“אל מי את כותבת, יעל לביא, ומי קהל היעד שלך? נראה לי שזו השאלה החשובה ביותר שמעלה קריאת הספר הזה. מצד אחד הוא נכתב בעברית, והמחברת מרגישה צורך עז להסביר את הנסיבות שבהן חמקה משירות צבאי, אם כי לא להתנצל עליהן. מן הצד השני, הקורא העברי לא צריך הסברים על חייו וכישרונו של אריק לביא, וכן צריך יותר הסבר על שמות מן התקשורת האמריקאית שמופיעים בו, וכן על כמה סוגיות שהכותבת בוחרת שלא לפרט. השאלה הזאת, אל איזה קורא דימיוני חושבת יעל לביא כשהיא כותבת את דבריה, המשיכה לנקר ולא הרפתה לאורך כל הספר. יעל לביא, ביתו של אריק לביא, סיימה תיכון בישראל והמריאה אל מעבר לאוקיינוס. בארצות הברית היא הצליחה להתברג ברשת ABC ולעבוד ככתבת שטח של הרשת, בעיקר באיזורי לוחמה בעולם, במשך עשר שנים. הספר, שאמור להיות מראה של הצביעות התקשורתית ושל חלקה בהבערת סכסוכים, הופך להיות מסכת של ניים-דרופינג: עבדתי עם ההוא, עבדתי עם ההיא, עשיתי כך ועשיתי אחרת. כך שיתכן והקורא שאליו כותבת יעל לביא הוא היא עצמה, ולא אף אחד אחר. את הביקורות על תוכנו של הספר אפשר לקרוא בביקורות שכתבו אחרים כאן באתר. כתוב זורם וקריא, לפרקים גם מעניין מאוד, אבל מלא עד לזרא ב"אני ואני ואני" וזה חבל.”

“אוטוביוגרפיה על מפיקה באייביסי (לשעבר) שמביאה את ספורה המעניין והדינאמי מזווית ראייה אישי בפלפל ובחוצפה ישראלית ועם נחישות להיות "כלב השמירה התקשורתי של הדמוקרטיה" אנו עוברים איתה מסע בשטחים החמים והמסוכנים (ועל אחת כמה וכמה בתור ישראלית) כדוגמת עיראק בזמן נפילת סאדאם ותפיסתו,11 בספטמבר, סופת קתרינה. יעל לא חוסכת את הצביעות והאינטרסים העומדים לנגד עיניהם של חברות המדיה הגדולות ומביאה את הטענה כי מה שהצופה רואה בתשדירים הללו אינה בהכרח המציאות כפי שהיא אלא מה שיתפוס אותו ויביא רייטינג ואין התוכן של הכתבה חשוב כגודל החשיבות שנותנים לשדרן הידוע שמציג אותה,בסופו של דבר "גם כתבה צריכים למכור".בספרה מרגישים בתחושת הלחץ התמידי אשר כרוך בעבודה זו וגם את הפחד, לא מהמוות אלא מהבוסים הגדולים והגבלות הזמן עד לשידור.במהלך המרוץ הלא פוסק הנ"ל ובמיוחד לאחר מות אביה אריק לביא שאליו הייתה כ"כ קשורה וממנו כה מושפעת,מסיקה יעל שהמטרות הטהורות שהיו במקור הנכס של המדיה, אינו עוד ומחליטה להתפטר.ולסיום-ספר מעניין על בחורה מעניינת!”

