ביום הראשון שלי באוניברסיטה, בקורס הראשון בחוג לתלמוד, המרצה עבר סטודנט-סטודנט ושאל לשמו ולרקע התלמודי שלו (ואם דמיינתם אולם הרצאות ענק וסבב שאורך שעה אקדמית שלמה - נסו שוב: כיתה קטנה ואינטימית עם לא יותר מעשרים סטודנטים. לא לחינם מכונה החוג לתלמוד גם החוג לתלמיד).
לרוב הנוכחים היה רקע תלמודי מרשים שכלל לפחות בגרות בגמרא ולימודים בישיבה או במדרשה. זה כמובן לא הרשים את המרצה שסיכם אחרי כל אחד ואחד "אהה... כלומר, אין רקע מחקרי. הממ." מה שגרם לתחושת המבוכה שלי להתגבר מרגע לרגע: הרקע התלמודי היחיד שלי היה ספר הילדות המיתולוגי "כה עשו חכמינו".

נא לא לזלזל ברקע התלמודי הזה, מדובר בספר שחרט אצלי עשרות, אולי אפילו מאות, אגדות תלמודיות. חלקן, מה אתם יודעים, אפילו צצו פה ושם בקורסים שונים במהלך התואר, כשלהפתעתי חברי שלא גדלו על "כה עשו חכמינו" לא הכירו את הסיפורים שנראו לי בסיסיים לפחות כמו כיפה אדומה.

עם זאת, אין להתעלם מהחסרון הגדול של כה עשו חכמינו - הסיפורים מובאים ללא כל סדר כרונולוגי או הקשר היסטורי...

היה אפשר לצפות שעם תואר בתלמוד אדע בדיוק מי חי באיזו תקופה, מי שלט אז ומי נלחם נגד מי, אבל העובדה היא שאני לא יודעת.
גם תואר באוניברסיטה לא תמיד נותן את המבט הכולל ואת הסדר המפורט של התקופות ההיסטוריות השונות.
אז אני זוכרת בגדול שתקופת בית שני מגיעה עד חורבן הבית בשנת 70.
שהמשנה נחתמה בסביבות שנת 200, בארץ ישראל.
התלמוד הירושלמי במאה הרביעית, והבבלי במאה החמישית. בערך.

בין לבין, היה בית מקדש שני, יוונים, חשמונאים, רומאים, אגריפס והורדוס, ינאי ושלומציון והמון המון חכמים שאני יודעת סיפורים שונים עליהם, אבל לא ממש למקם אותם לאורך ההיסטוריה מעבר לתקופת הבית/החורבן/אחרי, במקרה הטוב.

הרב בני לאו עוקב בספר שלו אחרי סדר החכמים המתואר בפרקי אבות, מסדר את החכמים על פני התקופות ההיסטוריות, מתאר את הרקע ההיסטורי, את משנתם העיקרית של אותם חכמים (ואת הקשר שלה לרקע ההיסטורי, אם יש), ומשם גולש קצת לכיוונים שונים שמשנתם של אותם חכמים לוקחת אותו אליהם: מחשבת ישראל לאורך הדורות (זה יכול להיות הרמב"ם, זה יכול להיות ליבוביץ') או הרהורים אקטואליים.
ואת כל זה הוא עושה באופן מרתק.
הקריאה זורמת, שילוב הנושאים השונים (אך המשיקים) מרתק ויוצר גיוון.
זו אינה כתיבה אקדמית, אם כי הוא מסתמך לא מעט על מקורות אקדמאים: גם הכתיבה הקולחת, האינטלגנטית אבל לא לוקה בעודף ז'רגון אקדמי, וגם עצם ההתפרשות על פני נושאים שונים ולא לקיחת נושא אחד תוך התמקדות בו והפיכה בו לכאן ולכאן.
הוא מצליח לפרוש יריעה רחבה מבלי שלרגע הספר יראה כמו תקציר, סיכום או ראשי פרקים למשהו ארוך יותר, הוא יוצר את התחושה של קו מחשבה אחד שבורר רק את מה שחשוב לסיפור שהוא מספר.
מרתק ומומלץ מאוד.

מתוך עמוד הפייסבוק שלי " ספריית ספרי העיון של עמנואל "

סדרת ספרי חכמים של הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו -הוצאת ידיעות

בעקבות יציאת הספר החמישי בסדרת חכמים מאת בנימין לאו, ראשית הישיבות בבבל ובארץ ישראל, אני מנצל את ההזדמנות ומשכתב את ההמלצה שלי לסדרה.

סדרת ספרי חכמים של הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו -מכיל נכון לימים אלו 5 כרכים.
הכרכים מחולקים לפי התקופות והם:
1. כרך א', ימי בית שני
2. כרך ב', ימי יבנה עד מרד בר כוכבא
3. כרך ג', ימי גליל
4. כרך ד', ממשנה לתלמוד
5. כרך ה', ראשית הישיבות בבבל ובארץ ישראל

במפגשי הראשון עם הסדרה קראתי את שלושת הכרכים הראשונים ברצף. כאשר יצא לאור הכרך הרביעי, קראתי שוב את שלושת הכרכים הראשונים ואת הרביעי יחד. לעניות דעתי, זאת הצורה המומלצת ביותר לקריאת הסדרה. בכרך החמישי כבר ויתרתי על השיטה וקראתי אותו בנפרד ואני חוזר על המלצתי הקודמת.
הסקירה המלאה של שרשרת המסירה היא לא פחות ממדהימה בהיקפה ובפירוטה בצורה היסטורית ודתית בו זמנית.
הסופר בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובתלמוד מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ודוקטורט מאוניברסיטת בר-אילן. השילוב של ידיעת ההיסטוריה וידיעת המורשת היהודית מזווית משולבת של ראייה חילונית ודתית היא הזדמנות נדירה ומכאן נובעת כל גדולתה של סדרת הספרים "חכמים".
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." כך מתחיל פרקי אבות ומכאן הרב בנימין לאו מתחיל את ספרו הראשון בחלק האחרון של המסירה לאנשי הכנסת הגדולה. בצורה קולחת הוא מציג את ההמשכיות של כל גדולי הדור איש איש בדורו.
חדי העין שביננו שמו לב שאין הכוהנים נמצאים בשרשרת המסירה למרות שהם נבחרו על ידי אלוקים ללמד את התורה ולהורות לעם את דרכו. התשובה היא שהכוהנים איבדו את דרכם במהלך השנים ואנו נתקלים לרוב בתוכחות הנביאים על כך. כך קיבלו אנשי הכנסת הגדולה 2 תפקידים עיקריים והם שינוי היקף לימוד התורה ושינוי אופי הלימוד.
הכנסת הגדולה פעלה בשנים 450-300 לפנה"ס ובשלהי תקופתה עלתה האימפריה היוונית ובראשה אלכסנדר מוקדון. המסורת אף משדכת מפגש בין שמעון הצדיק שהיה משיירי הכנסת הגדולה לבין אלכסנדר מוקדון. התמיכה ההיסטורית למפגש כזה עשויה להגיע מפעילות פוליטית שנעשתה על ידי היהודים בפני אלכסנדר מוקדון לגבי השומרונים שניסו לקבל אחיזה בארץ ישראל לאחר שאלו הגיעו בתקופת האשורים במסגרת מדיניות החלפת האוכלוסיות הכבושות.
בכרך הראשון שמסקר את ימי בית שני נקרא גם על תקופת הזוגות שפעלו בתקופת החשמונאים. על יוסף בן יועזר מהזוג הראשון נאמר שעד ימיו לא היו מחלוקות. בתקופה זאת עלו הכתות של הצדוקים והאיסיים והחלו המחלוקות.
זאת כנראה הפעם הראשונה שתיאור מנהיגינו הרוחניים מתקופות קדומות שזורות במארג ההיסטורי הכללי. אנו מקבלים סקירה תקופתית היסטורית על כל דמות. לדוגמה, ניתאי הארבלי פעל בימי יוחנן (הורקנוס), הכהן החשמונאי ששלט עד 104 לפנה"ס ובנו השלישי של יוחנן, ינאי שלט ביד רמה עד שנת 76 לפנה"ס ואשתו שלומציון המלכה שלטה עוד 10 שנים לאחר מותו. שמעון בן שטח שלפי המסורת היה אחיה של שלומציון פעל בתקופתם.
הזוג הבא, שמעיה ואבטליון שהמסורת אומרת שהם היו בני גרים שעלו לדרגת נשיא ואב בית דין ותלמידם הבולט ביותר הוא הלל הזקן שיהיה בן זוג לשמאי ויחד הם יהיו הזוג הכי מוכר מתקופה זאת כנשיא ואב בית דין.
על המחלוקות של הלל ושמאי נאמרו שהם מחלוקות לשם שמים. על הלל אמרו שהוא תלמידו של עזרא וזאת משום חידושיו שבאו להקל בעזרת פרשנויות חדשות שיתמודדו עם המציאות המתחדשת כגון סוגיית השמיטה והפרוזבול ומולו ייצגו שמאי ותלמידיו את העולם הישן והבטוח השומר על המסורת.
שוב בזכות היות המחבר גם היסטוריון אנו נלמד שהלל ושמאי פעלו בתקופת הורדוס מ-37 לפנה"ס ועד התחלת המאה הראשונה. אלו ימים של מעבר ממדינה חשמונאית עצמאית למדינה תחת שלטון רומי.
חלק מאמירותיו של הלל הזקן "...לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" מובא מפרקי אבות ב ה ואולי המשפט המוכר ביותר "..דעלך סני לחברך לא תעביד.." ומי שזקוק לתרגום ולהמשך "..מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זו היא כל התורה כולה והשאר פירוש, לך ולמד".
חלק זה של הלל ושמאי מומלץ ביותר להעמקה.
הרב בנימין לאו ימשיך לסקור את האירועים ההיסטוריים והכרך הראשון יגיע עד לחורבן המקדש. חלק מן המנהיגים המתונים הצטרפו לקנאים ולמרד הגדול כמו רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל שחבר ליוחנן מגוש חלב וחלק כמו רבן יוחנן בן זכאי לא יישרו קו עם המרד הגדול.

