בחומר לבגרות בהיסטוריה נכתב שבשנת 1942 התחוללו שלושה קרבות מפנה ששינו את תמונת המלחמה ונתנו את היוזמה בידי בעלות הברית. שלושת קרבות המפנה היו: קרב מידוויי באוקיינוס השקט, קרב אל עלמיין בצפון אפריקה, וקרב סטלינגרד בחזית הרוסית. לבריטים היה מאוד חשוב למצב את ניצחונם במדבר כשווה ערך למערכה ששברה את תנופת הגרמנים בחזית המזרחית ולקרב הימי הגדול במידוויי, שבו הביס הצי האמריקני את הצי היפני. האם המערכה אכן היתה כזו, זו כבר שאלה אחרת.
בספרו המרתק, "אל עלמיין" (הוצאת יבנה, 2004), ביקש ההיסטוריון הבריטי סטיוון באנגיי, לתאר את המערכה, שהיתה למעשה שני קרבות (השני הוא המפורסם שבהם), שניהל הצבא הבריטי כנגד צבאות איטליה וגרמניה במדבר המערבי. המערכה, קבע, היתה מכרעת בעיקר עבור בריטניה והרבה פחות ביחס למלחמה כולה.
בהקדמה לספר כתב ההיסטוריון הצבאי אל"מ (מיל.) ד"ר מאיר פעיל, שהחשש שהגרמנים יכבשו את המזרח התיכון גרם לבריטים לאפשר "את הקמת הפלמ"ח ("פלוגות מחץ") בפיקודו של יצחק שדה, ובו בין השאר גם "המחלקה הגרמנית", שנועדה לבצע משימות מודיעין וחבלה בשורות האויב, וגם המסתערבים הראשונים" (עמוד 8).
פעיל, בעצמו יוצא הפלמ"ח, הזכיר כי בהמשך תקף הצבא הבריטי וכבש את סוריה (ולבנון) שעליהם שלטה ממשלת וישי הצרפתית הפרו־נאצית. "בכיבוש סוריה יכלו להשתתף גם לוחמים משתי הפלוגות הצפוניות של הפלמ"ח, בפיקודם של יגאל אלון ומשה דיין (שאיבד במבצע את עינו האחת), וגם כ־20 מסתערבים" (עמוד 9).
היה מעניין במיוחד לקרוא בספר דווקא על מערכה נשכחת אחרת שניהלו הבריטים באפריקה ב־1940, מבצע "מצפן" שמה. הגנרל הבריטי ריצ'רד או'קונור, קצין חי"ר שאת חזהו עיטרה "מדליית הכסף האיטלקית שזכה בה בשנת 1918 על גבורתו במלחמה" (עמוד 20), כשאיטליה ובריטניה היו בעלות־ברית, פיקד על כוח שמנה 35 אלף חיילים, שבתוך 58 ימים התקדם כ־1300 ק"מ, הביס את הארמייה האיטלקית העשירית ושבה כ־130,000 חיילים.
אחת הסיבות העיקריות להצלחתו המרשימה של הכוח הבריטי לגבור על כוח גדול ממנו בהרבה היתה סגנון הפיקוד של מפקדו, הגנרל או'קונור. בניגוד לעמיתיו בפיקוד הבריטי הבכיר, נהג או'קונור "להסביר את כוונתו לקצינים הכפופים לו ואחר כך להעביר לידיהם את מלוא הסמכות. כך ניתן להם חופש פעולה להחליט החלטות מהירות בשטח מבלי לקבל עליהן אישור מלמעלה. עם זאת הם פעלו בביטחון מלא שהם קולעים לכוונותיו" (עמוד 41).
גישה זו, שפותחה בראשיתה בצבא הפרוסי במאה ה־19 זכתה לכינוי "פיקוד משימה". אך בעוד שתפיסת ה"פיקוד משימה" היתה מושרשת בצבא הגרמני וסייעה לו לקצור הצלחות טקטיות בשדה הקרב, הרי שאו'קונור היה חריג בצבאו.
הגנרל ארווין רומל היה היריב המרכזי של הבריטים במדבר. "רומל היה איש חי"ר, אבל כחניך אסכולת גודריאן, שהתבססה על תורתם של פולר ולידל הארט, התאורטיקנים של השריון הבריטי, למד היטב את דרכי השימוש בטנקים" (עמוד 46).