“באופן חריג אני מנסה לכתוב ביקורת על ספר שעוד לא סיימתי לקרוא ולהביא כמה מהמחשבות שעלו בי עד עכשיו, לשלב זה של אמצע הספר שאני נמצא בו. אתחיל בזה שהסיבה שהובילה אותי לקרוא אותו היא כתבה שהיתה לאחרונה בתוכנית הטלויזיה "עובדה" של אילנה דיין בה איתי אנגל (שבגב הספר אפשר לקרוא את ההמלצה שלו) הביא סקירה על המתרחש בסוריה בתקופה זו והזכיר שאיבד את חברו למקצוע, ז'יל ז'יקייה מי שהיה כתב צרפתי. כך שהנימה שחשתי בה בתחילת הספר היתה של אנגל ועם הזמן הספר הפך להיות קרוב ברוחו ל"סיפור שמתחיל בדמעות", ספרה של אושרת קוטלר-בנגל. בין לבין נזכרתי גם בחיים יבין במיוחד בשלב שיעל לביא מספרת על מעורבותה בניסיון לעשות חדשות עם מצלמת וידיאו DV בדומה למה שיבין עשה באחת הסדרות המצויינות שלו "תעודת זהות כחולה", אבל עם ההערכה שלי אליו הממלכתיות שלו אפילו כשהוא ניסה לספר את זה בספרו האוטוביוגרפי, "עובר מסך" לדעתי דיי הורסת. זה מה שעושה את הספר של לביא לנפלא שאחרי הכל לוקחים וקוראים את הספר הזה שלה יש הרגשה שהיא מספרת את זה יותר כחברה. אגב, אני לא יכול שלא לחוש הזדהות עם הדברים שלה במיוחד כמי שלפני שנים היה חלק מתקשורת מקומית שהביאה חדשות (אם כי שעסקו בעניינים יותר מונציפלים). לביא נעדרת (תרתי משמע, כפי שהבנתם ממני היא נהדרת) ממלכתיות גם כשהיא מספרת בפתחו של הספר על טקס אמי שהיא לקחה בו חלק, היא אומנם לא זכתה בו אבל היא מזכירה את הוריה להבדיל כמו הזוכים שנושאים את נאומם ומודים להורים שלהם שהביאו אותם עד הלום. לפני שקראתי את הספר קראתי דברים שנכתבו עליה ולדעתי מדובר רק בצרות עין, אפילו כשמדובר על זה שבמקום לעשות צבא היא בחרה לטוס לארה"ב. לא רק שזו זכותה אלא אחרי מה שהוביל אותה לעשות את הצעד הזה אני דיי מצדיק אותה, ואני לא אומר את זה בגלל שהיא הבת של ..... אלא שאני לא בטוח שאם הייתי חלילה במקומה הייתי נוהג אחרת. כך שאני מקווה שלא תהיו מושפעים מאף דעה שהיא ותקראו את הספר הנפלא הזה. לסיום, אני מבקש להביא לידיעת אלו מכם שאוהבים את הקטעים שבהם יעל מזכירה את אביה, אריק לביא עליו השלום שבתקופה זו יצא לאור ספר "אני אשיר לך" על סיפור אהבתם של שושיק שני ואריק לביא שנכתבה על ידי שושיק. יעל לביא בפניה אישית אלינו הקוראים”

“במה עוסקת כעת יעל – בתו של הזמר אריק – לביא, מחברת הספר "מפיקת מלחמות"? בספרה אינה נותנת כל רמז על עיסוקה הנוכחי. כנראה, כיוון שנכתב ברגע של גחמה בשעת הפוגה בין עבודותיה. לכן, דליתי מגוגל את מה שהחסירו לביא ומו"ליה, כדי לקבל תשובה לקושייתי. להפתעתי, היא חזרה להפיק חדשות, כראש המשרד הירושלמי של רשת סקיי ניוז, האחראי לסיקור המזרח התיכון. יעל לביא – בתם של אריק ושל שושי לביא – לא גויסה (בטמטום כה-אופייני של צבאנו המסואב), כמו אחותה, ויצאה ללמוד תקשורת בארצות-הברית. לאחר שסיימה את לימודיה, הצטרפה בתרגיל מתחכם לרשת הטלוויזיה ABC. ספרה מתאר את עשר השנים, שעשתה ברשת זו – עד