הכרך השני מתחיל בשנת 70 לספירה. רבן יוחנן בן זכאי עם משפטו המפורסם "תן לי את יבנה וחכמיה" מקבל אישור מהשלטון הרומי לצאת מן המצור בירושלים ולהמשיך להקים רשות תורנית ביבנה. חמישה תלמידים עיקריים הוא מעמיד ואחד מהם הוא רבי אליעזר בן הורקנוס שסיפורו מוכר כאחד שעזב משפחה עשירה על מנת ללמוד תורה ועליו נאמר "בור סוד שאינו מאבד טיפה" גישה זאת תוביל את הערך הלימודי של התלמוד באסכולה של בית שמאי ושמירה על המסורת. בניצחון על ההנהגה ניצח רבי יהושוע בן חנניה שהיה איש של יצירה שידע לדרוש ולבסס את ההלכה לפי המידות שבעזרתם אנו למדים כגון קל וחומר, גזירה שווה, בנין אב וכו'. רבי אליעזר ממשיך את שיטת בית שמאי ורבי יהושוע כמייצג של בית הילל.
בהמשך נתוודע אל המחלוקת בין שיטת הלימוד היא האם עדיף הבור או המעיין. זה שאגר את המים וזוכר את מה שהמסורת העבירה לו או המעיין שהמים נובעים ממנו ומתחדשים. באנלוגיה המאוחרת יותר בתלמוד מוזכרים צמד הביטויים "סיני" או "עוקר הרים". ממליץ מאוד להתעמק בחלק זה מפני שהוא גולש מתחומי הספר ומדבר על שיטות הלימוד ומגיע גם לסגנונות של התלמוד הבבלי מול הירושלמי אך גם ללימוד והפלפול הפולני-ליטאי אל מול ספרות הפוסקים הספרדים.
בעימותים החריפים בין שני עולמות הלימוד אנו נקרא על דבקותו של רבי אליעזר בידע שקיבל מרבו לבין המדרש עם חידושיו ונפגוש את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שנקרא: תנורו של עכנאי. גם כאן אני ממליץ להתעמק בסיפורו ובסופו.
בשנים 85-115 אנו נחשפים גם לנוצרים הראשונים שחיו בין היהודים ושבתקופת רבן גמליאל הוא נאלץ להתמודד עם התופעה שבעקבותיה הגיעה הברכה ה19 במספר (למינים ולמלשינים שחיבר שמואל הקטן) לתפילת העמידה שהיא תפילת שמונה-עשרה.
הדור הבא בין השנים 115-135 חי בתקופת אדריאנוס ומרד בר-כוכבא בתמיכתו של רבי עקיבא שהיה גדול הדור. לא ארחיב על תקופה זאת מבחינה היסטורית מכיוון שבלתי אפשרי לסכם זאת במס' משפטים ורק אוסיף כמנהגי שחלק זה מאוד מומלץ. כן אספר שאנו נלמד על בר הפלוגתא של רבי עקיבא, רבי ישמעאל שהיה איש של הפשט והגלוי וכידוע רבי עקיבא היה איש נלהב של תורת הסוד. הוויכוחים הפילוסופיים שלו על מה יותר חשוב, תלמוד תורה או המעשה ? מיותר לציין שרבי עקיבא היה בן הראשונים שעזב הכול על מנת ללמוד תורה.
הכרך השני יסתיים במרד בר-כוכבא. נושא שגם עליו ניתן להרחיב רבות מבחינה היסטורית ולשמחתי בספר יציג המחבר בצורה מרשימה את השתלשלות העניינים אך כאן אני ממליץ לקרוא בספרים אחרים ביתר הרחבה.
בכרך השלישי-ימי הגליל, אנו נתחיל תקופה לאחר מרד בר-כוכבא. הפרובינציה יהודה הפכה לסוריה-פלשתינה ונאסרה בה התיישבות של יהודים. על הר הבית נבנה מקדש ליופיטר ויהודה הפכה לשממה. אחרי מות 12 אלף זוגות תלמידיו, הצליח רבי עקיבא להסמיך חמישה חכמים שהמשיכו את תורתו והמרכז נקבע באושא שבגליל. שני הבולטים שבהם הם רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. שניהם ענקים רוחניים והפרקים עליהם מרתקים במיוחד. נקבל נגיעה קטנה על "האחר" שהמלצתי על ספר שנכתב רק עליו (אם עדיין לא זיהיתם- מדובר באלישע בן אבויה) ועל ברוריה אשתו.
הכרך שלישי מסתיים בימי רבי יהודה הנשיא בתקופת האוטונומיה בגליל בשנים 192-220.
הכרך הרביעי-ממשנה לתלמוד מתחיל בימים שלאחר מותו של רבי יהודה הנשיא. האימפריה הרומית עם שליטה רעועה והיהודים עוברים לחיי הלכה עם טקסט מכונן ומחייב. המשנה הופכת לטקסט קדוש שעליה ניתן להוסיף רק פירושים ורבי יהודה הנשיא מחלק את תפקידו בין שלושה מילדיו.
ניחשף לרבי חייא שעולה מבבל ומשתקע בטבריה והוא נודע לימים כבעל הברייתות, אותם קבצים שלא סודרו במשנה.
בכרך זה אנו נגלה על היהודים שחיו בבבל בתקופת בית שני. אין הרבה מידע עליהם ורק בתקופה זאת מתחילה להיחשף קהילה זאת.
שני הראשונים והבולטים בתקופה זאת הם שמואל ורב. הנוכחות בבבל היתה בנהרדעא. רב ירד לבבל בשנת 219 וקבלת הפנים משמואל הייתה "מגעילה" בלשון המעטה. וזאת הגדולה של חז"ל שלא חששו להציג את חכמיהם בחולשותיהם. רב קבע ישיבה בסורא. גם כאן, רב קובע לפי עולם המסורת ושמואל מבקש להעצים את עולם הלימוד והפרשנות.
בינתיים בארץ ישראל התלמוד הירושלמי מיוחס לרבי יוחנן שהולך בדרכי רשב"י. הוא החל את דרכו במדרשו של רבי יהודה הנשיא בציפורי ועבר לטבריה. לצדו עומד רבי שמעון בן לקיש הידוע יותר כריש לקיש. תאורו שונה בין שני התלמודים וגם כאן סיפורם מרתק ואני ממליץ על קריאה נרחבת בנושא.
הכרך החמישי ממשיך את סיפורם של הישיבות בבבל ובארץ ישראל. הספר מתחיל בפטירתו של רב והתפזרות תלמידיו. חלקם המשיכו בסורא ונקראו בי רב וחלקם חזר לנהרדעא לישיבתו של שמואל עד לפטירתו. מחליפו של שמואל בנהרדעא הוא רב הונא.
המחבר ממשיך בשרשרת הישיבות בבבל ובמקביל בארץ ישראל אנו נחשפים לדור ההמשך לאחר רב יוחנן. הבולט בהם הוא רב זירא שעלה מבבל על מנת ללמוד אצל רב יוחנן. רבות מסופר על היחס המשפיל שקיבלו העולים מבבל ולא כולם שרדו כאן וחלקם נשבר וחזר לבבל.
לסיכום, בצורה פלאית לקח הסופר את בליל השמות המוכרים כגון: הלל הזקן, רבי שמעון בר יוחאי, רבי עקיבא, ועוד.. ועשה סדר והציג את כל החכמים כל אחד בדורו עם סקירה מלאה על פועלו עם רקע היסטורי של תקופתו.
בכתיבתו הפשוטה והזורמת מציג הסופר את חכמינו לא בצורה ביקורתית היסטורית חילונית, אלא מזווית מסורתית של המשנה מבלי לאבד את הזווית ההיסטורית הכללית של התקופה.
בכרך החמישי מורגשת ירידה בסטנדרטים של הסדרה. פחות מידי רקע היסטורי, חסר הטיימליין שאפיין את התחלת השערים שחילקו את הספר וחבל.
עם זאת, הרמה עדיין גבוהה. השפה לא מתנשאת וקלה. לשמחתי, עדיין המקורות נכתבים בארמית ומתורגמים ובכך תורמים מאוד להבנת המסופר.
ממליץ לקנות את כל הסדרה, לקרוא ולשמור בבית. זוהי סדרה ללא תאריך תפוגה וחלה עליה בעיניי חובת קריאה לכולם.
ממתין בקוצר רוח להמשך.
9/10 בסולם עמנואל

