ביקורת ספרותית על אל עלמיין מאת סטיוון באנגיי

---

וידוי. הספר שכב אצלי בספריה המון זמן מבלי שקראתי אותו.
נו טוב, אז מה הביא אותי להחליט לקרוא אותו בכל זאת לאחר תקופה ארוכה שפשוט התעלמתי מקיומו?
אז ככה... שמעתי מישהו טוען כי ארץ ישראל והישוב היהודי בצפון אפריקה ניצלו ב "נס" במלחמת העולם השניה. לא ידעתי מה להשיב לו היות וכל מה שידעתי היה בערך שהגרמנים היו באמת בצפון אפריקה איזה שנתיים, כמעט הגיעו וכבשו את ארץ ישראל ושיהדות צפון אפריקה לא סבלה מידי ימ"ש כמו יהדות אירופה. אז החלטתי לבדוק. קראתי את הספר הזה. היום אני יודע פחות או יותר מה לענות לטענה כזו.
האמת? הגרמנים בכלל לא תכננו לכבוש את ארץ ישראל או להלחם בבריטים במצרים. האיטלקים שרצו להראות לגרמנים שגם הם נלחמים ועושים משהו תקפו את הבריטים ונכשלו בגדול. הגרמנים שלחו את הגנרל המפורסם שלהם רומל להציל את המצב ולבלום את הבריטים מלרמוס לחלוטין את האיטלקים. הוא גם קיבל פקודה רק להשאר במקום ולהדוף את הבריטים. אבל רומל התעלם מהפקודה. אם הגרמנים היו מעבירים אפילו רק חמישה אחוז מהכוח שלהם שתקף ברוסיה לטובת צפון אפריקה והמלחמה בבריטים שם הם היו מנצחים. אבל הם לא. הם נתנו לרומל בקושי 50,000 חיילים בשתי אוגדות משורינות ואת הפיקוד גם על שאריות הצבא האיטלקי שנשאר והוא לא היה מרובה או איכותי במיוחד. ברוסיה תקפו הגרמנים עם 300 אוגדות ושלושה מיליון חיילים, יחי ההבדל הקטן. הבריטים לעומת זאת עשו כל שביכולתם להגן על תעלת סואץ והמעבר של הנפט מהמזרח התיכון. הגנרל הבריטי מונטגומרי קיבל את הפיקוד על הכוחות בקו אל עלמיין אחרי שרומל כבר נכשל פעם אחת בניסיון לפרוץ אותו. היה לו יחס כוחות עדיף על-"הציר". הבריטים רצו ניצחון בכל מחיר. הביאו אותו כדי לתקוף ולנצח. הוא הצליח.

» ביקורות נוספות של לא קורא בים
» ביקורות נוספות על אל עלמיין