שהתפטרה. יעל לביא מתארת בצורה מרתקת את חייה כמפיקה, למרות שהיא מציגה מלכתחילה את עצמה כבחורה מתוסכלת, שאינה מאמינה במקצוע, שהיא עוסקת בו. כאילו הגיעה למקצוע מתוך אידיאליזם (שדרך אגב, טיפחו אותו בזמן לימודיי בקולג' לתקשורת בטקסס; ואני מני, שגם בעת לימודיה בניו יורק), שינקה מאביה עוד בילדותה. כמפיקה בכירה, מצאה, שסחבו את השטיח מתחת לרגליה, והתקשורת וכוכביה אינם מי שחשבה שהנם. האֵל שהכזיבה. מניו יורק ומרחבי העולם עקבה אחר מחלת אביה וגסיסתו, כשהיא משועבדת למולך עבודתה, שהפסיקה להאמין בשליחותה. פה-ושם ניסתה להשיג הצבה לסקר את המלחמה בעיראק, כדי להיות קרובה יותר הבייתה. דרך אגב, בריצתה לתאר את מעשיה בעיראק, אינה פטורה לביא מהתחלואים, שנגעו בחבריה למקצוע, שספרה כה בז להם. היא רדופה ברצון לתאר את עצמה כאחרת (כיוון שהיא מפיקה ולא כתבת, אינה יכולה להיות "טאלנטית") – גם ביחסה למקומיים וגם בעמידתה על דעותיה כלפי הממונים עליה במצבים בלתי-אפשריים. יחד עם זאת, היא שכחה, כי את עיקר הסיקור בעיראק עשו כתבים מקומיים (סטרינג'רס), שקיבלו שכר זעום, ורבים מהם הקריבו את חייהם על מזבח הסקופ. נדמה לי, שאי-ניסיונה בחיי צבא הוסיף לה ניכור עצום לגבי הנעשה במלחמות – ניכור, המשתקף היטב מסיקור המלחמות בתקשורת המערבית. אך בסיכומו של דבר, יוצאת לביא לעיראק, כדי להתקרב לערש הדווי של אביה ולא מתוך שליחות עיתונאית. ועוד חלפני שגמרה לעבד את מותו, כבר נאלצה לשוב לעבודה, שהפסיקה להאמין בה. ומכאן החל שעון-העצר שלה לרוץ אל הניתוק המוחלט – התפטרותה מרשת ABC. משום כך התמיה אותי מאוד, שלביא חזרה להפקת חדשות. היא מתארת עלית מקצועית חסרת כל ערכים, נרקיסיסטית, שחיה על גוויות ועל ייצור חדשות יש-מאין תוך אדישות למתרחש – גם אל מול הסבל האנושי, הכרוך באסונות טבע (כמו בשיטפון בניו אורלינס), באירועי טרור (כמו הפיגועים באחד-עשר בספטמבר 2001) ובמלחמות, שהיא מסקרת, תוך אדישות למתרחש, או, לפחות, התעלמות ממנו. יתר על כן, הסיקור מוכוון-טאלנטים ואינו מוכוון-אירועים. יתר על כן, הוא כבול לדפוסים קבועים ושגורים של דיווח, אינו מנסה לפרוץ מסגרות, והגרוע מכל – אינו מוסיף דבר ליכולת הצופים להבין את המתרחש בעולם הסוער סביבם. אופייני מאוד לקו הזה התיאור המזעזע של ראיון של דיאן סוֹיֶיר עם לאה רבין (בחייך, מה הייתה שווה בתור מרואיינת?! אלא שרבין תויגה בעולם התקשורת משום-מה כסלב): על מיטת גסיסתה מטריחה אותה סוייר להביע דעות על ישראל ועל השלום, שכביכול הביא בעלה, לאסוננו, על המדינה. תמונת החדשות מבעד לעיניה של לביא מוטית לחלוטין – גם בגלל ערכים, שמביאים אנשי החדשות עמם (ראו לביא עצמה) לעבודתם. למרות ניסיונה להראותם כאבירים, היוצאים למסעי-צלב, הם נראים מגוחכים, ורדופי שיגעון גדלות. והמציאות, שהם מתארים, מעוותת. מבחוץ נראים החיים בתוך תעשיית החדשות מעניינים וזוהרים, אך לביא מתארת אותם באזמל חד כחסרי תוכן, כיוקרה