מתוך עמוד הפייסבוק שלי " ספריית ספרי העיון של עמנואל "

סדרת ספרי חכמים של הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו -הוצאת ידיעות

בעקבות יציאת הספר החמישי בסדרת חכמים מאת בנימין לאו, ראשית הישיבות בבבל ובארץ ישראל, אני מנצל את ההזדמנות ומשכתב את ההמלצה שלי לסדרה.

סדרת ספרי חכמים של הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו -מכיל נכון לימים אלו 5 כרכים.
הכרכים מחולקים לפי התקופות והם:
1. כרך א', ימי בית שני
2. כרך ב', ימי יבנה עד מרד בר כוכבא
3. כרך ג', ימי גליל
4. כרך ד', ממשנה לתלמוד
5. כרך ה', ראשית הישיבות בבבל ובארץ ישראל

במפגשי הראשון עם הסדרה קראתי את שלושת הכרכים הראשונים ברצף. כאשר יצא לאור הכרך הרביעי, קראתי שוב את שלושת הכרכים הראשונים ואת הרביעי יחד. לעניות דעתי, זאת הצורה המומלצת ביותר לקריאת הסדרה. בכרך החמישי כבר ויתרתי על השיטה וקראתי אותו בנפרד ואני חוזר על המלצתי הקודמת.
הסקירה המלאה של שרשרת המסירה היא לא פחות ממדהימה בהיקפה ובפירוטה בצורה היסטורית ודתית בו זמנית.
הסופר בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובתלמוד מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ודוקטורט מאוניברסיטת בר-אילן. השילוב של ידיעת ההיסטוריה וידיעת המורשת היהודית מזווית משולבת של ראייה חילונית ודתית היא הזדמנות נדירה ומכאן נובעת כל גדולתה של סדרת הספרים "חכמים".
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." כך מתחיל פרקי אבות ומכאן הרב בנימין לאו מתחיל את ספרו הראשון בחלק האחרון של המסירה לאנשי הכנסת הגדולה. בצורה קולחת הוא מציג את ההמשכיות של כל גדולי הדור איש איש בדורו.
חדי העין שביננו שמו לב שאין הכוהנים נמצאים בשרשרת המסירה למרות שהם נבחרו על ידי אלוקים ללמד את התורה ולהורות לעם את דרכו. התשובה היא שהכוהנים איבדו את דרכם במהלך השנים ואנו נתקלים לרוב בתוכחות הנביאים על כך. כך קיבלו אנשי הכנסת הגדולה 2 תפקידים עיקריים והם שינוי היקף לימוד התורה ושינוי אופי הלימוד.
הכנסת הגדולה פעלה בשנים 450-300 לפנה"ס ובשלהי תקופתה עלתה האימפריה היוונית ובראשה אלכסנדר מוקדון. המסורת אף משדכת מפגש בין שמעון הצדיק שהיה משיירי הכנסת הגדולה לבין אלכסנדר מוקדון. התמיכה ההיסטורית למפגש כזה עשויה להגיע מפעילות פוליטית שנעשתה על ידי היהודים בפני אלכסנדר מוקדון לגבי השומרונים שניסו לקבל אחיזה בארץ ישראל לאחר שאלו הגיעו בתקופת האשורים במסגרת מדיניות החלפת האוכלוסיות הכבושות.
בכרך הראשון שמסקר את ימי בית שני נקרא גם על תקופת הזוגות שפעלו בתקופת החשמונאים. על יוסף בן יועזר מהזוג הראשון נאמר שעד ימיו לא היו מחלוקות. בתקופה זאת עלו הכתות של הצדוקים והאיסיים והחלו המחלוקות.
זאת כנראה הפעם הראשונה שתיאור מנהיגינו הרוחניים מתקופות קדומות שזורות במארג ההיסטורי הכללי. אנו מקבלים סקירה תקופתית היסטורית על כל דמות. לדוגמה, ניתאי הארבלי פעל בימי יוחנן (הורקנוס), הכהן החשמונאי ששלט עד 104 לפנה"ס ובנו השלישי של יוחנן, ינאי שלט ביד רמה עד שנת 76 לפנה"ס ואשתו שלומציון המלכה שלטה עוד 10 שנים לאחר מותו. שמעון בן שטח שלפי המסורת היה אחיה של שלומציון פעל בתקופתם.
הזוג הבא, שמעיה ואבטליון שהמסורת אומרת שהם היו בני גרים שעלו לדרגת נשיא ואב בית דין ותלמידם הבולט ביותר הוא הלל הזקן שיהיה בן זוג לשמאי ויחד הם יהיו הזוג הכי מוכר מתקופה זאת כנשיא ואב בית דין.
על המחלוקות של הלל ושמאי נאמרו שהם מחלוקות לשם שמים. על הלל אמרו שהוא תלמידו של עזרא וזאת משום חידושיו שבאו להקל בעזרת פרשנויות חדשות שיתמודדו עם המציאות המתחדשת כגון סוגיית השמיטה והפרוזבול ומולו ייצגו שמאי ותלמידיו את העולם הישן והבטוח השומר על המסורת.
שוב בזכות היות המחבר גם היסטוריון אנו נלמד שהלל ושמאי פעלו בתקופת הורדוס מ-37 לפנה"ס ועד התחלת המאה הראשונה. אלו ימים של מעבר ממדינה חשמונאית עצמאית למדינה תחת שלטון רומי.
חלק מאמירותיו של הלל הזקן "...לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" מובא מפרקי אבות ב ה ואולי המשפט המוכר ביותר "..דעלך סני לחברך לא תעביד.." ומי שזקוק לתרגום ולהמשך "..מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זו היא כל התורה כולה והשאר פירוש, לך ולמד".
חלק זה של הלל ושמאי מומלץ ביותר להעמקה.
הרב בנימין לאו ימשיך לסקור את האירועים ההיסטוריים והכרך הראשון יגיע עד לחורבן המקדש. חלק מן המנהיגים המתונים הצטרפו לקנאים ולמרד הגדול כמו רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל שחבר ליוחנן מגוש חלב וחלק כמו רבן יוחנן בן זכאי לא יישרו קו עם המרד הגדול.

