“# אני מחבבת אירים. זו כמובן חיבה תיאורטית שנוצרה דרך ספרים וסרטים, הרבה בזכות הדמיון בין אירים לבינינו. דמיון מוביל פעמים רבות לחיבה (כשהוא לא מוביל לרצון להשמיד את הדומה, כמובן.) האירים חיים במדינה קטנה, יחסית, עם חיכוך ארוך שנים אלים ומדמם בין חלקי האוכלוסייה, הרגשת נחיתות מובנית (שמתורגמת לעתים קרובות לכעס ואלימות) כלפי "האנגלים" שהם לכאורה חלק מהממלכה, דת המשולבת בתוך החיים ללא הפרד, צורך עז להוכיח ערך, "כבוד" שמשחק תפקיד חשוב בהתנהגות – בקיצור מוכר. דני, שנולד וגדל בעיירה באירלנד, היה תמיד "הילד הטוב". הוא היום עורך דין בלונדון, מרוויח המון כסף, עובד המון שעות בעבודה משעממת ומאוסה, מנסה להינות מהחיים שנחשבים לחלום בעיני אנשי שכונתו בעבר, תוך ניסיון לארגן את המצפון ולהתעלם מהריקנות. יום אחד נוחת אצלו חבר ילדות, ג'ורדי – לא "ילד טוב" גם לא יותר מדי חכם או מוסרי. הוא שורד ברחוב, בעבריינות קלה, תוצר מובהק של העיירה הנידחת העלובה בה גדל, עם חשיבה של ילד בן 12 ויכולת תכנון דומה. בחמישה ימים יחוו השניים רכבת-הרים מטלטלת עד שינחתו במצב צבירה שונה לחלוטין ואולי גם עם קצת תובנות. הסיפור כתוב בסיגנון ייחודי, עם הרבה הומור והרבה יכולת המחשה לקורא, כמעט סרט כתוב. הוא מתאר את החברה האירית, חברה שזכרון האלימות טרי בה גם אחרי ההסכם ששם קץ למעשי האיבה שם. האלימות הכבושה – והלא כל כך כבושה – של חלק מהצעירים שם היא עדיין נורמה. ובצידה מתקיימת התנהגות קהילתית, היכרות של כולם את כולם והתייחסות לחיי הזולת (שבקלות אפשר לקרוא לה "תחיבת-אף"). על כל אלה מתקיים "הכבוד הלאומי" המחפש לו מוצא בפעילות. חיבבתי את הספר אחרי שהסתגלתי לסגנון הדיאלוגים השנונים והקופצניים שלו. אהבתי את ההומור – בעיקר הומור עצמי ציני ואבסורדי, ושנינות קופצנית. ליירד, כמו גיבורו, נולד וגדל בצפון אירלנד הכפרית, למד בקיימבריג' ועבד תקופה מסויימת במשרד עורכי דין. הספר, שהוא ספר הפרוזה הראשון של ליירד, היה מועמד לפרס בוקר ב-2006. יש תובנות שאפשר לקבל דרך התבוננות בדומים לך. ליירד מערבב את התובנות המרירות משהו האלה בסיפור שנון ומשעשע, לכאורה, מה שהופך את בליעתו לנוחה ואת הדמיון לקביל.”

“מזמן לא היה ספר שגרם לי לצחוק בקול רעם. נהנתי כל כך ממנו, הוא כתוב בצורה שגרמה לי לראות הכל בצורה גרפית, כאילו שאני שם, הוא גס לפרקים, משעשע ובעיקר כל כך אמיתי. היה לי קל לדמיין ת'דמויות שלו משתלבות בעולם שלנו. חוץ מזה הספר רק הזכיר לי שאין דבר כזה אין ברירה, ובסופו של דבר מדובר בנו וביכולת שלנו להתמודד עם פחדים.”

“ספר יפה מלא הומור ושנינות על צעירים אירים שכל היום שותים אלכוהול ומעשנים סיגריות וחשיש. הספר כתוב בסגנן של קצב מהיר, בדומה לסרט הנפלא "סנאץ'" (עם בראד פיט) למי שמכיר. לקראת הסוף, המחבר מצליח לגרום לעלילה להיות גם מצחיקה וגם מותחת בבת אחת. מומלץ.”

