אל מי את כותבת, יעל לביא, ומי קהל היעד שלך?
נראה לי שזו השאלה החשובה ביותר שמעלה קריאת הספר הזה. מצד אחד הוא נכתב בעברית, והמחברת מרגישה צורך עז להסביר את הנסיבות שבהן חמקה משירות צבאי, אם כי לא להתנצל עליהן. מן הצד השני, הקורא העברי לא צריך הסברים על חייו וכישרונו של אריק לביא, וכן צריך יותר הסבר על שמות מן התקשורת האמריקאית שמופיעים בו, וכן על כמה סוגיות שהכותבת בוחרת שלא לפרט. השאלה הזאת, אל איזה קורא דימיוני חושבת יעל לביא כשהיא כותבת את דבריה, המשיכה לנקר ולא הרפתה לאורך כל הספר.

יעל לביא, ביתו של אריק לביא, סיימה תיכון בישראל והמריאה אל מעבר לאוקיינוס. בארצות הברית היא הצליחה להתברג ברשת ABC ולעבוד ככתבת שטח של הרשת, בעיקר באיזורי לוחמה בעולם, במשך עשר שנים. הספר, שאמור להיות מראה של הצביעות התקשורתית ושל חלקה בהבערת סכסוכים, הופך להיות מסכת של ניים-דרופינג: עבדתי עם ההוא, עבדתי עם ההיא, עשיתי כך ועשיתי אחרת. כך שיתכן והקורא שאליו כותבת יעל לביא הוא היא עצמה, ולא אף אחד אחר.

את הביקורות על תוכנו של הספר אפשר לקרוא בביקורות שכתבו אחרים כאן באתר. כתוב זורם וקריא, לפרקים גם מעניין מאוד, אבל מלא עד לזרא ב"אני ואני ואני" וזה חבל.

אוטוביוגרפיה על מפיקה באייביסי (לשעבר) שמביאה את ספורה המעניין והדינאמי מזווית ראייה אישי בפלפל ובחוצפה ישראלית ועם נחישות להיות "כלב השמירה התקשורתי של הדמוקרטיה" אנו עוברים איתה מסע בשטחים החמים והמסוכנים (ועל אחת כמה וכמה בתור ישראלית) כדוגמת עיראק בזמן נפילת סאדאם ותפיסתו,11 בספטמבר, סופת קתרינה. יעל לא חוסכת את הצביעות והאינטרסים העומדים לנגד עיניהם של חברות המדיה הגדולות ומביאה את הטענה כי מה שהצופה רואה בתשדירים הללו אינה בהכרח המציאות כפי שהיא אלא מה שיתפוס אותו ויביא רייטינג ואין התוכן של הכתבה חשוב כגודל החשיבות שנותנים לשדרן הידוע שמציג אותה,בסופו של דבר "גם כתבה צריכים למכור".בספרה מרגישים בתחושת הלחץ התמידי אשר כרוך בעבודה זו וגם את הפחד, לא מהמוות אלא מהבוסים הגדולים והגבלות הזמן עד לשידור.במהלך המרוץ הלא פוסק הנ"ל ובמיוחד לאחר מות אביה אריק לביא שאליו הייתה כ"כ קשורה וממנו כה מושפעת,מסיקה יעל שהמטרות הטהורות שהיו במקור הנכס של המדיה, אינו עוד ומחליטה להתפטר.ולסיום-ספר מעניין על בחורה מעניינת!

באופן חריג אני מנסה לכתוב ביקורת על ספר שעוד לא סיימתי לקרוא ולהביא כמה מהמחשבות שעלו בי עד עכשיו, לשלב זה של אמצע הספר שאני נמצא בו. אתחיל בזה שהסיבה שהובילה אותי לקרוא אותו היא כתבה שהיתה לאחרונה בתוכנית הטלויזיה "עובדה" של אילנה דיין בה איתי אנגל (שבגב הספר אפשר לקרוא את ההמלצה שלו) הביא סקירה על המתרחש בסוריה בתקופה זו והזכיר שאיבד את חברו למקצוע, ז'יל ז'יקייה מי שהיה כתב צרפתי.