הכרך השני מתחיל בשנת 70 לספירה. רבן יוחנן בן זכאי עם משפטו המפורסם "תן לי את יבנה וחכמיה" מקבל אישור מהשלטון הרומי לצאת מן המצור בירושלים ולהמשיך להקים רשות תורנית ביבנה. חמישה תלמידים עיקריים הוא מעמיד ואחד מהם הוא רבי אליעזר בן הורקנוס שסיפורו מוכר כאחד שעזב משפחה עשירה על מנת ללמוד תורה ועליו נאמר "בור סוד שאינו מאבד טיפה" גישה זאת תוביל את הערך הלימודי של התלמוד באסכולה של בית שמאי ושמירה על המסורת. בניצחון על ההנהגה ניצח רבי יהושוע בן חנניה שהיה איש של יצירה שידע לדרוש ולבסס את ההלכה לפי המידות שבעזרתם אנו למדים כגון קל וחומר, גזירה שווה, בנין אב וכו'. רבי אליעזר ממשיך את שיטת בית שמאי ורבי יהושוע כמייצג של בית הילל.
בהמשך נתוודע אל המחלוקת בין שיטת הלימוד היא האם עדיף הבור או המעיין. זה שאגר את המים וזוכר את מה שהמסורת העבירה לו או המעיין שהמים נובעים ממנו ומתחדשים. באנלוגיה המאוחרת יותר בתלמוד מוזכרים צמד הביטויים "סיני" או "עוקר הרים". ממליץ מאוד להתעמק בחלק זה מפני שהוא גולש מתחומי הספר ומדבר על שיטות הלימוד ומגיע גם לסגנונות של התלמוד הבבלי מול הירושלמי אך גם ללימוד והפלפול הפולני-ליטאי אל מול ספרות הפוסקים הספרדים.
בעימותים החריפים בין שני עולמות הלימוד אנו נקרא על דבקותו של רבי אליעזר בידע שקיבל מרבו לבין המדרש עם חידושיו ונפגוש את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שנקרא: תנורו של עכנאי. גם כאן אני ממליץ להתעמק בסיפורו ובסופו.
בשנים 85-115 אנו נחשפים גם לנוצרים הראשונים שחיו בין היהודים ושבתקופת רבן גמליאל הוא נאלץ להתמודד עם התופעה שבעקבותיה הגיעה הברכה ה19 במספר (למינים ולמלשינים שחיבר שמואל הקטן) לתפילת העמידה שהיא תפילת שמונה-עשרה.
הדור הבא בין השנים 115-135 חי בתקופת אדריאנוס ומרד בר-כוכבא בתמיכתו של רבי עקיבא שהיה גדול הדור. לא ארחיב על תקופה זאת מבחינה היסטורית מכיוון שבלתי אפשרי לסכם זאת במס' משפטים ורק אוסיף כמנהגי שחלק זה מאוד מומלץ. כן אספר שאנו נלמד על בר הפלוגתא של רבי עקיבא, רבי ישמעאל שהיה איש של הפשט והגלוי וכידוע רבי עקיבא היה איש נלהב של תורת הסוד. הוויכוחים הפילוסופיים שלו על מה יותר חשוב, תלמוד תורה או המעשה ? מיותר לציין שרבי עקיבא היה בן הראשונים שעזב הכול על מנת ללמוד תורה.
הכרך השני יסתיים במרד בר-כוכבא. נושא שגם עליו ניתן להרחיב רבות מבחינה היסטורית ולשמחתי בספר יציג המחבר בצורה מרשימה את השתלשלות העניינים אך כאן אני ממליץ לקרוא בספרים אחרים ביתר הרחבה.
בכרך השלישי-ימי הגליל, אנו נתחיל תקופה לאחר מרד בר-כוכבא. הפרובינציה יהודה הפכה לסוריה-פלשתינה ונאסרה בה התיישבות של יהודים. על הר הבית נבנה מקדש ליופיטר ויהודה הפכה לשממה. אחרי מות 12 אלף זוגות תלמידיו, הצליח רבי עקיבא להסמיך חמישה חכמים שהמשיכו את תורתו והמרכז נקבע באושא שבגליל. שני הבולטים שבהם הם רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. שניהם ענקים רוחניים והפרקים עליהם מרתקים במיוחד. נקבל נגיעה קטנה על "האחר" שהמלצתי על ספר שנכתב רק עליו (אם עדיין לא זיהיתם- מדובר באלישע בן אבויה) ועל ברוריה אשתו.
הכרך שלישי מסתיים בימי רבי יהודה הנשיא בתקופת האוטונומיה בגליל בשנים 192-220.
הכרך הרביעי-ממשנה לתלמוד מתחיל בימים שלאחר מותו של רבי יהודה הנשיא. האימפריה הרומית עם שליטה רעועה והיהודים עוברים לחיי הלכה עם טקסט מכונן ומחייב. המשנה הופכת לטקסט קדוש שעליה ניתן להוסיף רק פירושים ורבי יהודה הנשיא מחלק את תפקידו בין שלושה מילדיו.
ניחשף לרבי חייא שעולה מבבל ומשתקע בטבריה והוא נודע לימים כבעל הברייתות, אותם קבצים שלא סודרו במשנה.
בכרך זה אנו נגלה על היהודים שחיו בבבל בתקופת בית שני. אין הרבה מידע עליהם ורק בתקופה זאת מתחילה להיחשף קהילה זאת.
שני הראשונים והבולטים בתקופה זאת הם שמואל ורב. הנוכחות בבבל היתה בנהרדעא. רב ירד לבבל בשנת 219 וקבלת הפנים משמואל הייתה "מגעילה" בלשון המעטה. וזאת הגדולה של חז"ל שלא חששו להציג את חכמיהם בחולשותיהם. רב קבע ישיבה בסורא. גם כאן, רב קובע לפי עולם המסורת ושמואל מבקש להעצים את עולם הלימוד והפרשנות.
בינתיים בארץ ישראל התלמוד הירושלמי מיוחס לרבי יוחנן שהולך בדרכי רשב"י. הוא החל את דרכו במדרשו של רבי יהודה הנשיא בציפורי ועבר לטבריה. לצדו עומד רבי שמעון בן לקיש הידוע יותר כריש לקיש. תאורו שונה בין שני התלמודים וגם כאן סיפורם מרתק ואני ממליץ על קריאה נרחבת בנושא.
הכרך החמישי ממשיך את סיפורם של הישיבות בבבל ובארץ ישראל. הספר מתחיל בפטירתו של רב והתפזרות תלמידיו. חלקם המשיכו בסורא ונקראו בי רב וחלקם חזר לנהרדעא לישיבתו של שמואל עד לפטירתו. מחליפו של שמואל בנהרדעא הוא רב הונא.
המחבר ממשיך בשרשרת הישיבות בבבל ובמקביל בארץ ישראל אנו נחשפים לדור ההמשך לאחר רב יוחנן. הבולט בהם הוא רב זירא שעלה מבבל על מנת ללמוד אצל רב יוחנן. רבות מסופר על היחס המשפיל שקיבלו העולים מבבל ולא כולם שרדו כאן וחלקם נשבר וחזר לבבל.
לסיכום, בצורה פלאית לקח הסופר את בליל השמות המוכרים כגון: הלל הזקן, רבי שמעון בר יוחאי, רבי עקיבא, ועוד.. ועשה סדר והציג את כל החכמים כל אחד בדורו עם סקירה מלאה על פועלו עם רקע היסטורי של תקופתו.
בכתיבתו הפשוטה והזורמת מציג הסופר את חכמינו לא בצורה ביקורתית היסטורית חילונית, אלא מזווית מסורתית של המשנה מבלי לאבד את הזווית ההיסטורית הכללית של התקופה.
בכרך החמישי מורגשת ירידה בסטנדרטים של הסדרה. פחות מידי רקע היסטורי, חסר הטיימליין שאפיין את התחלת השערים שחילקו את הספר וחבל.
עם זאת, הרמה עדיין גבוהה. השפה לא מתנשאת וקלה. לשמחתי, עדיין המקורות נכתבים בארמית ומתורגמים ובכך תורמים מאוד להבנת המסופר.
ממליץ לקנות את כל הסדרה, לקרוא ולשמור בבית. זוהי סדרה ללא תאריך תפוגה וחלה עליה בעיניי חובת קריאה לכולם.
ממתין בקוצר רוח להמשך.
9/10 בסולם עמנואל

