ביקורת ספרותית על ריקודי עם בישראל מאת דן רונן
ספר טוב

---

אם להודות על האמת, נראה לי שהספר לא ממש מיועד ל"עמך" - זה שריקודי-עם הם לא לחם חוקו. ואם אמשיך את המחשבה השלילית, אני לא משוכנע שאפילו חובבי ריקודי-עם שאינם "הגרעין הקשה" ימצאו בו עניין רב.
והסיבה: הוא מאוד מפורט ומביא בפני הקורא את השתלשלות הריקודים מימי התנ"ך, דרך ימי המשנה והתלמוד, נוגע בכל ריקודי העדות ועד ימינו אנו, קרי - מצעדי המחולות בקיבוץ דליה ובכרמיאל. נו, נשמע לכם מפתה?
ודאי תאמרו: "מה רע בכך שישנו ריכוז (מרשים) של כל תורת הריקודים על רגל אחת?"
ובכן, זו לדעתי גם חולשתו. הספר עמוס בפרטים, שכדי לכסות את אלפי שנות הריקוד – ומשם לריקודי העם המוכרים, הם מקשים לבור את המוץ מן הבר...

מייד אקדים ואומר, הספר הוא נכס בעצם התייחסותו למורשת שאולי תלך ותחלוף מן העולם בעשורים הקרובים, למרות שכרגע נראה, לפי החוגים הרבים שנפתחים מדי שנה בכל מקום בארץ, שזה בהחלט לא הולך להיעלם. הערכות זהירות מדברות על כ- 400,000 רוקדים...אבל לך תדע, גם האימפריה הרומית הגדולה נעלמה, כמעט באחת...

אם יורשה לי להביע דעה, אין כמו ריקודי-עם לגוף ולנשמה! בשום פעילות גופנית אין את המפגש הבלתי אמצעי בין בני זוג, שרובם המכריע אינם רוקדים עם בן או בת הזוג 'החוקיים' שנשארו בבית – דבר שלא פעם גורם ללא מעט סכסוכים בבית בין בני הזוג ואף, רחמנא ליצלן, לעיתים מגיע עד לגירושין!
המפגש השבועי (פעמיים, שלוש, ואף ארבע פעמים) בין הרוקדים, הקירבה, וההצמדות ב"שיא הטירוף" משחררת את כל האנדורפינים המשותפים שלהם (טוב, לא של כולם...) והיציאה לכיוון המכונית לאחר חצות, במקום מבודד בד"כ, משלימה את העבודה (פעמים רבות) לחלשים, או לאלה שהמצב בבית לא מי יודע מה טוב. מקווה שירדתם לסוף דעתי...
בעבר, בשנות הראשונות של המדינה, כמעט כל אלה שעסקו בריקוד, בהוראתו ובכוראוגרפיה, היו נשים. המצב השתנה היום, ומלבד יוצרות בודדות שניתן לספור על אצבעות יד אחת – כולם גברים.

וכאן, אני חייב לומר מספר מילים בגנות חלק גדול מאינפלציית הריקודים שנלמדים, "איכות" השירים שנבחרים, ומכאן גם הריקודים, הבינוניים ברובם.
אם בעבר היה חשוב לקחת מהעולים (בעיקר מהתימנים) את ריקודי העדה הפשוטים והיפים שהביאו עמם ולהלביש להם תנועות שהיו "מספרות" את כל הסיפור, כמו גם שירי רועים, הרי שהיום, כמו שכבר התבטא יהורם גאון: "הרוב זה בושה לאינטליגנציה זה כזה זבל שלא ברא השטן". כוונתו הייתה למרבית המוזיקה והמילים בשירים הים-תיכונים. ותאמינו לי, הוא עוד היה נחמד ועדין...

ומכאן הריקוד, שלא מפגר אחרי השיר. כל דמיון בינו ובין מילות השיר הוא (בד"כ) מקרי, והרבה פעמים הוא אף גרוע. דוגמה טובה לכך הוא הריקוד "בואי נשוב אל הטנגו" של יהורם גאון, אותו יצר מדריך טוב בעל רפרטואר ריקודים יפים בד"כ. אולם כאן בשיר זה בקטע של "...בואי היצמדי נא אליי הליל" דווקא מתרחקים בני הזוג במקום להתקרב...
לא צריך לחשוש לומר זאת, ויותר מפעם זוכים הם לכינויים כמו: "שירי אינתיפאדה" או "שירי התחנה המרכזית", שאותם השיגו ביושר, וחבל. ועוד לחשוב שחייבים לכתוב את כל צעדי הריקוד ובנוסף, להעלות אותם לאינטרנט...

