אוקיי. אז למרות שסטיבן קינג המופלא נתן ביקורת טובה על ספר זה. "נשכני מאד" ..., הספר הזה הוא לא משהו בכלל. למרות שסה"כ נהניתי, והעלילה ברובה זרמה לי הספר הזה הוא כמו מלא ספרי מתח אחרים. אין בו משהו מיוחד שמבדיל אותו מספרים אחרים בז'אנר הזה. לקח לי בערך שבוע לקרוא אותו. שזה כבר טוב. לפעמים יש לי תחושה בספרים מהסוג הזה שחוזרים על הרעיון המרכזי כל כך הרבה פעמים שזה קצת מייגע. במקרה שלנו, האשמה שנופלת על קרייטון כרוצחו של הדוד פול וילר. חוזרים על זה בכל הזדמנות אפשרית. וזה לדעתי, מיותר. אני מאד אוהב ספרים שנקראים בנשימה אחת. ושכל משפט בו חשוב ואין חזרה על רעיונות כל הזמן. סה"כ ספר בסדר. אפשר לקרוא. הנאה גדולה לא תצא מזה.

נדב.

יש אנשים שאוגרים מזון. מרגישים לחץ אם המקרר נראה להם פנוי מדי, קונים ארגזי מזון שצריך להמציא דרכים יצירתיות כדי להשתמש בו לפני שיתקלקל. תעודת ביטוח בפני הרעב העולמי העומד לפרוץ ממש תכף. אני - על אותו משקל - אוגרת ספרים. מרגישה נפלא כשאני מסתכלת על המדף הגדוש ספרים שעוד לא קראתי, ולחץ כשאני קוראת אחד מהם, ומקטינה את המאגר שנועד לימי צרה, לא לבזבז אותם סתם ככה... הספר הזה שכב כמה שנים על המדף ההוא, ונשלף ממנו כשפתאום מצאתי את עצמי נטולת ספר.

הסיפור פשוט מאד וכבר קראנו המון ספרים בדיוק על אותו פרינציפ: מישהו נרצח לכאורה במסגרת שוד. אנשי המשטרה חושדים בבת זוגו שעזרה לארגן את הרצח. הצוות המשטרתי מקבל המון התייחסויות חיוביות: הם חכמים, פועלים היטב, מפענחים פשעים... אלא שמעשיהם שוללים את ההתייחסויות החיוביות - הם מקובעים בחשדותיהם שאי אפשר להוכיחם. הם מתייחסים לנחקריהם בעוינות, מסרבים להקשיב ומחליטים החלטות טפשיות ביותר. יש פה "טובים" ו"רעים" שאי אפשר להתבלבל בינהם. סוציופת מפלצתי, שלמרות כל מעלליו אף אחד עוד לא עלה עליו. אשה (מהטובים) שגם היא לוקה קמעה בתחום ההיגיון, כמו שצריכה להיות אשה. וסיפור אהבה שמתחיל באופן מופרך ואף ממשיך ככה.

זה ספר לאוגוסט. הוא אינו מעמיס על התאים האפורים, המתים להם במליוניהם עקב הלחות והחום. בתהליך הקריאה - אם אפשר לקרוא לזה ככה - אתה לא מרים גבה להתנהלותו המופרכת של ההסיפור הזה. ואני מודה בזאת לסנדרה בראון - זו ששמה מופיע באותיות קידוש לבנה על הספר - על שפרי עטה עזר לי לשכנע את עצמי שיש חיים - או יהיו - בערך עוד שלושה שבועות מהיום. אז כנראה אוכל להעריך את מה שאני קוראת ואולי אפילו לחשוב קצת, אם אתרגל את השריר המוזנח הזה, הנקרא מוח. מחשבה מרנינה.

