פעם, בתחילת שנות התשעים היתה בגלי צה"ל תוכנית צהרים שנקראה "פגישה יומית" שהגישה אותה אורלי יניב, אהבתי להאזין לה לא פחות מאשר לציפורי לילה במוצ"ש עם קובי מידן (ששודרו אף הן בגלי צה"ל) וכל זאת בזכות האנשים המעניינים שהתארחו בכל אחת מהתוכניות, וסיפרו על חייהם המיוחדים. כל ההקדמה הזאת היא ולוא בכדי לומר שבהתחשב שגם בכל ספר ישנה המוסיקה שלו בפנים גם כשקראתי את הספר הנפלא הזה של איל חלפון חשתי שאני כאילו מקשיב למישהו שמתארח בתוכנית אירוח רק שהוא כמובן לא מוגבל בזמן.
נתקלתי בביקורת הקצרה שנכתבה על הספר באתר "סימניה" מאת רוני מרעות וסימנתי את הספר כספר שנראה לי שיהיה לי מעניין להשיג אותו ולקרוא בו. אני מאוד אוהב לקרוא ספרי מסעות, לאחרונה בזכות יריד ספרים ענק של "צומת ספרים" בחוצות המפרץ, העשרתי את הספריה הפרטית שלי בלא מעט ספרים כאלה.
הדבר הראשון שהספר הזה הזכיר לי, עוד לפני שהתחלתי לקרוא בו הוא על אותה אישה שבתקופת ילדותי היה יוצא לי לראות אותה לא פעם הולכת בצדי הדרכים, אני מן הסתם כמובן לא אערבב מין שלא במינו אבל אם סיפרו עליה בזמנו שהיא עושה את זה בגלל שהיא ניצולת שואה אז אלפי הבדלות ממנה איל חלפון כפי שהוא מספר בספר חש צורך לעשות את המסע שלו לאורך שביל ישראל רק בגלל שהוא הגיע לגיל 50 ולדבריו הוא חש שאם הוא לא היה עושה את זה בשלב זה של החיים הוא כבר לא יעשה את זה לעולם.
אני כהרגלי בביקורות שאני כותב, כמובן לא אספר לכם הרבה על הספר בכדי לא לקלקל לכם את הקריאה בו אבל מה שכן אגלה לכם שדווקא בגלל שאיל לא מצא שותפים שיהיו מוכנים לעשות את המסע הזה יחד איתו ובכל פרק / קטע של הדרך מלווים אותו כל מיני חברים, ידידים וקרובים מעבר לדברים שהוא בחר לספר על הדרך, בהתחשב לכך שהוא העלה סיפורי חיים שונים, ואיך נוצר החיבור ביניהם הם לדעתי הפכו את הספר למה שהוא.
הספר מלווה באיורים הנהדרים של שלמה רותם, אמן ואיש טבע וארץ, שצעד בשביל ישראל באותה שנה שמקנים לספר אווירה דומה לזו שב"מסע תענוגות בארץ הקודש" של מארק טוויין, ולמרות הרעיון המרגש להנציח בכך את זכרו אחרי שהוא הלך לעולמו לא יכולתי שלא לחוש החמצה שהם אולי יכלו להיות שותפים לכל אורך הדרך. נהנתי לקרוא את הספר ואני בטוח שאם ימצאו לנכון לתרגם אותו לאנגלית יוכלו בזכות כך להינות ממנו גם קוראים בחו"ל.














