיו ולתאר את הסיפורים "מבפנים". לא הרגשתי שהוא מצליח יותר מדי במשימה הזאת, אבל אני מניחה שעיקר המוניטין שלו לא היה מהיותו סופר דווקא.

יש פה

בילדותי, בעוד אני שוכב לישון, אני לרוב חשבתי על מוות. רדפה אותי המחשבה שאני גדל, שיום אחד אפסיק להיות ילד קטן, שהמשפט: "אני בן שמונה עשרה" יחול גם עליי, ומשם רק זקנה ומוות. ויותר מכל פחדתי שאמא כבר מזמן חצתה את הקו הזה, שהיא הולכת למות לפניי ולהשאיר אותי יתום ובודד. בזמנו, בכיתי על רקע אותן מחשבות עד שנרדמתי. היום, אני בוהה מתוך ייאוש וזעזוע אל תוך החשכה.

אז, בזמנו, לקחתי מחסה בקרני השמש. הימים

ז'אן פול <mark>סארטר</mark> הוא אחד מאותם סופרים שסיקרנו אותי ולא יצא לי עדיין לקרוא את ספריו, כך ששמחתי שסוף סוף נזדמן לי ספרו "הבחילה". גיבור ספרו הוא אדם בן שלושים שסבב עד כה בעולם, ומחליט להתיישב בבוביל שבצרפת ולכתוב את מחקרו ההיסטורי על המרקיז דה רולבון, ותוך כדי כך מעלה על הכתב את שקורה עמו בצורת יומן. את זמנו הוא מעביר בין בתי הקפה לספרייה ומתוודע לקומץ אנשים וביניהם בעלת בית קפה שבו הוא מבלה את זמנו וג

קובץ הסיפורים הללו, ספרו השני של <mark>סארטר</mark> שיצא לאור בשנת 1939 שנה אחת בלבד לאחר הופעתו של "הבחילה", הפך אותו בזמנו למוכר ופופולארי בעיני רבים, אך מנגד סיפוריו החריגים העלו את חמתו של הוותיקן וזה דאג לימים להחרים אותם. מעניין לציין, שהמבקרים וביניהם קאמי הצעיר, ראה בהם סיפורים העוסקים במצבו של האדם ועל כן הם מעוררים למחשבות פסיכולוגיות ופילוסופיות.

'ילדותו של מנהיג' ה-סיפור שבקובץ, מראה אולי מאיפה

גיבור ספרו של <mark>סארטר</mark>, אנטואן ראוקטן, הנו גבר במיטב חייו שצבר הרפתקאות מסעירות ברחבי העולם ושב לצרפת אל העיירה בובליל נתקף פתאום בחילה נוכח היקום כהוויתו. בחילה המכילה מחד את חוויית יתירותו ביקום ומאידך את הטבע ככוח הממתין להתפרץ ולערטל את המציאות המוכרת לנו אל עבר חוויה מטלטלת-מסויטת הממתינה שם בכל רגע. גם החפצים הדוממים אינם נייטלים במציאות המשתקפת ב"הבחילה" ובעלי נפש וקיום משל עצמם, אשר עד עתה עד

יומן
יום שני 29 בינואר 1932
משהו קרה לי, אינני יכול עוד להטיל ספק בכך. זה בא כדרך שמחלה באה, כוודאות רגילה, לא בגלוי. השתקע בחשאי, לאט , לאט. חשתי עצמי קצת משונה, קצת שלא בנוח, זה הכול. משמצא לו מקום לא זז עוד, נשאר דומם, ויכולתי לומר בלבי שדבר לא היה לי, שזו היתה אזעקת שווא. והנה כעט זה מתפשט והולך. אינני חושב שמקצוע ההיסטוריון מכשיר לניתוח הנפש. בתחומנו אנו עוסקים רק ברגשות כוללים שניתנים להם

מיהו הזולת ? מה הוא מרגיש ואיך הוא חווה את העולם. לא משנה כמה אני מנסה להתקרב, תמיד תישאר בי תחושה חזקה של פירוד. הפרדה ראשונה שמתחילה בעור שאני לובש, בגוף. הפרדה שנייה בתודעה, בהסתכלות ובאדישות השגרתית שלי כלפיי העולם. יש רגעים שאני מוצף אמפתיה וחמלה והחומה הזו נסדקת ודרכה מבצבצים אורות וניצוצות של האחר. אבל עדיין זה לא מספיק. גם כשאתה נותן חיבוק חזק, כשאתה באינטימיות, זה לא מספיק. תמיד משהו חסר.

מחזה פוליטי שמתרחש במדינה בדיונית ששמה איליריה בדרום אירופה בסביבות 1943 במהלך מלחמת העולם השנייה כשהגרמנים כבר מתחילים להפסיד במלחמה. הסובייטים מתחילים להתקדם בחזית המזרחית ומתקרבים לאותה ארץ בשם איליריה וצעיר אינטלקטואל בורגני בשם הוגו רוצה להוכיח את עצמו למפלגה הקומוניסטית ומקבל על עצמו לחסל אדם שהוא לא מכיר בשם הודרר, מנהיג המפלגה הקומוניסטית של איליריה. המפלגה רואה בהודרר בוגד ועל כן מחליטה ל