ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שני, 12 במרץ, 2012
ע"י י. קליש
ע"י י. קליש
מה ההבדל (המהותי) בין המוח הגברי למוח הנשי?
בספרו, מנסה פרופסור סיימון בארון-כהן, בעזרת דוגמאות ומחקרים רבים לאין ספור שלוקטו ע"י צוות גדול של עוזרים ועוזרות, להשיב על השאלה: האם אנו שונים במוחנו, ואם כן במה, והאם הבדל זה הוא גורם דומיננטי להבדלי ההתנהגות של המינים.
כאן המקום להדגיש את האבחנה המשמעותית שלו: מין האדם אינו קובע את סוג המוח שלנו!
הפסיכולוג והפסיכיאטר סיימון בארון-כהן, שהוא ראש המכון לחקר האוטיזם באוניברסיטת קמברידג', מביא בצורה (כמעט) חד משמעית את שידוע לכולנו: רובם של הגברים, בגלל "המוח הגברי", נוטים לכיוון המערכתיות, ואילו רובן של הנשים, בגלל "המוח הנשי", נוטות לכיוון האמפתיה והדיבור.
ובתשובה לשאלה המתבקשת: הנטייה הזו אכן קיימת כבר מהילדות והמסקנה התקבלה "בתנאי מעבדה", שבהם לא "דוחפים בכוח" לידי הזאטוט/ית מכונית או בובה.
מובן שכמו בכל "גרף פעמון", הקצוות גולשים לכישורים גבוהים יותר (במערכתיות ובאמפתיה) מצד אחד, ולמחסור בהם - מן הצד השני.
במילים פשוטות: כולנו מכירים גברים בעלי כישורי שפה ואמפתיה גבוהים, ומנגד, גם נשים בעלות כישורים מערכתיים גבוהים.
ומוח נוסף שהמחבר מתייחס אליו, הוא "המוח המאוזן" – המוח שבו מידת האמפתיה והמערכתיות הינה שווה.
"כתשעים וחמישה אחוז מהאוכלוסייה הם בעלי אחד משלושת המוחות האלה," סבור המחבר, "וחמשת האחוזים הנותרים הם בעלי מוח גברי קיצוני - שיכול להוביל עד לאוטיזם, או מוח נשי קיצוני - שיתאפיין באמפתיה ויכולת תיקשור טובה, אולם מנגד – בהבנה לקויה של מערכתיות."
ובתוקף תפקידו ומומחיותו בחקר האוטיזם, מתעכב בארון-כהן על ספקטרום האוטיזם, שכולל בתוכו את תסמונת אספרגר (Asperger) הידועה. המקרה האוטיסטי, אולי הידוע ביותר, היה בסרט המצוין "איש הגשם", עם דסטין הופמן ואילו תסמונת האספרגר ידועה למי מאיתנו בעיקר בזכות ריצ'ארד בוֹרצֶ'רדס, שזכה בשנת 1998 בפרס פילדס היוקרתי במתמטיקה (המקביל לפרס נובל).
ולקראת הסוף.
מי מאיתנו לא נתקל בהערות ובעקיצות, לא תמיד קלילות, כלפי המין האחר, שעלולות בנקל להידרדר לסקסיזם. לראיה מביא המחבר דוגמה לבדיחה טיפשית ששמע משתי מגישות טלוויזיה בריטיות – כנראה פמיניסטיות לא חכמות במיוחד, שנועדה לפגוע בכלל הגברים. כמה נשים בקהל צחקו, והוא תוהה אם היו נסבלים גידופים סקסיסטיים הפוכים - שהיו פוגעים בנשים, שאלה שהתשובה עליה ברורה לכולנו.
כנראה שהפמיניסטיות כל כך שונאות גברים – שהשנאה מעבירה אותן על דעתן (י"ק).
לסיכום, הספר עמוס לעייפה באלף ואחת דוגמאות החוזרות על עצמן באצטלות שונות ומשונות, ומשהו כמו מאה עמודים (במקום מאה ותשעים העמודים שבהם התברך הספר), היו עושים את העבודה, ומבחינתי כל שהבאתי למעלה מספיק כדי להבין את הפואנטה:
"מוח גברי" – מערכתיות, וכל הנובע מכך.
"מוח נשי" – אמפתיה וכישרון לשוני.
ו"מוח מאוזן" – הכולל את שני הנ"ל, שרובנו, כנראה, התברכנו בו.
וכאן אני מביא סרטון קצר ומשעשע, שיסביר טוב יותר ממני את חלק מההבדלים...
בנות:
http://www.youtube.com/watch?feature=youtube_gdata_pla
בנים:
http://www.youtube.com/watch?feature=youtube_gdata_pla
שווה לקוראו בעיקר בגלל ההסברים על האוטיזם ותסמונת אספרגר, שלא כל כך מוכרת בציבור.
די, כנראה שנדבקתי מהספר וחזרתי על עצמי מספיק...
ספר בסדר.
6 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
י. קליש
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
נולי, ברוכה הבאה ותודות גם לקיסרית.
|
|
|
י. קליש
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
כללית מסכים איתך, קוראת הכל, אבל...
מקווה שברור לך שלא ציינתי זאת "סתם כך". כוונתי מעבר לעקיצה חביבה, שלגביה כולנו מסכימים שהיא מקובלת.
תודה לך ולYelhar ולעולם. |
|
|
קוראת הכל
(לפני 13 שנים ו-5 חודשים)
ביקורת יפה ומעניינת מאוד. אבל לגבי ההערה על הפמיניסטיות, יש לי השגות...
אני חושבת שזה טבעי שנפגעים תמיד אלו שמרגישים ה'אנדר-דוג'. שחורים יכולים לרדת על לבנים, אבל לבנים לא יכולים לרדת על שחורים. בישראל אפשר לספר בדיחות על פולנים (ובעיקר פולניות) מהבוקר עד הערב מבלי לפחד לפגוע במישהו, לעומת זאת בדיחות על עדות אחרות עלולות להתקבל פחות טוב... זה טבעי שמגזר שבדרך כלל מרגיש מקופח הוא מגזר שיותר רגיש לפגיעות ולעומת זאת, אפשר 'לרדת' על מגזרים חזקים מבלי לצפות שייעלב... ככה זה.
|
6 הקוראים שאהבו את הביקורת