מכירים את התחושה הזו שאתם קוראים ספר, ואתם חושבים שהוא דבילי, חסר היגיון, כתוב בצורה נוסחתית, ובכל זאת הוא מעניין, קולח ונעים לקרוא אותו? ככה בדיוק הרגשתי כשקראתי את הספר הזה. הוא מטופש לחלוטין, ממש דבילי, אבל בכל זאת כיף לקרוא אותו. הוא קולח וקליל ומותח במידה מסוימת ולא דורש מאמץ מיוחד, ולפעמים, אולי, לא צריך יותר מזה.

אז מה יש לנו כאן? מיליונר בשם פול וילר נורה למוות במהלך שוד מזוין בתוך מעלית, כשלצידו חברתו ג'ולי, אשר מאשימה את קרייטון וילר, אחיינו של הנרצח ויורשו. הפרקליט דרק מיטשל נשכר על ידי משפחת וילר לייצגם אך מגלה עד מהרה את פרצופו האמיתי של קרייטון, מופרע על כל הראש, פריק של קולנוע, והמעשים החולניים שהוא עושה הם שיחזור של סצינות רצח בסרטים.

ספר רדוד, שטחי, מטופש, לא אמין.
וכיף לקרוא אותו.......

"מעבר חד" הוא ספר מתח שמתחיל כמו רבים מחבריו לז'אנר – ברצח. אך משם התבנית המוכרת טיפה משתנה, ולא בהכרח לטובה.

איש העסקים הנחשב פול וילר נרצח במה שנראה כשוד שהשתבש. מי שהייתה איתו במהלך השוד, חברתו ג'ודי סבורה כי אחיינו של פול הוא הרוצח.

לטעמי, ספר מתח הוא כמו ציד. אתה יוצא לשטח, מתחיל לעקוב אחרי תזוזה בין השיחים, רואה חלק של חיה פה וחלק של חיה שם, אבל אף פעם לא את החיה עצמה. אתה מתקדם באיטיות עד שיש ברשותך מספיק מידע והחיה נחשפת, ונעמדת היישר מול קנה רובה הציד שלך.

כבר מתחילת הספר אנו מתוודעים להשערה של ג'ודי, ובשום חלק בספר בראון מצליחה לגרום לי לפקפק בהשערה הזאת. היא אולי לא תמיד הכי מבוססת, אבל היא ההשערה היחידה, וזה הורס קצת מהספר.

ב"מעבר חד", החיה מופיעה לנו בשלמותה מהר מדי לטעמי, אך בכל זאת משולבים פה אלמנטי מתח קלאסיים, פיתול או שניים לקראת הסוף ואף קשרים רומנטיים השזורים להם בין המילים.

אמנם לא מדובר פה ביצירת מופת, אבל גם לא מדובר פה בספר רע. הוא קולח, מעניין ומותח ברגעיו שלו, והוא בהחלט נחמד ליום סגרירי מתחת לפוך.

