אני "פייגליניסט". לא במובן שאני מסכים על הכל עם האיש הזה (אפילו יצא לי להתווכח איתו פעם על אחת מעמדותיו) אלא במובן שחד משמעית האיש הזה הוא המעצב החשוב ביותר של התודעה הפוליטית - לאומית שלי. התשתית של ראיית המציאות שלי מגיעה במידה רבה ממשה פייגלין, ועל זה אני תמיד אהיה אסיר תודה לו.
מצאתי את הספר הזה באחת הספריות שאני מנוי אליהן, וסיקרן אותי לקרוא אותו למרות שבכנות, לא מאוד מסקרן אותי לקרוא את הספרים החדשים יותר של פייגלין.
הסיבה היא של"פייגלין המודרני" יש לי רקורד של עשרות אם לא למעלה ממאה שעות האזנה לאיש מדבר במשך שנים, פגשתי אותו מספר פעמים ודיברתי איתו קצת. כלומר, אני לא מרגיש שקריאה באחד מספריו החדשים תחדש לי משהו על הרעיונות שלו. לעומת זאת, דווקא "פייגלין הישן" מסקרן אותי. בפרספקטיבה של 30 שנה אפשר לראות כמה אדם ראה את המציאות נכוחה, כמה הוא השתנה, איך הוא היה אז וכו'.. וזה הספר הראשון שלו, שהוא כתב בחופזה ב1996, רגע לפני שהוא הלך לכלא על "המרדה".
הספר הזה עוסק בחלקים גדולים ממנו במאבק של פייגלין בפשע אוסלו, שהיום אני מקווה שכל אדם עם שתי אונות מתפקדות מבין שהמיט חורבן על ישראל, מעבר להיותו חטא מוסרי ממדרגה ראשונה. פייגלין מתאר איך איש לא פוליטי במיוחד מוצא את עצמו מנהיג מרי אזרחי נרחב - הוא הרגיש שמועצת יש"ע וכל שאר הגורמים הממוסדים מועלים בתפקידם ולא נאבקים באוסלו (או במילותיו של פייגלין - מועצת יש"ע הייתה עבור רבין נכס אסטרטגי יותר לקידום אוסלו מאשר שלום עכשיו.. ואני אוסיף שראינו זאת שוב ב"התנתקות") אז "במקום שאין אנשים" הוא היה איש והוביל את המאבק הזה.
בתור מי שבעצמי הייתי מעורב במרי אזרחי בשנים האחרונות היה מרתק לקרוא על הארגון הלוגיסטי של מרי אזרחי רחב היקף בתקופה שלפני הסמארטפון, על אופן ההתנהלות בשטח, על המעצרים וכמובן על האלימות המשטרתית הברוטאלית והמשטנה התקשורתית ש"זו ארצנו" חטפה.
הייתי עד לאלימות משטרתית, אבל התיאורים (ושלל התמונות) הדיסטופיים שפייגלין מביא על עבריינות סמי פשיסטית של המשטרה נגד "זו ארצנו" החרידו אותי. יצא לי לשמוע מותיקי הפגנות "זו ארצנו" על המכות שהם חטפו, ועדיין, לקרוא עשרות עמודים שמתארים את זה.. זה היה מרתיח וכואב.
תמיד הבטחתי לעצמי שיש שני נושאים שאני מוכן להיאבק עליהם עם כולם, מנאצים עד קומוניסטים: אחד הוא נגד רמיסת חירויות טבעיות של בני אדם, השני הוא נגד אלימות משטרתית.
אלימות משטרתית זו רעה חולה גם בימינו כפי שידוע לכולם, והיא מכה בכולם עם מעט הבדל מגזרי, אבל אני קורא מה היה בשנות ה90 והתקדמנו שנות אור מאז. לפחות זה.
עוד פרט מחריד הוא התקשורת המגויסת באופן מוחלט, הקול האחיד, היעדר היכולת של רוב העם לדבר ולהבין בכלל שהוא רוב. פייגלין מתאר הרבה איך הוא מנסה לקדם את המרי האזרחי שלו דרך תקשורת עוינת, התמודדות עם פייקים, ולאחר רצח רבין גם התמודדות עם רדיפה שטופת תאוות נקם וחסרת כל רציונליות, ובמשך כל הקריאה בחלקים הללו הודיתי על מזלי הטוב לחיות בעולם עם רשתות חברתיות, סמארטפונים, ערוץ 14, פודקאסטים וחברה אזרחית הולכת וגדלה מימין.
בלתי נתפס כמה לא מאורגן וכמה חסר יכולות בסיסיות היה הימין לפני 30 שנה. הכל היה נתון לשליטה שמאלית.
דברים מעניינים אחרים הם השקפות העולם של פייגלין, שלא השתנו במילימטר מאז שנות ה90. להפתעתי אני זיהיתי בספר נקודות שהוא מדבר עליהן עד היום, כמו "ציונות הקיום" מול "ציונות הייעוד", חירותנות בלתי מתפשרת, התנגדות ל"סיוע האמריקאי", מבט ציני על ממסדים, קריאות כנגד סמכותנות משמאל ומימין, אהבת ישראל עצומה, שיח שהוא מעבר ל"דתי וחילוני" ודחיית הקופסאות הללו, ועוד ועוד.
זה פחות ספר שיטתי על האידאולוגיה ויותר כרוניקה של המאבק של "זו ארצנו", אבל כמובן שיש כאן לא מעט חלקים אידאולוגיים, והם מראים עקביות וצדקת דרך נדירות.
בעיות עם הספר? שתיים עיקריות. האחת היא שמדי פעם יש טעויות הגהה, ניסוחים קצת מסורבלים או חזרות. לזכותו של פייגלין אגיד שהוא מודע לכך והוא כלל בגב הספר התנצלות על כך, כי הוא כתב את הספר בחיפזון כדי להוציא אותו לפני המאסר שלו, ושדברים יתוקנו במהדורות הבאות. האם תוקן במהדורות מאוחרות יותר? אני מקווה שכן.
הבעיה השנייה היא שיש כאן חשבון נפש על "למה נכשלנו", אבל לא מספיק בהרגשתי. אולי כי זה היה טרי מדי, אולי כי מוקד הספר הוא לתאר מה קרה ולא מה יכול היה לקרות, אבל הייתי שמח להרחבה של הביקורת העצמית.
בכל מקרה, פייגלין הוא אדם דגול, וגם אם אתם לא מסכימים איתו אני מאוד ממליץ לכם לשמוע או לקרוא אותו ולהתעמת עם הרעיונות שלו ולא עם האדם. ההגות שלו מעוררת מחשבה אצלי גם כשאני חולק עליה. כולי תקווה שהוא יהיה חבר בממשלה הבאה, וההצבעה שלי בוודאות כמעט מוחלטת תלך אליו.