במלחמת העולם הראשונה הצטיין רומל כקצין חי"ר. הוא פיקד על מחלקה ופלוגה ברג'ימנט הוירטמברגי המובחר ללוחמה הררית וזכה בעיטור הגרמני הגבוה ביותר, "ה־Pour le Mérite, על לחימתו האמיצה בקרב העקוב־מדם והקשה בקאפורטו ב־1917" (עמוד 40). לאחר המלחמה השכיל להתחבר להיטלר והדבר סייע לקידומו בצבא.
בראשית מלחמת העולם השנייה, "פיקד בהצלחה מדהימה על דיוויזיית הפאנצרים השביעית בצרפת, שהגיעה לפני כל שאר היחידות לחוף תעלת למאנש" (עמוד 22). רומל היה נערץ על הגרמנים והבריטים כאחד. הביטוי "לעשות רומל" היה רווח בקרב החיילים הבריטים ופירושו היה מעשה מחוכם שנעשה כהלכה.
"הבריטים אפילו שלחו בנובמבר 1941 צוות קומנדו להתנקש בחייו של רומל בתוך מפקדתו. רומל לא היה במקום, והפשיטה הסתיימה בכישלון מוחלט" (עמוד 55). הכוח נחת מן הים בצוללות ופשט על מפקדתו של רומל בקירנה שבלוב, אולם הוא, כאמור, לא היה שם. מפקד הכוח, לויטננט־קולונל ג'פרי קייז, נהרג (ועוטר לאחר מותו ב"צלב ויקטוריה") ומרבית אנשיו, זולת שניים, נפלו בשבי.
ואם כבר הוזכר הקומנדו, אי־אפשר לקרוא ספר על המערכה במדבר המערבי מבלי לציין את תרומתן של יחידות הקומנדו הבריטיות שפעלו במהלכה, ובהן קבוצת המדבר ארוכת הטווח (הקמא"ט), יחידת סיור שאספה מודיעין רב ערך עבור כוחות הארמייה השמינית.
בהשראת הצלחותיה של הקמא"ט "קיבל לויטננט דיוויד סטירלינג, באמצע שנת 1941, אישור מאוקינלק להקים יחידה מיוחדת, שנועדה להתקיף מהקרקע שדות תעופה מאחורי קווי האויב. במקור תוכנן לאייש את היחידה בצנחנים, ועל כן קראו לה "שירות אווירי מיוחד" או "סאס". אחרי מבצע ראשון כושל, שממנו חזרו רק שליש מהחיילים, נהנתה היחידה משורה של הצלחות, ועד סוף 1942 יכלה לזקוף לזכותה את השמדתם על הקרקע של כ־250 ממטוסי "הציר". מעולם לא חסרו לה מתגייסים חדשים. על חבריה נמנו אנשים שונים לחלוטין זה מזה: למן פאדי מיין הרצחני, ש'בין תכונותיו המובהקות היו התעלמות מוחלטת מכל סכנה ואהבת הלחימה למען הלחימה", ועד לצייר ג'ון ורני" (עמוד 129).
רומל עצמו העריך את סטירלינג כמפקד מוכשר ובעל כושר הסתגלות, וקבע כי היחידה פגעה בכוחות הגרמנים יותר מכל יחידה בריטית אחרת בעצמה דומה. בין הצבאות שאימצו את המודל של "השירות האווירי המיוחד" היה גם צה"ל שהוקמה בו סיירת מטכ"ל, בהשראת היחידה הבריטית. היחידה אף אימצה את המוטו של סטירלינג, "המעז מנצח".
בקרב אל עלמיין הראשון, ביולי 1942, הצליחה הארמייה השמינית בפיקוד הגנרל קלוד "האוק" אוקינלק לבלום את כוחותיו של רומל, והסבה להם נפגעים רבים. מנגד, אוקינלק ואנשיו לא הצליחו להדוף את צבאות גרמניה ואיטליה מקו אל עלמיין, וספגו גם הם אבדות כבדות.
אחד הסיפורים המעניינים בסר נגע ליחידת האזנה ניידת של הצבא הגרמני שעליה פיקד קצין בשם אלפרד זייבום שאספה מודיעין חיוני על תנועות הארמייה השמינית ואפשרה לרומל לצפות מראש את מהלכיה.