כך שהנימה שחשתי בה בתחילת הספר היתה של אנגל ועם הזמן הספר הפך להיות קרוב ברוחו ל"סיפור שמתחיל בדמעות", ספרה של אושרת קוטלר-בנגל. בין לבין נזכרתי גם בחיים יבין במיוחד בשלב שיעל לביא מספרת על מעורבותה בניסיון לעשות חדשות עם מצלמת וידיאו DV בדומה למה שיבין עשה באחת הסדרות המצויינות שלו "תעודת זהות כחולה", אבל עם ההערכה שלי אליו הממלכתיות שלו אפילו כשהוא ניסה לספר את זה בספרו האוטוביוגרפי, "עובר מסך" לדעתי דיי הורסת. זה מה שעושה את הספר של לביא לנפלא שאחרי הכל לוקחים וקוראים את הספר הזה שלה יש הרגשה שהיא מספרת את זה יותר כחברה. אגב, אני לא יכול שלא לחוש הזדהות עם הדברים שלה במיוחד כמי שלפני שנים היה חלק מתקשורת מקומית שהביאה חדשות (אם כי שעסקו בעניינים יותר מונציפלים).

לביא נעדרת (תרתי משמע, כפי שהבנתם ממני היא נהדרת) ממלכתיות גם כשהיא מספרת בפתחו של הספר על טקס אמי שהיא לקחה בו חלק, היא אומנם לא זכתה בו אבל היא מזכירה את הוריה להבדיל כמו הזוכים שנושאים את נאומם ומודים להורים שלהם שהביאו אותם עד הלום. לפני שקראתי את הספר קראתי דברים שנכתבו עליה ולדעתי מדובר רק בצרות עין, אפילו כשמדובר על זה שבמקום לעשות צבא היא בחרה לטוס לארה"ב. לא רק שזו זכותה אלא אחרי מה שהוביל אותה לעשות את הצעד הזה אני דיי מצדיק אותה, ואני לא אומר את זה בגלל שהיא הבת של ..... אלא שאני לא בטוח שאם הייתי חלילה במקומה הייתי נוהג אחרת. כך שאני מקווה שלא תהיו מושפעים מאף דעה שהיא ותקראו את הספר הנפלא הזה.

לסיום, אני מבקש להביא לידיעת אלו מכם שאוהבים את הקטעים שבהם יעל מזכירה את אביה, אריק לביא עליו השלום שבתקופה זו יצא לאור ספר "אני אשיר לך" על סיפור אהבתם של שושיק שני ואריק לביא שנכתבה על ידי שושיק.

יעל לביא בפניה אישית אלינו הקוראים

ספר שטחי , אשר במחשבה שניה מייצג את טיב העתונות כיום.
נתחיל מאיכות הכתיבה. הספר כתוב ברמה של ילד בתיכון. המידע מובא בלי תובנות לחשוב עליהם, ובסיום הקריאה לא ברור מה בדיוק התוספת והערך המוסף בקריאת הספר.
היות ואני לא מתכוון להיות כתב טלוויזיה, ממש לא מענין אותי שהיא כל הזמן רצה ממקום למקום, ומשתמשת במצלמה קטנה במקום גדולה.
אולי באמת השם מפיקת מלחמות צודק, כי כשקואים את רמת הדיווח והדרך שבה הוא נאסף ומוצג לקהל, אין אלא לעשות כמוני. אני מזמן רואה מעט חדשות, ופותח את הטלוויזיה רק לכותרות אם באמת יש משהו מענין.
אבל זה לא החלק הגרוע בספר.
בספר זה שני מרכיבים גרועים במיוחד.
-ארוגנטיות וביקורתיות רצחנית של כותבת על כל דבר שזז. אין שום קורט הערכה על אנשים שעשו משהו בחיים שלהם למעט אבא שלה.
או אולי זאת תוצאה של אחת שהלך לה יותר מדי מהר, לא מתוארים שם אפילו מאבקים להגיע למטרה, הכל בשיטת "BIG BANG THANKYOU MADAM".
היא נמצאת במרכז ארועים שמרביתם אינם פשוטים ולא מתוארת שריטה אחת על האצבע הקטנה שלה. גם לא חוויה חיובית.
- הבעיה השניה היא ההתיחסות שלה לישראליות .
דוגמאות:
-ע' 27 הגיוס לצהל- כוונתה היתה לשרת במודיעין, היות ואחותה נתפסה על סמים בצבא,גם היא נפסלה??
ואז היא אמרה לעצמה :"גם אני הכרזתי על עצמי כלא כשירה לשירות צבאי, ועם פרופיל 21 טסתי לארה"ב".
-ההסברים שלה לפרוץ האינתיפדה הראשונה הן בעקרן כי שרון בא לבדוק תלונות ארכיאולוגים על עתיקות "שלפי הטענות הושחתו על ידי הווקפ".
- ג'וליאני נבחר מחדש על 2000 גופות( הרוגי הפיגוע בתאומים)
ועוד פנינים כאלו.
הספר הוא בשפת הילדים " בעע,".
למה לקרוא? כדי להכיר את העבודה העיתונאית כיום.