מתוך עמוד הפייסבוק שלי " ספריית ספרי העיון של עמנואל "

סדרת ספרי חכמים של הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו -הוצאת ידיעות

בעקבות יציאת הספר החמישי בסדרת חכמים מאת בנימין לאו, ראשית הישיבות בבבל ובארץ ישראל, אני מנצל את ההזדמנות ומשכתב את ההמלצה שלי לסדרה.

סדרת ספרי חכמים של הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו -מכיל נכון לימים אלו 5 כרכים.
הכרכים מחולקים לפי התקופות והם:
1. כרך א', ימי בית שני
2. כרך ב', ימי יבנה עד מרד בר כוכבא
3. כרך ג', ימי גליל
4. כרך ד', ממשנה לתלמוד
5. כרך ה', ראשית הישיבות בבבל ובארץ ישראל

במפגשי הראשון עם הסדרה קראתי את שלושת הכרכים הראשונים ברצף. כאשר יצא לאור הכרך הרביעי, קראתי שוב את שלושת הכרכים הראשונים ואת הרביעי יחד. לעניות דעתי, זאת הצורה המומלצת ביותר לקריאת הסדרה. בכרך החמישי כבר ויתרתי על השיטה וקראתי אותו בנפרד ואני חוזר על המלצתי הקודמת.
הסקירה המלאה של שרשרת המסירה היא לא פחות ממדהימה בהיקפה ובפירוטה בצורה היסטורית ודתית בו זמנית.
הסופר בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובתלמוד מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ודוקטורט מאוניברסיטת בר-אילן. השילוב של ידיעת ההיסטוריה וידיעת המורשת היהודית מזווית משולבת של ראייה חילונית ודתית היא הזדמנות נדירה ומכאן נובעת כל גדולתה של סדרת הספרים "חכמים".
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." כך מתחיל פרקי אבות ומכאן הרב בנימין לאו מתחיל את ספרו הראשון בחלק האחרון של המסירה לאנשי הכנסת הגדולה. בצורה קולחת הוא מציג את ההמשכיות של כל גדולי הדור איש איש בדורו.
חדי העין שביננו שמו לב שאין הכוהנים נמצאים בשרשרת המסירה למרות שהם נבחרו על ידי אלוקים ללמד את התורה ולהורות לעם את דרכו. התשובה היא שהכוהנים איבדו את דרכם במהלך השנים ואנו נתקלים לרוב בתוכחות הנביאים על כך. כך קיבלו אנשי הכנסת הגדולה 2 תפקידים עיקריים והם שינוי היקף לימוד התורה ושינוי אופי הלימוד.
הכנסת הגדולה פעלה בשנים 450-300 לפנה"ס ובשלהי תקופתה עלתה האימפריה היוונית ובראשה אלכסנדר מוקדון. המסורת אף משדכת מפגש בין שמעון הצדיק שהיה משיירי הכנסת הגדולה לבין אלכסנדר מוקדון. התמיכה ההיסטורית למפגש כזה עשויה להגיע מפעילות פוליטית שנעשתה על ידי היהודים בפני אלכסנדר מוקדון לגבי השומרונים שניסו לקבל אחיזה בארץ ישראל לאחר שאלו הגיעו בתקופת האשורים במסגרת מדיניות החלפת האוכלוסיות הכבושות.
בכרך הראשון שמסקר את ימי בית שני נקרא גם על תקופת הזוגות שפעלו בתקופת החשמונאים. על יוסף בן יועזר מהזוג הראשון נאמר שעד ימיו לא היו מחלוקות. בתקופה זאת עלו הכתות של הצדוקים והאיסיים והחלו המחלוקות.
זאת כנראה הפעם הראשונה שתיאור מנהיגינו הרוחניים מתקופות קדומות שזורות במארג ההיסטורי הכללי. אנו מקבלים סקירה תקופתית היסטורית על כל דמות. לדוגמה, ניתאי הארבלי פעל בימי יוחנן (הורקנוס), הכהן החשמונאי ששלט עד 104 לפנה"ס ובנו השלישי של יוחנן, ינאי שלט ביד רמה עד שנת 76 לפנה"ס ואשתו שלומציון המלכה שלטה עוד 10 שנים לאחר מותו. שמעון בן שטח שלפי המסורת היה אחיה של שלומציון פעל בתקופתם.
הזוג הבא, שמעיה ואבטליון שהמסורת אומרת שהם היו בני גרים שעלו לדרגת נשיא ואב בית דין ותלמידם הבולט ביותר הוא הלל הזקן שיהיה בן זוג לשמאי ויחד הם יהיו הזוג הכי מוכר מתקופה זאת כנשיא ואב בית דין.
על המחלוקות של הלל ושמאי נאמרו שהם מחלוקות לשם שמים. על הלל אמרו שהוא תלמידו של עזרא וזאת משום חידושיו שבאו להקל בעזרת פרשנויות חדשות שיתמודדו עם המציאות המתחדשת כגון סוגיית השמיטה והפרוזבול ומולו ייצגו שמאי ותלמידיו את העולם הישן והבטוח השומר על המסורת.
שוב בזכות היות המחבר גם היסטוריון אנו נלמד שהלל ושמאי פעלו בתקופת הורדוס מ-37 לפנה"ס ועד התחלת המאה הראשונה. אלו ימים של מעבר ממדינה חשמונאית עצמאית למדינה תחת שלטון רומי.
חלק מאמירותיו של הלל הזקן "...לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" מובא מפרקי אבות ב ה ואולי המשפט המוכר ביותר "..דעלך סני לחברך לא תעביד.." ומי שזקוק לתרגום ולהמשך "..מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זו היא כל התורה כולה והשאר פירוש, לך ולמד".
חלק זה של הלל ושמאי מומלץ ביותר להעמקה.
הרב בנימין לאו ימשיך לסקור את האירועים ההיסטוריים והכרך הראשון יגיע עד לחורבן המקדש. חלק מן המנהיגים המתונים הצטרפו לקנאים ולמרד הגדול כמו רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל שחבר ליוחנן מגוש חלב וחלק כמו רבן יוחנן בן זכאי לא יישרו קו עם המרד הגדול.