“# אני מחבבת אירים. זו כמובן חיבה תיאורטית שנוצרה דרך ספרים וסרטים, הרבה בזכות הדמיון בין אירים לבינינו. דמיון מוביל פעמים רבות לחיבה (כשהוא לא מוביל לרצון להשמיד את הדומה, כמובן.) האירים חיים במדינה קטנה, יחסית, עם חיכוך ארוך שנים אלים ומדמם בין חלקי האוכלוסייה, הרגשת נחיתות מובנית (שמתורגמת לעתים קרובות לכעס ואלימות) כלפי "האנגלים" שהם לכאורה חלק מהממלכה, דת המשולבת בתוך החיים ללא הפרד, צורך עז להוכיח ערך, "כבוד" שמשחק תפקיד חשוב בהתנהגות – בקיצור מוכר. דני, שנולד וגדל בעיירה באירלנד, היה תמיד "הילד הטוב". הוא היום עורך דין בלונדון, מרוויח המון כסף, עובד המון שעות בעבודה משעממת ומאוסה, מנסה להינות מהחיים שנחשבים לחלום בעיני אנשי שכונתו בעבר, תוך ניסיון לארגן את המצפון ולהתעלם מהריקנות. יום אחד נוחת אצלו חבר ילדות, ג'ורדי – לא "ילד טוב" גם לא יותר מדי חכם או מוסרי. הוא שורד ברחוב, בעבריינות קלה, תוצר מובהק של העיירה הנידחת העלובה בה גדל, עם חשיבה של ילד בן 12 ויכולת תכנון דומה. בחמישה ימים יחוו השניים רכבת-הרים מטלטלת עד שינחתו במצב צבירה שונה לחלוטין ואולי גם עם קצת תובנות. הסיפור כתוב בסיגנון ייחודי, עם הרבה הומור והרבה יכולת המחשה לקורא, כמעט סרט כתוב. הוא מתאר את החברה האירית, חברה שזכרון האלימות טרי בה גם אחרי ההסכם ששם קץ למעשי האיבה שם. האלימות הכבושה – והלא כל כך כבושה – של חלק מהצעירים שם היא עדיין נורמה. ובצידה מתקיימת התנהגות קהילתית, היכרות של כולם את כולם והתייחסות לחיי הזולת (שבקלות אפשר לקרוא לה "תחיבת-אף"). על כל אלה מתקיים "הכבוד הלאומי" המחפש לו מוצא בפעילות. חיבבתי את הספר אחרי שהסתגלתי לסגנון הדיאלוגים השנונים והקופצניים שלו. אהבתי את ההומור – בעיקר הומור עצמי ציני ואבסורדי, ושנינות קופצנית. ליירד, כמו גיבורו, נולד וגדל בצפון אירלנד הכפרית, למד בקיימבריג' ועבד תקופה מסויימת במשרד עורכי דין. הספר, שהוא ספר הפרוזה הראשון של ליירד, היה מועמד לפרס בוקר ב-2006. יש תובנות שאפשר לקבל דרך התבוננות בדומים לך. ליירד מערבב את התובנות המרירות משהו האלה בסיפור שנון ומשעשע, לכאורה, מה שהופך את בליעתו לנוחה ואת הדמיון לקביל.”

“מזמן לא היה ספר שגרם לי לצחוק בקול רעם. נהנתי כל כך ממנו, הוא כתוב בצורה שגרמה לי לראות הכל בצורה גרפית, כאילו שאני שם, הוא גס לפרקים, משעשע ובעיקר כל כך אמיתי. היה לי קל לדמיין ת'דמויות שלו משתלבות בעולם שלנו. חוץ מזה הספר רק הזכיר לי שאין דבר כזה אין ברירה, ובסופו של דבר מדובר בנו וביכולת שלנו להתמודד עם פחדים.”

“ספר יפה מלא הומור ושנינות על צעירים אירים שכל היום שותים אלכוהול ומעשנים סיגריות וחשיש. הספר כתוב בסגנן של קצב מהיר, בדומה לסרט הנפלא "סנאץ'" (עם בראד פיט) למי שמכיר. לקראת הסוף, המחבר מצליח לגרום לעלילה להיות גם מצחיקה וגם מותחת בבת אחת. מומלץ.”