ריקה. העיקר – הרושם. תסכולה של לביא ניכר כבר בפרולוג לספרה. אפשר לעבור ממנו היישר לאפילוג, ואז ... לגגל, ולהבין, שאת כל מרירותה קנו, כנראה, במשכורת עתק של ראש המשרד המזרח תיכוני של סקיי ניוז. הפרטים, אינם חשובים, כביכול, כיוון שהם צפויים, ותיאורם מלא ברחמים עצמיים. התרשמתי מאוד מהקשר האמיץ בין יעל לאביה, הזמר הנערץ, שנפטר לפני כשבע שנים. חושב, שאלה הקטעים החזקים ביותר בספרה. כך, מטלפנת יעל לטלפון הסלולרי של אביה המנוח, כשהיא מתוסכלת, ומשאירה לו הודעות – עד שמענה אלקטרוני קוטע את מרמוריה הארוכים מדי מהמכסה, שנקבעה להודעה: "... מה אני רוצה מאבא. מסכן, הוא מת. הוא גם לא אשם על שהיה כל כך נאיבי כל ימי חייו הרי לנאיביות הזאת בדיוק אני מתגעגעת. בלעדיה אני נעשית צינית ללא תקנה, אישה קרירה ועיתונאית ממורמרת. כן, אני צריכה את האמונה שלו כדי לחזור ולהאמין במשהו בעצמי. כיביתי את הסלולרי והלכתי לרון ...." (עמוד 178). ובנוסף, השפה הרזה עד כדי עלבון של דבריה – כל כך אופיינית לצפונובונית תל-אביבית. חושב, שלביא למדה שפה אחרת, עשירה בהרבה, במהלך לימודיה בחוג לקולנוע ולתקשורת בניו יורק. למרות זאת – ספרה חשוב למי שרוצים להבין למה מוצגת ישראל באור כה רע בתקשורת הבין-לאומית. צריכים לקרוא את לביא, כדי להבין מה מניע כעת את אנשי התקשורת, ולהתאים את עצמנו לצורכיהם, כדי ליחצ"ן את המדינה, ולבלום את המתקפה המרושעת נגד המדינה היהודית. אם איני טועה, לביא לא תסכים, שזו מתקפה מרושעת, אך גם מספרה עולה תמונה מעוותת של מדינתנו. למרות שהתעייפתי מרחמיה העצמיים – קראתי את ספרה של יעל לביא במהירות. בסופו נותר בי טעם תפל, שהוחרף על-ידי גיגולי לאתרה האישי.”

“אל מי את כותבת, יעל לביא, ומי קהל היעד שלך? נראה לי שזו השאלה החשובה ביותר שמעלה קריאת הספר הזה. מצד אחד הוא נכתב בעברית, והמחברת מרגישה צורך עז להסביר את הנסיבות שבהן חמקה משירות צבאי, אם כי לא להתנצל עליהן. מן הצד השני, הקורא העברי לא צריך הסברים על חייו וכישרונו של אריק לביא, וכן צריך יותר הסבר על שמות מן התקשורת האמריקאית שמופיעים בו, וכן על כמה סוגיות שהכותבת בוחרת שלא לפרט. השאלה הזאת, אל איזה קורא דימיוני חושבת יעל לביא כשהיא כותבת את דבריה, המשיכה לנקר ולא הרפתה לאורך כל הספר. יעל לביא, ביתו של אריק לביא, סיימה תיכון בישראל והמריאה אל מעבר לאוקיינוס. בארצות הברית היא הצליחה להתברג ברשת ABC ולעבוד ככתבת שטח של הרשת, בעיקר באיזורי לוחמה בעולם, במשך עשר שנים. הספר, שאמור להיות מראה של הצביעות התקשורתית ושל חלקה בהבערת סכסוכים, הופך להיות מסכת של ניים-דרופינג: עבדתי עם ההוא, עבדתי עם ההיא, עשיתי כך ועשיתי אחרת. כך שיתכן והקורא שאליו כותבת יעל לביא הוא היא עצמה, ולא אף אחד אחר. את הביקורות על תוכנו של הספר אפשר לקרוא בביקורות שכתבו אחרים כאן באתר. כתוב זורם וקריא, לפרקים גם מעניין מאוד, אבל מלא עד לזרא ב"אני ואני ואני" וזה חבל.”