הכרך השני מתחיל בשנת 70 לספירה. רבן יוחנן בן זכאי עם משפטו המפורסם "תן לי את יבנה וחכמיה" מקבל אישור מהשלטון הרומי לצאת מן המצור בירושלים ולהמשיך להקים רשות תורנית ביבנה. חמישה תלמידים עיקריים הוא מעמיד ואחד מהם הוא רבי אליעזר בן הורקנוס שסיפורו מוכר כאחד שעזב משפחה עשירה על מנת ללמוד תורה ועליו נאמר "בור סוד שאינו מאבד טיפה" גישה זאת תוביל את הערך הלימודי של התלמוד באסכולה של בית שמאי ושמירה על המסורת. בניצחון על ההנהגה ניצח רבי יהושוע בן חנניה שהיה איש של יצירה שידע לדרוש ולבסס את ההלכה לפי המידות שבעזרתם אנו למדים כגון קל וחומר, גזירה שווה, בנין אב וכו'. רבי אליעזר ממשיך את שיטת בית שמאי ורבי יהושוע כמייצג של בית הילל.
בהמשך נתוודע אל המחלוקת בין שיטת הלימוד היא האם עדיף הבור או המעיין. זה שאגר את המים וזוכר את מה שהמסורת העבירה לו או המעיין שהמים נובעים ממנו ומתחדשים. באנלוגיה המאוחרת יותר בתלמוד מוזכרים צמד הביטויים "סיני" או "עוקר הרים". ממליץ מאוד להתעמק בחלק זה מפני שהוא גולש מתחומי הספר ומדבר על שיטות הלימוד ומגיע גם לסגנונות של התלמוד הבבלי מול הירושלמי אך גם ללימוד והפלפול הפולני-ליטאי אל מול ספרות הפוסקים הספרדים.
בעימותים החריפים בין שני עולמות הלימוד אנו נקרא על דבקותו של רבי אליעזר בידע שקיבל מרבו לבין המדרש עם חידושיו ונפגוש את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שנקרא: תנורו של עכנאי. גם כאן אני ממליץ להתעמק בסיפורו ובסופו.
בשנים 85-115 אנו נחשפים גם לנוצרים הראשונים שחיו בין היהודים ושבתקופת רבן גמליאל הוא נאלץ להתמודד עם התופעה שבעקבותיה הגיעה הברכה ה19 במספר (למינים ולמלשינים שחיבר שמואל הקטן) לתפילת העמידה שהיא תפילת שמונה-עשרה.
הדור הבא בין השנים 115-135 חי בתקופת אדריאנוס ומרד בר-כוכבא בתמיכתו של רבי עקיבא שהיה גדול הדור. לא ארחיב על תקופה זאת מבחינה היסטורית מכיוון שבלתי אפשרי לסכם זאת במס' משפטים ורק אוסיף כמנהגי שחלק זה מאוד מומלץ. כן אספר שאנו נלמד על בר הפלוגתא של רבי עקיבא, רבי ישמעאל שהיה איש של הפשט והגלוי וכידוע רבי עקיבא היה איש נלהב של תורת הסוד. הוויכוחים הפילוסופיים שלו על מה יותר חשוב, תלמוד תורה או המעשה ? מיותר לציין שרבי עקיבא היה בן הראשונים שעזב הכול על מנת ללמוד תורה.
הכרך השני יסתיים במרד בר-כוכבא. נושא שגם עליו ניתן להרחיב רבות מבחינה היסטורית ולשמחתי בספר יציג המחבר בצורה מרשימה את השתלשלות העניינים אך כאן אני ממליץ לקרוא בספרים אחרים ביתר הרחבה.
בכרך השלישי-ימי הגליל, אנו נתחיל תקופה לאחר מרד בר-כוכבא. הפרובינציה יהודה הפכה לסוריה-פלשתינה ונאסרה בה התיישבות של יהודים. על הר הבית נבנה מקדש ליופיטר ויהודה הפכה לשממה. אחרי מות 12 אלף זוגות תלמידיו, הצליח רבי עקיבא להסמיך חמישה חכמים שהמשיכו את תורתו והמרכז נקבע באושא שבגליל. שני הבולטים שבהם הם רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. שניהם ענקים רוחניים והפרקים עליהם מרתקים במיוחד. נקבל נגיעה קטנה על "האחר" שהמלצתי על ספר שנכתב רק עליו (אם עדיין לא זיהיתם- מדובר באלישע בן אבויה) ועל ברוריה אשתו.
הכרך שלישי מסתיים בימי רבי יהודה הנשיא בתקופת האוטונומיה בגליל בשנים 192-220.
הכרך הרביעי-ממשנה לתלמוד מתחיל בימים שלאחר מותו של רבי יהודה הנשיא. האימפריה הרומית עם שליטה רעועה והיהודים עוברים לחיי הלכה עם טקסט מכונן ומחייב. המשנה הופכת לטקסט קדוש שעליה ניתן להוסיף רק פירושים ורבי יהודה הנשיא מחלק את תפקידו בין שלושה מילדיו.
ניחשף לרבי חייא שעולה מבבל ומשתקע בטבריה והוא נודע לימים כבעל הברייתות, אותם קבצים שלא סודרו במשנה.
בכרך זה אנו נגלה על היהודים שחיו בבבל בתקופת בית שני. אין הרבה מידע עליהם ורק בתקופה זאת מתחילה להיחשף קהילה זאת.
שני הראשונים והבולטים בתקופה זאת הם שמואל ורב. הנוכחות בבבל היתה בנהרדעא. רב ירד לבבל בשנת 219 וקבלת הפנים משמואל הייתה "מגעילה" בלשון המעטה. וזאת הגדולה של חז"ל שלא חששו להציג את חכמיהם בחולשותיהם. רב קבע ישיבה בסורא. גם כאן, רב קובע לפי עולם המסורת ושמואל מבקש להעצים את עולם הלימוד והפרשנות.
בינתיים בארץ ישראל התלמוד הירושלמי מיוחס לרבי יוחנן שהולך בדרכי רשב"י. הוא החל את דרכו במדרשו של רבי יהודה הנשיא בציפורי ועבר לטבריה. לצדו עומד רבי שמעון בן לקיש הידוע יותר כריש לקיש. תאורו שונה בין שני התלמודים וגם כאן סיפורם מרתק ואני ממליץ על קריאה נרחבת בנושא.
הכרך החמישי ממשיך את סיפורם של הישיבות בבבל ובארץ ישראל. הספר מתחיל בפטירתו של רב והתפזרות תלמידיו. חלקם המשיכו בסורא ונקראו בי רב וחלקם חזר לנהרדעא לישיבתו של שמואל עד לפטירתו. מחליפו של שמואל בנהרדעא הוא רב הונא.
המחבר ממשיך בשרשרת הישיבות בבבל ובמקביל בארץ ישראל אנו נחשפים לדור ההמשך לאחר רב יוחנן. הבולט בהם הוא רב זירא שעלה מבבל על מנת ללמוד אצל רב יוחנן. רבות מסופר על היחס המשפיל שקיבלו העולים מבבל ולא כולם שרדו כאן וחלקם נשבר וחזר לבבל.
לסיכום, בצורה פלאית לקח הסופר את בליל השמות המוכרים כגון: הלל הזקן, רבי שמעון בר יוחאי, רבי עקיבא, ועוד.. ועשה סדר והציג את כל החכמים כל אחד בדורו עם סקירה מלאה על פועלו עם רקע היסטורי של תקופתו.
בכתיבתו הפשוטה והזורמת מציג הסופר את חכמינו לא בצורה ביקורתית היסטורית חילונית, אלא מזווית מסורתית של המשנה מבלי לאבד את הזווית ההיסטורית הכללית של התקופה.
בכרך החמישי מורגשת ירידה בסטנדרטים של הסדרה. פחות מידי רקע היסטורי, חסר הטיימליין שאפיין את התחלת השערים שחילקו את הספר וחבל.
עם זאת, הרמה עדיין גבוהה. השפה לא מתנשאת וקלה. לשמחתי, עדיין המקורות נכתבים בארמית ומתורגמים ובכך תורמים מאוד להבנת המסופר.
ממליץ לקנות את כל הסדרה, לקרוא ולשמור בבית. זוהי סדרה ללא תאריך תפוגה וחלה עליה בעיניי חובת קריאה לכולם.
ממתין בקוצר רוח להמשך.
9/10 בסולם עמנואל

מתוך עמוד הפייסבוק שלי " ספריית ספרי העיון של עמנואל "

סדרת ספרי חכמים של הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו -הוצאת ידיעות

בעקבות יציאת הספר החמישי בסדרת חכמים מאת בנימין לאו, ראשית הישיבות בבבל ובארץ ישראל, אני מנצל את ההזדמנות ומשכתב את ההמלצה שלי לסדרה.