דלת מעלית במלון באטלנטה נפתחת וגבר חמוש עוטה מסכה שודד באיומי אקדח חמישה אנשים שבתוכה. אחד מהם נורה למוות.
ההרוג הוא פול וילר, איש עסקים אמיד.בת זוגו הנמצאת במעלית מניחה שמדובר ברצח שאחיינו מאחוריו כדי לרשת סכום עתק למרות שבעצמו הוא בעל אמצעים עם אליבי לזמן הרצח.האחיין בן כשלושים הינו בטלן מפונק ואגואיסט חסר גבולות המבלה את זמנו באימוני טניס וצפייה אובסיסיבית בסרטים מהם הוא נהנה לצטט ולחקות סצנות פסיכוטיות במציאות.
לעניין נכנסים שני בלשי משטרה, עורך הדין דרק מיטשל שהמשפחה שוכרת וחוקר פרטי בעל שיטות מפוקפקות שמיטשל מפעיל ועוד כמה דמויות. בת הזוג שהיתה עדה לרצח מפתה את מיטשל כאמצעי לחץ למנוע ממנו לייצג את האחיין שמאוחר יותר מיטשל פוגש, מפתח כלפיו יחס בוז ומתפטר מתפקידו.
הספר מגיע לטוויסט לא צפוי לקראת סופו ושלדים בלתי צפויים יוצאים מהארון.
המגרעת העיקרית בספר-הכתיבה.למרות דיאלוגים שחלקם סבירים ועלילה לא רעה (ולא מדהימה) הוא בסיכומו של דבר מותחן ממוצע למדי כאחרים מסוגו והיה יכול להיות הרבה יותר טוב אלמלא סגנונו.לעתים נדמה שהמחברת מתאמצת להיות מתוחכמת ומשיגה את ההפך-כתיבה משעממת וטרחנית לעתים על גבול האינפנטילי, פירוט יתר מעצבן (עודף משקל של תשעה קילוגרם, מי מרח חרדל על הלחם, השתמש במסכת פנים להסרת תאים מתים או מה לבשה...למי איכפת?). משפטים כמו "צעדה במהירות בין הולכי הרגל האחרים מתפתלת במיומנות של נחש מים"; "הצלי מילא את הבית הקטן בניחוחות מגרים. הסלט התקרר במקרר. הקברנה נשם. צנצנת ורדים קישטה את מרכז השולחן יאדה יאדה..."בחיאת!.קטעים משעממים שקראתי מהר כדי להגיע להמשך. ספר טיסה אופייני הנשכח לאחר קריאתו.
הספר הראשון של סנדרה בראון שקראתי וכנראה האחרון.
"ספר נהדר שלא תוכלו להניח מידיכם" (כריכה אחורית)–ממש לא.

מעבר חד
סנדרה בראון
מאנגלית: אסתר קליינשטין
כנרת בית הוצאה לאור
400 עמוד
למרות שכבר מזמן הבנתי, שיכול להיות שבסיום קריאת הספר, לא בהכרח אזדהה עם הכתוב על גבו, פיתוני ההמלצות הבאות:
"אם רצונך במתח רומנטי נשכני – מאוד – זוהי הסופרת בשבילך". - סטיבן קינג
בנוסף נכתב על הסופרת סנדרה בראון , שאיגוד כותבי המותחנים בינלאומי הכתיר אותה ב-2008 בתואר "אמנית מותחנים".
קסמו לי גם הסופרלטיבים הבאים שהיו על הכריכה:
1.מסימני ההיכר של כתיבתה פיתולי עלילה מפתיעים, מתח עוצר נשימה ועלילה תוססת, ספר שלא תוכלו לעזוב ושידיר שינה מעיניכם.
2. "מותחן רומנטי משובח עם 'מעברים חדים' רבים, המובילים לסיום מטורף ונהדר."
פבלישרס ויקלי
3. "בראון מציגה לקורא הפתעות וריגושים רבים בספר נהדר שלא תוכלו להניח מידיכם." "בוקליסט"
הכתוב למעלה היה התשתית העובדתית לכך שבקשתי את הספר לסקירה:
לגבי התואר של סנדרה בראון כ"אמנית מותחנים". לא לי לשפוט, בדרך כלל איני מגיעה לקרוא את הז'אנר הזה. בהסתייגות מה אני מסכימה, עם הסיום של נקודה 3 שציינתי:
• "לא תוכלו להניח מידיכם."
הספר סוחף למרות שהצצתי די בהתחלה – בסופו. (רציתי לדעת אם הגיבורים החיוביים שורדים, למרות תחכומיו של הנבל)
• "פיתולי עלילה מפתיעים, מתח עוצר נשימה ועלילה תוססת" קיננו בעיקר בסופו של הספר מעמוד 364 .
• אפילו שלא מצאתי ספר זה, מותח ועוצר נשימה כמו את "לפני השינה" של ג'.ס. ווטסון, הרי אם קראתי בהתמדה את רובו של הספר עוד לפני עמוד 364 ואילך (ששם באמת הייתי מופתעת), הרי זה לשבחו של הספר.
פרטים נוספים: הנבל הוא פריק של קולנוע. והמעשים השפלים שהוא עושה הם שיחזור של סצינות בסרטים.
כללית (חלילה לי מספוילרים) מסופר על רצח של איש עשיר מאד, החשד נופל על פילגשו.
סנגור שעובר צד, ועוד מטעמים העושים את הספר למרתק כמותחן-רומנטי.
עיקר ההסתייגות שלי באה מכך שאני מכורה כידוע למרשמלו. ספר זה אינו מתוק. במיוחד לא הסצנה שהסנגור מוצא את גופת כלבתו האהובה כרותת ראש במיטתו, בנוסח סצינה מ"הסנדק".

