האמת היא, שחברה שלי מהאוניברסיטה ניג'סה לי כבר יותר משנה לקרוא את "הזונות של פתח תקווה" אבל הוא קצת הרתיע אותי. לא השם, חס וחלילה (אני לא איזו חסודה) וגם לא האורך שלו (יש בו 560 עמודים...) אלא בעיקר הצפיפות של העמודים. זה היה נראה לי קצת יותר מדי עמוס ואפילו במידה מסוימת קצת לא מקצועי ואפילו משונה.
רק כשסיימתי לקרוא אותו הבנתי (אם הבנתי נכון) שיש סיבה לצפיפות של העמודים ולזה שבספר כמעט ואין פסקאות - זה בגלל שזה משקף את החיים הצפופים, העמוסים והקשים של הדמויות שבספר. (שוב, אם הבנתי נכון).
בכל אופן, אהבתי שבכל פרק ממש הצלחתי כאילו לראות את הדמויות מולי. הרגשתי שאני רואה סידרה בטלוויזיה. איזה טלנובלה או משהו כזה. תחשבו כמה זה יכול להצליח: סידרה שמבוססת על הספר הזה ועוסקת בחבר'ה ישראלים נטולי ניירות עבודה, שנמצאים באופן לא חוקי בניו יורק (בלי מה שנקרא גרין-קארד) ועובדים בכל מיני עבודות מזדמנות בשביל לשרוד כלכלית, ואז, באמצע הסידרה יש פתאום איזה סיפור פשע שמעורבים בו עבריינים מהארץ ומניו יורק... בקיצור, סבטוחה שלמה וכל הזמן שמייח.
בתור סטודנטית לפסיכולוגיה גם אהבתי מאוד את תיאורי הפסיכולוגיות בספר, שיפית, הגיבורה, נעזרת בהן (גם הפסיכולוגית הישראלית, רחל, וגם האמריקאית, שריל). יופי של תיאורים.
בקיצור, ספר מצחיק עד דמעות אבל גם מעציב עד דמעות. ספר על החיים האמיתיים, עמוס ב"כל טוב". גם אפשר בקלות להגיד שזה ספר קשה ומורכב, אבל עדיין זה ספר מעולה. חמישה כוכבים מתוך חמישה כוכבים או עשרה מתוך עשרה, מה שתבחרו. מה שבטוח, מאז שסיימתי לקרוא אותו אני "מעבירה" אותו הלאה לחברות אחרות שלי. (ותודה מיוחדת לליהיא שבמשך יותר משנה ניג'סה לי לקרוא אותו...)


