סדרת ספרי חכמים של הרב ד"ר בנימין צבי (בני) לאו -מכיל נכון לימים אלו 5 כרכים.
הכרכים מחולקים לפי התקופות והם:
1. כרך א', ימי בית שני
2. כרך ב', ימי יבנה עד מרד בר כוכבא
3. כרך ג', ימי גליל
4. כרך ד', ממשנה לתלמוד
5. כרך ה', ראשית הישיבות בבבל ובארץ ישראל

במפגשי הראשון עם הסדרה קראתי את שלושת הכרכים הראשונים ברצף. כאשר יצא לאור הכרך הרביעי, קראתי שוב את שלושת הכרכים הראשונים ואת הרביעי יחד. לעניות דעתי, זאת הצורה המומלצת ביותר לקריאת הסדרה. בכרך החמישי כבר ויתרתי על השיטה וקראתי אותו בנפרד ואני חוזר על המלצתי הקודמת.
הסקירה המלאה של שרשרת המסירה היא לא פחות ממדהימה בהיקפה ובפירוטה בצורה היסטורית ודתית בו זמנית.
הסופר בעל תואר ראשון בהיסטוריה ובתלמוד מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני ודוקטורט מאוניברסיטת בר-אילן. השילוב של ידיעת ההיסטוריה וידיעת המורשת היהודית מזווית משולבת של ראייה חילונית ודתית היא הזדמנות נדירה ומכאן נובעת כל גדולתה של סדרת הספרים "חכמים".
"משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע ויהושוע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה..." כך מתחיל פרקי אבות ומכאן הרב בנימין לאו מתחיל את ספרו הראשון בחלק האחרון של המסירה לאנשי הכנסת הגדולה. בצורה קולחת הוא מציג את ההמשכיות של כל גדולי הדור איש איש בדורו.
חדי העין שביננו שמו לב שאין הכוהנים נמצאים בשרשרת המסירה למרות שהם נבחרו על ידי אלוקים ללמד את התורה ולהורות לעם את דרכו. התשובה היא שהכוהנים איבדו את דרכם במהלך השנים ואנו נתקלים לרוב בתוכחות הנביאים על כך. כך קיבלו אנשי הכנסת הגדולה 2 תפקידים עיקריים והם שינוי היקף לימוד התורה ושינוי אופי הלימוד.
הכנסת הגדולה פעלה בשנים 450-300 לפנה"ס ובשלהי תקופתה עלתה האימפריה היוונית ובראשה אלכסנדר מוקדון. המסורת אף משדכת מפגש בין שמעון הצדיק שהיה משיירי הכנסת הגדולה לבין אלכסנדר מוקדון. התמיכה ההיסטורית למפגש כזה עשויה להגיע מפעילות פוליטית שנעשתה על ידי היהודים בפני אלכסנדר מוקדון לגבי השומרונים שניסו לקבל אחיזה בארץ ישראל לאחר שאלו הגיעו בתקופת האשורים במסגרת מדיניות החלפת האוכלוסיות הכבושות.
בכרך הראשון שמסקר את ימי בית שני נקרא גם על תקופת הזוגות שפעלו בתקופת החשמונאים. על יוסף בן יועזר מהזוג הראשון נאמר שעד ימיו לא היו מחלוקות. בתקופה זאת עלו הכתות של הצדוקים והאיסיים והחלו המחלוקות.
זאת כנראה הפעם הראשונה שתיאור מנהיגינו הרוחניים מתקופות קדומות שזורות במארג ההיסטורי הכללי. אנו מקבלים סקירה תקופתית היסטורית על כל דמות. לדוגמה, ניתאי הארבלי פעל בימי יוחנן (הורקנוס), הכהן החשמונאי ששלט עד 104 לפנה"ס ובנו השלישי של יוחנן, ינאי שלט ביד רמה עד שנת 76 לפנה"ס ואשתו שלומציון המלכה שלטה עוד 10 שנים לאחר מותו. שמעון בן שטח שלפי המסורת היה אחיה של שלומציון פעל בתקופתם.
הזוג הבא, שמעיה ואבטליון שהמסורת אומרת שהם היו בני גרים שעלו לדרגת נשיא ואב בית דין ותלמידם הבולט ביותר הוא הלל הזקן שיהיה בן זוג לשמאי ויחד הם יהיו הזוג הכי מוכר מתקופה זאת כנשיא ואב בית דין.
על המחלוקות של הלל ושמאי נאמרו שהם מחלוקות לשם שמים. על הלל אמרו שהוא תלמידו של עזרא וזאת משום חידושיו שבאו להקל בעזרת פרשנויות חדשות שיתמודדו עם המציאות המתחדשת כגון סוגיית השמיטה והפרוזבול ומולו ייצגו שמאי ותלמידיו את העולם הישן והבטוח השומר על המסורת.
שוב בזכות היות המחבר גם היסטוריון אנו נלמד שהלל ושמאי פעלו בתקופת הורדוס מ-37 לפנה"ס ועד התחלת המאה הראשונה. אלו ימים של מעבר ממדינה חשמונאית עצמאית למדינה תחת שלטון רומי.
חלק מאמירותיו של הלל הזקן "...לא הביישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש" מובא מפרקי אבות ב ה ואולי המשפט המוכר ביותר "..דעלך סני לחברך לא תעביד.." ומי שזקוק לתרגום ולהמשך "..מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך זו היא כל התורה כולה והשאר פירוש, לך ולמד".
חלק זה של הלל ושמאי מומלץ ביותר להעמקה.
הרב בנימין לאו ימשיך לסקור את האירועים ההיסטוריים והכרך הראשון יגיע עד לחורבן המקדש. חלק מן המנהיגים המתונים הצטרפו לקנאים ולמרד הגדול כמו רבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל שחבר ליוחנן מגוש חלב וחלק כמו רבן יוחנן בן זכאי לא יישרו קו עם המרד הגדול.