“אוטוביוגרפיה על מפיקה באייביסי (לשעבר) שמביאה את ספורה המעניין והדינאמי מזווית ראייה אישי בפלפל ובחוצפה ישראלית ועם נחישות להיות "כלב השמירה התקשורתי של הדמוקרטיה" אנו עוברים איתה מסע בשטחים החמים והמסוכנים (ועל אחת כמה וכמה בתור ישראלית) כדוגמת עיראק בזמן נפילת סאדאם ותפיסתו,11 בספטמבר, סופת קתרינה. יעל לא חוסכת את הצביעות והאינטרסים העומדים לנגד עיניהם של חברות המדיה הגדולות ומביאה את הטענה כי מה שהצופה רואה בתשדירים הללו אינה בהכרח המציאות כפי שהיא אלא מה שיתפוס אותו ויביא רייטינג ואין התוכן של הכתבה חשוב כגודל החשיבות שנותנים לשדרן הידוע שמציג אותה,בסופו של דבר "גם כתבה צריכים למכור".בספרה מרגישים בתחושת הלחץ התמידי אשר כרוך בעבודה זו וגם את הפחד, לא מהמוות אלא מהבוסים הגדולים והגבלות הזמן עד לשידור.במהלך המרוץ הלא פוסק הנ"ל ובמיוחד לאחר מות אביה אריק לביא שאליו הייתה כ"כ קשורה וממנו כה מושפעת,מסיקה יעל שהמטרות הטהורות שהיו במקור הנכס של המדיה, אינו עוד ומחליטה להתפטר.ולסיום-ספר מעניין על בחורה מעניינת!”

“באופן חריג אני מנסה לכתוב ביקורת על ספר שעוד לא סיימתי לקרוא ולהביא כמה מהמחשבות שעלו בי עד עכשיו, לשלב זה של אמצע הספר שאני נמצא בו. אתחיל בזה שהסיבה שהובילה אותי לקרוא אותו היא כתבה שהיתה לאחרונה בתוכנית הטלויזיה "עובדה" של אילנה דיין בה איתי אנגל (שבגב הספר אפשר לקרוא את ההמלצה שלו) הביא סקירה על המתרחש בסוריה בתקופה זו והזכיר שאיבד את חברו למקצוע, ז'יל ז'יקייה מי שהיה כתב צרפתי. כך שהנימה שחשתי בה בתחילת הספר היתה של אנגל ועם הזמן הספר הפך להיות קרוב ברוחו ל"סיפור שמתחיל בדמעות", ספרה של אושרת קוטלר-בנגל. בין לבין נזכרתי גם בחיים יבין במיוחד בשלב שיעל לביא מספרת על מעורבותה בניסיון לעשות חדשות עם מצלמת וידיאו DV בדומה למה שיבין עשה באחת הסדרות המצויינות שלו "תעודת זהות כחולה", אבל עם ההערכה שלי אליו הממלכתיות שלו אפילו כשהוא ניסה לספר את זה בספרו האוטוביוגרפי, "עובר מסך" לדעתי דיי הורסת. זה מה שעושה את הספר של לביא לנפלא שאחרי הכל לוקחים וקוראים את הספר הזה שלה יש הרגשה שהיא מספרת את זה יותר כחברה. אגב, אני לא יכול שלא לחוש הזדהות עם הדברים שלה במיוחד כמי שלפני שנים היה חלק מתקשורת מקומית שהביאה חדשות (אם כי שעסקו בעניינים יותר מונציפלים). לביא נעדרת (תרתי משמע, כפי שהבנתם ממני היא נהדרת) ממלכתיות גם כשהיא מספרת בפתחו של הספר על טקס אמי שהיא לקחה בו חלק, היא אומנם לא זכתה בו אבל היא מזכירה את הוריה להבדיל כמו הזוכים שנושאים את נאומם ומודים להורים שלהם שהביאו אותם עד הלום. לפני שקראתי את הספר קראתי דברים שנכתבו עליה ולדעתי מדובר רק בצרות עין, אפילו כשמדובר על זה שבמקום לעשות צבא היא בחרה לטוס לארה"ב. לא רק שזו זכותה אלא אחרי מה שהוביל אותה לעשות את הצעד הזה אני דיי מצדיק אותה, ואני לא אומר