ספר בעל פוטניאל גדול, אבל הוא סובל מכמה בעיות שלי בתור קורא
שרוף של אוטו ביוגרפיות , מבטלות את האפשרות שהוא יכנס לפנתאון
של ספרי הביוגרפיות:
ראשית, ביתו שלאריק לביא מוכיחה לנו שהשתייכות לחוגים המתאימים תמיד
פותחnת דלתות, ובמיוחד אם אבא הוא זמר פופולרי שמחובר חזק לממסד.
שנית, בעיה שקשורה ישירות לבעיה הראשונה, גם היא סובלת קשות מתסמין
״ גנבו לי את המדינה שאבא שלי בנה .... ובעצם למה לי לאכול מרורים
פה, אלך למקום אחר ששם בטח לא אסבול מתסמינים כאלה.
שלישית,יעל לביא היא סימפטום של ה׳ תל אביביות״ העכשוית
היא כותבת״בתום המלחמה, (מלחמת המפרץ ה-1),אחרי שעות במלון דן
והרבה עוגות גבינה, עליתי על מטוס ועפתי לניו יורק. צבא לא עמד אצלי על
הפרק, הצלחתי לחלץ את עצמי משירות חובה בעזרת האירוע התקשורתי המשמעותי הראשון בחיי.״עמ׳27. וירידה בערך המוסרי של חלק גדול של אותם נערים ונערות אשר בורחים
מאחריות מוסרית ומסרבים ליטול חלק בעול הכללי , ( דבר ששוב משתלב לסיבה הראשונה-),שכאילו
מצדיקה את ההישתמטות הקבוצתית הזאת.
כמו שזה ניראה יש בי מן רתיעה מסוג זה של משתמטים.
וכך אני יכול להוסיף עוד ועוד סיבות לאותה רתיעה שקיימת בי מאותו
חוג של ״ חברים״ שמונעים מאותה אידיאולוגיה של גנבו לנו את המדינה
רצחו לנו את המנהיג, אנחנו רוצים לתפוס מרחק מאותם ימניים, קיצונים
מתנחלים..... וכו׳ ( הוסיפו כמיטב דימיונכם ובטוב בעיניכם),ועושים פוס
עם המדינה. ניתן להם לשפוך את דמם הרי הם הביאו את זה על עצמם!
אם בא לכם ללמוד או לדעת כיצד עובד מוחם של אלה שתיארתי פה
קיראו ספר זה - הוא נוגע בדרמה הכי בסיסית של האידיאולוגיה הפוסט ציונית
של חוגי השמאל של היום.

יעל לביא, בתו של אריק לביא בסיפורה האמיתי על חוויותיה כמפיקה ברשת אי בי סי בארה"ב במהל עשור שלם, בו היא מתוודעת לטאלנטים (דיאן סוייר, פיטר גנינס ודויד מויר) של הרשת, לשגעונותיהם ולדירשות הבלתי פוסקות שלהם.
הישיבות הבלתי נגמרות על תוכניות (בעיקר גוד מורנינג אמריקה), הקשיחות של העורכים ועל עולם הטלויזיה האמריקני בפרט.
הסיפור נרקם מהאניתםאדה השנייה, מלחצת המפרץ השנייה ועד להוריקן קתרינה שפגע בניו אורלינס ומלמד בצורה מעלפת על צורת התנהלות התקשורת, לצד חייה האישים של יעל, בייחוד על אביה.
ספר שכדאי לקרוא, קריא מאד ומעניין.