עכשיו ברור למה אני הסתייגתי מהספר? אני לא אוהבת לקרוא על טיפוסים מעוותים.
מבחינת יכולת הכתיבה המעניינת של סנדרה בראון, אין חולק.

החומרים הבונים מותחן הם פשע (בדרך כלל רצח), מניעים אמיתיים ומניעים לכאורה, דמויות חשודות, בלשים, רמזים והטעיות. כל אלה מצויים בספר "מעבר חד" שהוא מאוד אמריקאי ואותי לא הצליח לרגש.

בעמוד השני של הספר מתרחש רצח וההמשך כולו מתאר את הדרך לפענוח רצח זה.

הנרצח הוא פול וילר, איש עסקים מיליונר מאטלנטה. הוא נורה למוות במהלך שוד מזוין בתוך מעלית של בית מלון כשלצידו חברתו ג'ולי ועוד מספר אנשים.

ג'ולי מפנה אצבע מאשימה אל קרייטון וילר, אחיינו של הנרצח ויורשו. הפרקליט המהולל דרק מיטשל נשכר על ידי משפחת וילר לייצגם אך מגלה עד מהרה את פרצופו האמיתי של קרייטון. קרייטון הוא חובב סרטים מושבע, בעיקר סרטי מתח של היצ'קוק שבהם מתרחשות רציחות. הוא רוצה "לביים" את המציאות על ידי שחזור פשעים מן הסרטים. סוג של מופרעות ייחודית לגבר צעיר, עשיר, יפה-תואר וסוציופת.

העלילה מתפתלת לאורך 400 עמודים כאשר יש מדי פעם תפניות חדות ומפתיעות. ג'ולי נחשדת במעורבות ברצח עד לסוף המפתיע. המעבר החד אכן מתרחש, אולם ממש בסוף הספר.

הכתיבה רהוטה והספר קריא אולם בסיומו נשארתי ללא שום ערך מוסף. אני חובבת ספרי מתח אולם כאלה שמותירים בקורא איזו שהיא תובנה מעניינת או דמות שאפשר להזדהות עימה. הדמויות כאן היו שטחיות, די פלקטיות ועם דמותו של קרייטון המופרע (אשר היא הדמות המורכבת) אין שום אפשרות להזדהות והיא מעוררת שאט נפש.

על כריכת הספר נכתב
"מותחן רומנטי נשכני מאוד" סטיבן קינג ועל הצד האחורי נכתב
"בראון מציגה לקורא הפתעות וריגושים רבים בספר נהדר שלא תוכלו להניח מידכם"
כל אלה בהחלט מעוררים ציפיות גבוהות אשר עבורי – נכזבו.

העלילה באותה שבלונה של הספר "תחרה צרפתית".

סנדרה בראון כמו תמיד, יודעת היטב איך להמחיש לקורא את רגשות ותחושות הדמויות.

ספר טיסה קלאסי - לא מתוחכם מדי, ומצד שני לא טיפשי. קצת פשטני ושטוח, אבל כתוב טוב, והוא בהחלט יכול להעביר טיסה בכיף. משער שלא אזכור את העלילה שלו לאורך זמן...