ספר נחמד ביותר, מתאים לאנשים שלא מבינים הרבה בהיסטוריה של הכלכלה ובכלכלה עצמה.

הספר לא מתיימר ללמד מישהו איך צריך להתנהל ומה העולם צריך לעשות, הוא רק בא לשבור את המיתוסים שמפיצים הליברליסטים (הסופר עצמו מצהיר שהוא קפיטליסט אך לא ליבירל), והוא מחולק יפה מאוד ל23 מיתוסים כאלה שהוא מביא כנגדם דוגמאות ששוברים אותם ובזה הוא מסתפק.

ספר נחמד ותו לא...

לא הרגיש לי אורסון סקוט כמו שהרגישו לי הספרים האחרים שלו. לא היה בו משהו מיוחד שהיה בספרים האחרים שלו וכנראה שאני שופט אותו ביחס לספרים האחרים שלו וזה למה הוא מקבל את הציון הזה.

אולי יחסית לספרים אחרים בסגנון הזה פוליטי/מלחמתי הוא טוב, אבל אני לא קראתי אף ספר כזה והספר הזה לא יגרום לי לרצות לחקור את התחום הזה.

חבל, היו לי ציפיות.

האמת שהיה קשה לי לקרוא ולהיסחף, אולי אני לא מבין אנגלית טוב כמו שחשבתי ואולי זה צורת הכתיבה של הספר. בניגוד למצב האידיאלי הפעם עזר לי שראיתי את הסרט קודם כי בלי זה לא הייתי מבין על מה הספר ומה הולך שמה.
אבל בשילוב של הזכרונות שלי מהסרט וההבנה מהספר זה התחבר לי לספר טוב שבאמת שווה לקרוא אותו. ספר שיודע להעביר ביקורת בצורה חכמה שלמרות קיצוניותו גורמת לך להזדהות עם הדמות הראשית וטיילר דירדן. הניגודיות שבהם ואיך שהם פועלים ומשלימים אחד את השני.

חייב לראות שוב את הסרט...

כנראה שאני ארשום ביקורת בעמדת מיעוט...

קראתי את הסדרה לפני שנתיים, ואני אפילו לא זוכר מה קרה שם. היו לי ציפיות, אמרו לי פנטזיה ברמה עולמית, ספר שירתק אותי וכו'. התחלתי והמשכתי וסיימתי ובזה זה נגמר. לא יודע אם זה בגלל שהציפיות שלי היו מוגזמות או משהו אחר. אבל אני רואה שכולם פה רק משבחים את זה ואני לא מבין מה התפספס אצלי כל כך שרק אחרי שנתיים שכחתי בכלל מה קרה שם.

בניגוד לזה מאז הפעם האחרונה שקראתי את מחזור שער המוות עברו 4 שנים ואני זוכר מה קרה שם, אותו דבר עם שיר של קרח ואש שעברו 3 שנים ויותר.

יש אזה סמיילי שימושי אצל הקוריאנים שאני חושב שמתאים למצב שלי עכשיו: ¯/_(ツ)_\¯

בין הוא לא אנדר ועל זה מבוסס כל המהות של הספר הזה וזה למה לדעתי קיבלנו ספר שונה לחלוטין מהמשחק של אנדר. אני חייב לציין שהייתי סקפטי לגבי הספר תחת המחשבה "מה אורסון כבר יכול לספר לי?" וחשבתי שעיקר הטוב ב"המשחק של אנדר" היה חוסר הידיעה. בדיעבד מסתבר לי שזה לא ככה (כי בינתיים לילה אחד סתם לקחתי את המשחק של אנדר וקראתי שוב 160 עמודים) וכל העניין בשני הסיפורים האלה זה ההתפחתות של הדמויות הראשיות, אנדר אז ובין פה.

ומה אפשר להגיד על בין? בעוד שאנדר היה האדם הטוב שנאלץ לפעול רק כשאין ברירה, בין הוא הגאון האמיתי שיודע מה קורה והוא לא תמים בכלל. הניתוח שהוא עושה לכל מצב ואיך שהוא מרכיב את כל חלקי הפאזל והגישה שלו לסביבה עשו את הספר הזה למרתק ביותר ואשליית הנזק של הידיעה של מה שקורה בסוף התנדפה מהר מאוד מהראש שלי.

ממליץ לכל מי שאהב את המשחק של אנדר.

ספר נחמד לסיים איתו את הסדרה אבל לצערי לא יותר מזה...

זה הרגיש לי כמו ספר סיום שזה באמת תפקידו, רק לסיים, היו חסרים לי התפתחויות חדשות ברמה של הספרים הקודמים אבל הפעם אלה רק היו דברים שוליים וגם צרם לי שהכל נגמר על הצד הטוב ביותר והרגיש כמו סרט הוליוודי שהגיבור והגיבורה ימצאו אחד את השני בסוף ויתנשקו.