את זה בגלל שהיא הבת של ..... אלא שאני לא בטוח שאם הייתי חלילה במקומה הייתי נוהג אחרת. כך שאני מקווה שלא תהיו מושפעים מאף דעה שהיא ותקראו את הספר הנפלא הזה. לסיום, אני מבקש להביא לידיעת אלו מכם שאוהבים את הקטעים שבהם יעל מזכירה את אביה, אריק לביא עליו השלום שבתקופה זו יצא לאור ספר "אני אשיר לך" על סיפור אהבתם של שושיק שני ואריק לביא שנכתבה על ידי שושיק. יעל לביא בפניה אישית אלינו הקוראים”

“במה עוסקת כעת יעל – בתו של הזמר אריק – לביא, מחברת הספר "מפיקת מלחמות"? בספרה אינה נותנת כל רמז על עיסוקה הנוכחי. כנראה, כיוון שנכתב ברגע של גחמה בשעת הפוגה בין עבודותיה. לכן, דליתי מגוגל את מה שהחסירו לביא ומו"ליה, כדי לקבל תשובה לקושייתי. להפתעתי, היא חזרה להפיק חדשות, כראש המשרד הירושלמי של רשת סקיי ניוז, האחראי לסיקור המזרח התיכון. יעל לביא – בתם של אריק ושל שושי לביא – לא גויסה (בטמטום כה-אופייני של צבאנו המסואב), כמו אחותה, ויצאה ללמוד תקשורת בארצות-הברית. לאחר שסיימה את לימודיה, הצטרפה בתרגיל מתחכם לרשת הטלוויזיה ABC. ספרה מתאר את עשר השנים, שעשתה ברשת זו – עד שהתפטרה. יעל לביא מתארת בצורה מרתקת את חייה כמפיקה, למרות שהיא מציגה מלכתחילה את עצמה כבחורה מתוסכלת, שאינה מאמינה במקצוע, שהיא עוסקת בו. כאילו הגיעה למקצוע מתוך אידיאליזם (שדרך אגב, טיפחו אותו בזמן לימודיי בקולג' לתקשורת בטקסס; ואני מני, שגם בעת לימודיה בניו יורק), שינקה מאביה עוד בילדותה. כמפיקה בכירה, מצאה, שסחבו את השטיח מתחת לרגליה, והתקשורת וכוכביה אינם מי שחשבה שהנם. האֵל שהכזיבה. מניו יורק ומרחבי העולם עקבה אחר מחלת אביה וגסיסתו, כשהיא משועבדת למולך עבודתה, שהפסיקה להאמין בשליחותה. פה-ושם ניסתה להשיג הצבה לסקר את המלחמה בעיראק, כדי להיות קרובה יותר הבייתה. דרך אגב, בריצתה לתאר את מעשיה בעיראק, אינה פטורה לביא מהתחלואים, שנגעו בחבריה למקצוע, שספרה כה בז להם. היא רדופה ברצון לתאר את עצמה כאחרת (כיוון שהיא מפיקה ולא כתבת, אינה יכולה להיות "טאלנטית") – גם ביחסה למקומיים וגם בעמידתה על דעותיה כלפי הממונים עליה במצבים בלתי-אפשריים. יחד עם זאת, היא שכחה, כי את עיקר הסיקור בעיראק עשו כתבים מקומיים (סטרינג'רס), שקיבלו שכר זעום, ורבים מהם הקריבו את חייהם על מזבח הסקופ. נדמה לי, שאי-ניסיונה בחיי צבא הוסיף לה ניכור עצום לגבי הנעשה במלחמות – ניכור, המשתקף היטב מסיקור המלחמות בתקשורת המערבית. אך בסיכומו של דבר, יוצאת לביא לעיראק, כדי להתקרב לערש הדווי של אביה ולא מתוך שליחות עיתונאית. ועוד חלפני שגמרה לעבד את מותו, כבר נאלצה לשוב לעבודה, שהפסיקה להאמין בה. ומכאן החל שעון-העצר שלה לרוץ אל הניתוק המוחלט – התפטרותה מרשת ABC. משום כך התמיה אותי מאוד, שלביא חזרה להפקת חדשות. היא מתארת עלית מקצועית חסרת כל ערכים, נרקיסיסטית, שחיה על גוויות ועל ייצור חדשות יש-מאין