הכרך השני מתחיל בשנת 70 לספירה. רבן יוחנן בן זכאי עם משפטו המפורסם "תן לי את יבנה וחכמיה" מקבל אישור מהשלטון הרומי לצאת מן המצור בירושלים ולהמשיך להקים רשות תורנית ביבנה. חמישה תלמידים עיקריים הוא מעמיד ואחד מהם הוא רבי אליעזר בן הורקנוס שסיפורו מוכר כאחד שעזב משפחה עשירה על מנת ללמוד תורה ועליו נאמר "בור סוד שאינו מאבד טיפה" גישה זאת תוביל את הערך הלימודי של התלמוד באסכולה של בית שמאי ושמירה על המסורת. בניצחון על ההנהגה ניצח רבי יהושוע בן חנניה שהיה איש של יצירה שידע לדרוש ולבסס את ההלכה לפי המידות שבעזרתם אנו למדים כגון קל וחומר, גזירה שווה, בנין אב וכו'. רבי אליעזר ממשיך את שיטת בית שמאי ורבי יהושוע כמייצג של בית הילל.
בהמשך נתוודע אל המחלוקת בין שיטת הלימוד היא האם עדיף הבור או המעיין. זה שאגר את המים וזוכר את מה שהמסורת העבירה לו או המעיין שהמים נובעים ממנו ומתחדשים. באנלוגיה המאוחרת יותר בתלמוד מוזכרים צמד הביטויים "סיני" או "עוקר הרים". ממליץ מאוד להתעמק בחלק זה מפני שהוא גולש מתחומי הספר ומדבר על שיטות הלימוד ומגיע גם לסגנונות של התלמוד הבבלי מול הירושלמי אך גם ללימוד והפלפול הפולני-ליטאי אל מול ספרות הפוסקים הספרדים.
בעימותים החריפים בין שני עולמות הלימוד אנו נקרא על דבקותו של רבי אליעזר בידע שקיבל מרבו לבין המדרש עם חידושיו ונפגוש את אחד הסיפורים המפורסמים ביותר שנקרא: תנורו של עכנאי. גם כאן אני ממליץ להתעמק בסיפורו ובסופו.
בשנים 85-115 אנו נחשפים גם לנוצרים הראשונים שחיו בין היהודים ושבתקופת רבן גמליאל הוא נאלץ להתמודד עם התופעה שבעקבותיה הגיעה הברכה ה19 במספר (למינים ולמלשינים שחיבר שמואל הקטן) לתפילת העמידה שהיא תפילת שמונה-עשרה.
הדור הבא בין השנים 115-135 חי בתקופת אדריאנוס ומרד בר-כוכבא בתמיכתו של רבי עקיבא שהיה גדול הדור. לא ארחיב על תקופה זאת מבחינה היסטורית מכיוון שבלתי אפשרי לסכם זאת במס' משפטים ורק אוסיף כמנהגי שחלק זה מאוד מומלץ. כן אספר שאנו נלמד על בר הפלוגתא של רבי עקיבא, רבי ישמעאל שהיה איש של הפשט והגלוי וכידוע רבי עקיבא היה איש נלהב של תורת הסוד. הוויכוחים הפילוסופיים שלו על מה יותר חשוב, תלמוד תורה או המעשה ? מיותר לציין שרבי עקיבא היה בן הראשונים שעזב הכול על מנת ללמוד תורה.
הכרך השני יסתיים במרד בר-כוכבא. נושא שגם עליו ניתן להרחיב רבות מבחינה היסטורית ולשמחתי בספר יציג המחבר בצורה מרשימה את השתלשלות העניינים אך כאן אני ממליץ לקרוא בספרים אחרים ביתר הרחבה.
בכרך השלישי-ימי הגליל, אנו נתחיל תקופה לאחר מרד בר-כוכבא. הפרובינציה יהודה הפכה לסוריה-פלשתינה ונאסרה בה התיישבות של יהודים. על הר הבית נבנה מקדש ליופיטר ויהודה הפכה לשממה. אחרי מות 12 אלף זוגות תלמידיו, הצליח רבי עקיבא להסמיך חמישה חכמים שהמשיכו את תורתו והמרכז נקבע באושא שבגליל. שני הבולטים שבהם הם רבי שמעון בר יוחאי ורבי מאיר בעל הנס. שניהם ענקים רוחניים והפרקים עליהם מרתקים במיוחד. נקבל נגיעה קטנה על "האחר" שהמלצתי על ספר שנכתב רק עליו (אם עדיין לא זיהיתם- מדובר באלישע בן אבויה) ועל ברוריה אשתו.
הכרך שלישי מסתיים בימי רבי יהודה הנשיא בתקופת האוטונומיה בגליל בשנים 192-220.
הכרך הרביעי-ממשנה לתלמוד מתחיל בימים שלאחר מותו של רבי יהודה הנשיא. האימפריה הרומית עם שליטה רעועה והיהודים עוברים לחיי הלכה עם טקסט מכונן ומחייב. המשנה הופכת לטקסט קדוש שעליה ניתן להוסיף רק פירושים ורבי יהודה הנשיא מחלק את תפקידו בין שלושה מילדיו.
ניחשף לרבי חייא שעולה מבבל ומשתקע בטבריה והוא נודע לימים כבעל הברייתות, אותם קבצים שלא סודרו במשנה.
בכרך זה אנו נגלה על היהודים שחיו בבבל בתקופת בית שני. אין הרבה מידע עליהם ורק בתקופה זאת מתחילה להיחשף קהילה זאת.
שני הראשונים והבולטים בתקופה זאת הם שמואל ורב. הנוכחות בבבל היתה בנהרדעא. רב ירד לבבל בשנת 219 וקבלת הפנים משמואל הייתה "מגעילה" בלשון המעטה. וזאת הגדולה של חז"ל שלא חששו להציג את חכמיהם בחולשותיהם. רב קבע ישיבה בסורא. גם כאן, רב קובע לפי עולם המסורת ושמואל מבקש להעצים את עולם הלימוד והפרשנות.
בינתיים בארץ ישראל התלמוד הירושלמי מיוחס לרבי יוחנן שהולך בדרכי רשב"י. הוא החל את דרכו במדרשו של רבי יהודה הנשיא בציפורי ועבר לטבריה. לצדו עומד רבי שמעון בן לקיש הידוע יותר כריש לקיש. תאורו שונה בין שני התלמודים וגם כאן סיפורם מרתק ואני ממליץ על קריאה נרחבת בנושא.
הכרך החמישי ממשיך את סיפורם של הישיבות בבבל ובארץ ישראל. הספר מתחיל בפטירתו של רב והתפזרות תלמידיו. חלקם המשיכו בסורא ונקראו בי רב וחלקם חזר לנהרדעא לישיבתו של שמואל עד לפטירתו. מחליפו של שמואל בנהרדעא הוא רב הונא.
המחבר ממשיך בשרשרת הישיבות בבבל ובמקביל בארץ ישראל אנו נחשפים לדור ההמשך לאחר רב יוחנן. הבולט בהם הוא רב זירא שעלה מבבל על מנת ללמוד אצל רב יוחנן. רבות מסופר על היחס המשפיל שקיבלו העולים מבבל ולא כולם שרדו כאן וחלקם נשבר וחזר לבבל.
לסיכום, בצורה פלאית לקח הסופר את בליל השמות המוכרים כגון: הלל הזקן, רבי שמעון בר יוחאי, רבי עקיבא, ועוד.. ועשה סדר והציג את כל החכמים כל אחד בדורו עם סקירה מלאה על פועלו עם רקע היסטורי של תקופתו.
בכתיבתו הפשוטה והזורמת מציג הסופר את חכמינו לא בצורה ביקורתית היסטורית חילונית, אלא מזווית מסורתית של המשנה מבלי לאבד את הזווית ההיסטורית הכללית של התקופה.
בכרך החמישי מורגשת ירידה בסטנדרטים של הסדרה. פחות מידי רקע היסטורי, חסר הטיימליין שאפיין את התחלת השערים שחילקו את הספר וחבל.
עם זאת, הרמה עדיין גבוהה. השפה לא מתנשאת וקלה. לשמחתי, עדיין המקורות נכתבים בארמית ומתורגמים ובכך תורמים מאוד להבנת המסופר.
ממליץ לקנות את כל הסדרה, לקרוא ולשמור בבית. זוהי סדרה ללא תאריך תפוגה וחלה עליה בעיניי חובת קריאה לכולם.
ממתין בקוצר רוח להמשך.
9/10 בסולם עמנואל

שני הספרים חכמים א' ב' עושים סדר בכרונולוגיה של תקופת התנאים במקביל להיסטוריה של ימי בית שני. אם תרצו חיבור של שעור היסטוריה ושיעור תלמוד. כתובים היטב משופעים בסיפורים מרתקים על אופי הדמויות התלמודיות ומחברים את הקורא לתקופה.אני מצפה במהרה לפרסומו של השלישי בסדרה על חכמי אושא. מומלץ.

המשך הסדרה המופלאה (נקוה שלא תגמר) על חכמי התלמוד והפעם - התקופה שלאחר מרד בר כוכבא. לצרף לשניים הקודמים.