אבל בתכלס אני לא יודע אם אפשר לבוא יותר מדי בטענות, לדעתי מהרגע שג'יין השיגה את היכולת להוציא החוצה ולהחזיר אז בעצם זה טרף את כל הקלפים (זה היה בספר הקודם) ובתכלס אחרי שהיכולת הזאת הושגה אני הבנתי שהשמיים הם הגבול ואין שום בעיה שהיא לא תצליח לפתור ולא משנה עד כמה ינסו להציג אותה כלא פתיר. לדעתי היה יותר טוב אם בסוף קסנוסייד היה פרק אפילוג אחד ארוך שיתאר בקצרה את מה שקרה בילדי המחשבה.

אחרי קריאת הספר הזה אני חותם סופית: אורסון סקוט דארד הוא לא פחות מגאון!

המשחק של אנדר היה מפתיע, הקול למתים היה מורכב, ניגשתי לספר הזה עם ספקות: לאן הוא כבר יוכל לפתח את העלילה הזאת?

אז את התשובה קיבלתי בקריאת הספר, אורסון הוסיף עוד עולם לעלילה, אבל איפה שסופרים אחרים נכשלים הוא עושה את זה בצורה גאונית, אצלו התוספת מבורכת ומתאימה ומתחברת מצויין לעלילה וגורמת לו להמשיך כמו שהסופר רצה לספר אותה. אורסון מכניס דברים חדשים לעלילה שלו בצורה חלקה שישר תופסת אותך ואתה זורם עם זה כאילו זה תמיד היה שם.

עדיין יש פה בעיות רגשיות, פסיכולוגיות, פילוסופיות, מדעיות, כל הדברים במינון הנכון, אין הרגשת מיאוס, הספר מתעסק בכל הדברים במידה הנדרשת ואז עובר הלאה. ספר מרגש עם תפניות שלא הייתי מעלה על הדעת.

לי עכשיו רק נותר לכעוס על כל האנשים שאמרו שאחרי "המשחק של אנדר" אין מה לקרוא בסדרה הזאת. בגללם לקח לי הרבה סמן עד שניגשתי לספרים האלה, ותודה לאל שניגשתי אליהם.

ממליץ בחום.

לא יודע עד כמה הספר טוב או לא טוב, דעתי הושפעה לחלוטין מהשנאה שפיתחתי כלפי הדמות הראשית, בחיים שלי לא הגעתי לרמת התיעוב שהרגשתי כלפי הילד עשירים המפונק הזה שאחראי על הכל. לא עזר גם המעשה הטוב שהוא עשה בסוף לכפר על העבר שלו, שנאתי אותו שנאת מוות וכשהוא חטף מכות שמחתי מאוד וקיוויתי שימות לרגע עד שנזכרתי שהוא זה שמספר את הסיפור ככה שהוא בטוח שרד :/

אמיר הוא הדמות השנואה עליי בכל הזמנים בלי תחרות. ועל כן הציון לספר. חסן המסכן... עד היום אני בוכה עליו שנפל קורבן למעשים של הילד המפונק הזה...

האם אתה שובניסט שלא יודע לקרוא בין השורות? אז הספר הזה בשבילך... לספר לך שגם בנות מסוגלות למקרה שלא ידעת את זה...

אומנם זה התחיל נחמד ומעניין, אבל עד מהרה אני הרגשתי שהסדרה הפכה לסדרה להעברת מסרים פימיניסטים והעברת ביקורת על התרבות היפנית ודיכויי הנשים בה (שאני לא יודע אם זה נכון עובדתית אבל זה הרושם שקיבלתי מהספר). הבעיה נעוצה בזה שזה נעשה בצורה מאולצת מדיי ולא חכמה בכלל.

ספר שמעליב את האינטלגנציה של הקוראים, הסופרת לא בונה על זה שהקוראים יצליחו להבין לבד את המסר וכל פעם הרגישה צורך לדחוף איכשהו בין השורות "הנה גם בת מסוגלת לעשות את זה" בצורה כזאת או אחרת.

ההיסטוריה מלאה בסופרים שהצליחו להעביר אחלה ביקורת במסווה של עלילה מצוינת, זה לא המקרה פה ולצערי הסופרת פספסה לגמרי את העניין, במקום לנצל עלילה ולהעביר מסר בצורה חכמה אני הרגשתי שהיא הורסת הכל בשביל להעביר אותה.

שתלמד מג'י קי רולינג (למרות שאישית אני לא מחזיק ממנה) שכתבה 7 ספרים תחת הכותרת הארי פוטר אבל כל מי שיודע לקרוא בן השורות הבין שהעולם ניצל בזכות הבחורה החנונית ולא בזכות הארי. שירות לבנות וגם לחנונים בצורה חכמה בלי לציין במפורש על דפי הספר.