תוך אדישות למתרחש – גם אל מול הסבל האנושי, הכרוך באסונות טבע (כמו בשיטפון בניו אורלינס), באירועי טרור (כמו הפיגועים באחד-עשר בספטמבר 2001) ובמלחמות, שהיא מסקרת, תוך אדישות למתרחש, או, לפחות, התעלמות ממנו. יתר על כן, הסיקור מוכוון-טאלנטים ואינו מוכוון-אירועים. יתר על כן, הוא כבול לדפוסים קבועים ושגורים של דיווח, אינו מנסה לפרוץ מסגרות, והגרוע מכל – אינו מוסיף דבר ליכולת הצופים להבין את המתרחש בעולם הסוער סביבם. אופייני מאוד לקו הזה התיאור המזעזע של ראיון של דיאן סוֹיֶיר עם לאה רבין (בחייך, מה הייתה שווה בתור מרואיינת?! אלא שרבין תויגה בעולם התקשורת משום-מה כסלב): על מיטת גסיסתה מטריחה אותה סוייר להביע דעות על ישראל ועל השלום, שכביכול הביא בעלה, לאסוננו, על המדינה. תמונת החדשות מבעד לעיניה של לביא מוטית לחלוטין – גם בגלל ערכים, שמביאים אנשי החדשות עמם (ראו לביא עצמה) לעבודתם. למרות ניסיונה להראותם כאבירים, היוצאים למסעי-צלב, הם נראים מגוחכים, ורדופי שיגעון גדלות. והמציאות, שהם מתארים, מעוותת. מבחוץ נראים החיים בתוך תעשיית החדשות מעניינים וזוהרים, אך לביא מתארת אותם באזמל חד כחסרי תוכן, כיוקרה ריקה. העיקר – הרושם. תסכולה של לביא ניכר כבר בפרולוג לספרה. אפשר לעבור ממנו היישר לאפילוג, ואז ... לגגל, ולהבין, שאת כל מרירותה קנו, כנראה, במשכורת עתק של ראש המשרד המזרח תיכוני של סקיי ניוז. הפרטים, אינם חשובים, כביכול, כיוון שהם צפויים, ותיאורם מלא ברחמים עצמיים. התרשמתי מאוד מהקשר האמיץ בין יעל לאביה, הזמר הנערץ, שנפטר לפני כשבע שנים. חושב, שאלה הקטעים החזקים ביותר בספרה. כך, מטלפנת יעל לטלפון הסלולרי של אביה המנוח, כשהיא מתוסכלת, ומשאירה לו הודעות – עד שמענה אלקטרוני קוטע את מרמוריה הארוכים מדי מהמכסה, שנקבעה להודעה: "... מה אני רוצה מאבא. מסכן, הוא מת. הוא גם לא אשם על שהיה כל כך נאיבי כל ימי חייו הרי לנאיביות הזאת בדיוק אני מתגעגעת. בלעדיה אני נעשית צינית ללא תקנה, אישה קרירה ועיתונאית ממורמרת. כן, אני צריכה את האמונה שלו כדי לחזור ולהאמין במשהו בעצמי. כיביתי את הסלולרי והלכתי לרון ...." (עמוד 178). ובנוסף, השפה הרזה עד כדי עלבון של דבריה – כל כך אופיינית לצפונובונית תל-אביבית. חושב, שלביא למדה שפה אחרת, עשירה בהרבה, במהלך לימודיה בחוג לקולנוע ולתקשורת בניו יורק. למרות זאת – ספרה חשוב למי שרוצים להבין למה מוצגת ישראל באור כה רע בתקשורת הבין-לאומית. צריכים לקרוא את לביא, כדי להבין מה מניע כעת את אנשי התקשורת, ולהתאים את עצמנו לצורכיהם, כדי ליחצ"ן את המדינה, ולבלום את המתקפה המרושעת נגד המדינה היהודית. אם איני טועה, לביא לא תסכים, שזו מתקפה מרושעת, אך גם מספרה עולה תמונה מעוותת של מדינתנו. למרות שהתעייפתי מרחמיה העצמיים – קראתי את ספרה של יעל לביא במהירות. בסופו נותר בי טעם תפל, שהוחרף על-ידי גיגולי לאתרה האישי.”