איני חושב שישנה דרישה גורפת, כפי שכתוב בספר, לריקודים חדשים, השכם והערב. בהחלט אפשר להחיות ריקודים מקסימים שלא נס ליחם, כמו גם ריקודי נוסטלגיה, ולא חייבים ללמוד בכול מפגש ריקוד חדש.
כן, קראתם נכון, זו לא טעות: בכול מפגש, שהרי ריקוד חדש נוצר כמעט בכול יום, קרי, קרוב ל- 350 ריקודים בשנה!!!

קשה לי לראות פעילות, ספורט או חוג שנותן ערך מוסף כפי שריקודי העם נותנים, ודי להיכנס פעם פעמיים לחוגים גדולים המכילים שלוש מאות, ארבע מאות ולעיתים חמש מאות איש, כדי להשתכנע באמיתות המשפט. אין מעמדות, הרוקדים מעורבים מכל חלקי האוכלוסייה, נהנים מפעילות אירובית משולבת בשירים יפים ומוכרים, הממלאים את המצברים ומצליחים לגרש כל בדל של עצבות...
וכפרפראזה על 'שמחת בית השואבה' רק אומר כך: "מי שלא ראה שמחת רוקדים במחולות כרמיאל, לא ראה שמחה מימיו!" ככה, חד וחלק!

דן רונן, אחד מיקירי ארגון ריקודי העם עשה עבודה טובה ויפה, הוא הביא את הריקודים בהקשרים ההיסטוריים האידאולוגיים והחברתיים, הוא התייחס גם ל"ישראליות" שבהם, ומנסה לענות על השאלה מה יהיה בסופם. ואם תוכלו לדלג על קטעים רבים שהכותרת מסגירה את חוסר העניין בהם, ולקרוא רק את השאר, שנולד ממאות נספחים - ייתכן וגם תיהנו ממנו. אבל כמו שכתבתי בפתיח – ממש לא מיועד לכולם.

ואסיים בקטע מהספר, שמצא חן בעיני, ושאולי מאגד את כל התורה כולה.
"היום, כשהחלומות שבתוכם נוצרו השירים נעלמים והעולם משתנה במהירות, ומה שהיה כנראה כבר לא יחזור לעולם, ייתכן שרבים מהוותיקים נאחזים "בעולם שהיה" על חלומותיו – בעזרת השירים. אבל גם הם יודעים שהדורות הבאים ייצרו את חלומם ואת זהותם הישראלית בדרכם שלהם."
כמה יפה ומדויק, ולמי שמתרפק על הנוסטלגיה - גם עצוב מעט.

ולסיום, כאן המקום להביא אנקדוטה שסיפרה לי חברה טובה: "לפני מספר שנים ראיינו אישה בנושא ריקודי-העם, והיא אמרה משהו כזה: 'ריקודי עם זה ריקודים, מוזיקה, שירים, ספורט, מפגש חברתי, פסיכולוג... והכול ב- 20 שקלים'." כיום, כניסה להרקדה עולה כ- 27 ש"ח, אבל ה"תמורה" בהחלט נשארה זהה...

מיועד בעיקר לגרעין הקשה של מי שמתעניין בהיסטוריה של הריקודים.
וכאן, לא יכולתי להתאפק, והייתי חייב להביא לאוזניכם, את אחד הריקודים היפים, ומלאי הקצב שקיימים היום בחוגים, "רוצה לרקוד". לצערי, לא מצאתי את הריקוד עצמו באופן שנרקד באולם מלא עד אפס מקום, כדי להתרשם מהאווירה, אבל עם הגברה קלה של הרמקולים, בהחלט ניתן לדמיין...
האזנה ערבה.

http://www.youtube.com/watch?v=dujAY8RTRBk&feature=related

» ביקורות נוספות של י. קליש
» ביקורות נוספות על ריקודי עם בישראל