כשהחל הקרב "בריגדה מתוגברת אוסטרלית, בסיוע כוח טנקים, הקיפה את עמדתו מאחור, ניתקה והרסה אותה, הרגה רבים מאנשיו ואת יתרם לקחה בשבי, עם ספרי הצופן שלהם. זייבום עצמו נלקח בשבי, פצוע קשה ברגלו, ומת בבית־חולים שדה באלכסנדריה כעבור ימים מספר" (עמוד 118). הפשיטה המוצלחת שללה מרומל יתרון משמעותי.
הספר העלה על נס את הישגיהם של הגנרל אוקינלק ושל מרשל האוויר קית' פארק. "פארק עצר את ההפצצות על מלטה ואוקינלק עצר את רומל. אין זה מעשה קל־ערך לקחת באמצע המערכה את הפיקוד ממפקד כושל הכפוף לך, לאושש צבא נסוג, להקים קו חזית מאולתר־למחצה בעת נסיגה ולזכות בניצחון. יהיו חסרונותיו של אוקינלק אשר יהיו, קרב אל עלמיין הראשון היה הישג גדול, שהעניק לארמייה השמינית את היוזמה האסטרטגית. מאז ואילך היה רומל מועד לכישלון. פארק הפך את בלימתו של רומל באל עלמיין למשבר. כשלקח לידיו את הפיקוד במלטה, זכה במהירות בניצחון מוחץ באוויר, שאפשר לו מיד אחר כך לעבור למתקפה" (עמוד 231).
אולם למרות הצלחותיו של אוקינלק צ'רצ'יל רצה בגנרל שחותר להכרעה ובחר להחליפו בגנרל ברנרד "מונטי" מונטגומרי. במלחמת העולם הראשונה התגייס מונטגומרי לחיל הרגלים ולקח חלק בלחימה "כקצין זוטר, וכעבור חודשיים נפצע קשה. כשהחלים מהפציעה הועלה לדרגת קצין מטה וסיים את המלחמה כראש מטה בדיוויזיית רגלים" (עמוד 150).
כוחו הגדול היה בהכשרת כוחות למלחמה ובמימוש מלא של תכנית הקרב שתכנן מראש. הוא זיהה נכון את חלון הזמן שנקרה בדרכו כדי להכין את צבאו למהלך מכריע וניצל אותו לבניין כוח והיערכות נכונים. "הישגו של מונטגומרי היה כפול. הוא ניהל את הקרב שצבאו היה מסוגל לנצח בו – ויצר צבא שהיה מסוגל לנצח בקרב הזה" (עמוד 231).
באנגיי תיאר את סגנון הפיקוד של "מונטי", על שיגעון הגדלות שלו ועל הבנתו שנוכח הדימוי שנבנה לרומל בתודעת הארמייה השמינית, נדרש מפקדה להצטייר בעיני חייליו כמפקד גדול מהחיים. בפקודת היום שפירסם לחייליו בטרם קרב אל עלמיין השני כתב כי כשקיבל את הפיקוד על הארמייה השמינית אמר כי קיבל מנדט "לחסל את רומל ואת צבאו, וכי נבצע זאת ברגע שנהיה מוכנים. אנחנו מוכנים עכשיו" (עמוד 182).
בקרב אל עלמיין השני, שנערך בין 23 באוקטובר ל־4 בנובמבר 1942, הביסה הארמייה השמינית בפיקוד מונטגומרי את כוחותיו הגרמנים והאיטלקים של רומל. לאחר התבוסה נסוגו כוחות הציר לעבר תוניסיה, שם נכנעו במאי 1943, לאחר שלמערכה נוספו כוחות הצבא האמריקני שנחתו באפריקה במסגרת מבצע "לפיד".
המחבר הסביר כי הניצחון הבריטי הושג לבסוף משום שהיה חיוני עבור בריטניה. "צ'רצ'יל נלחם במזרח התיכון כדי לנצח. היטלר נלחם כדי לא להפסיד. היוזמה האסטרטגית היתה על כן בידי צ'רצ'יל, ולבסוף הוא, הצב, ניצח באמצעות שיתוף הפעולה בזירה כולה בין כוחות האוויר, הים והיבשה, בעוד ש"הציר" החמיץ את ההזדמנות לעשות זאת" (עמוד 230).
רומל היה מפקד נועז, ולכן מינה אותו היטלר לתפקיד מלכתחילה. אבל, קבע באנגיי, זה היה מקרה של "מי שהעניין חשוב לו – מנצח" (עמוד 230). הבריטים היו זקוקים לניצחון, והיו זקוקים לו במזרח התיכון. הם השיגו אותו, והאיש שעשה זאת עבורם היה "מונטי".
