"הנסיך" הוא הספר המפורסם ביותר של ניקולו מאקיאבלי. מקיאבלי, דיפלומט ששירת את רפובליקת פירנצה, כתב את "הנסיך" ב-1513 עת שנאלץ לפרוש ממשרתו בגלל שובה של משפחת מדיצ'י לשלטון. הספר (440 עמודים, בגרסה האנגלית), אשר נכתב בסגנון פרגמטי וקולח, הוא מעין מדריך המייעץ לנסיך כיצד לפעול בסיטואציות פוליטיות שונות. כך, למשל, בפרק 8 הנסיך יכול ללמוד כיצד טקטיקות הכרוכות בפשע ופריעת החוק מסייעות בגיבוש הנסיכות. אם כי מקיאבלי דוגל ברפובליקה המושתת על ערכים ומוסר (מוטיב חוזר ונשנה בספר) בסופו של דבר, זו איננה התמונה המצטיירת מניתוחיו השונים אלא רק אידיאל ורדרד. בפועל, המציאות הפרקטית, בעיני מקיאבלי, הינה אכזרית יותר, מציאות שבה אדם לאדם זאב. במציאות זו, השלטון מונחה על ידי פוליטיקה המכונה "ריאלפוליטיק" המותווה על ידי מאבק ותאוות כוח נצחיים ולא משש על ידי הצמדות לעקרונות ומוסר.

מה אהבתי יותר בספר? מאד אהבתי את היכולת של מאקיאבלי ליטול את נושא של נסיכויות ולנתח אותו ממגוון זוויות. בדרך זו, הקורא אשר נחשף לצדדיה השונים של הנסיכות, מבין את הנושא לעומקו; אהבתי את סממני הרנסנס הניכרים היטב בכתיבה של מקיאבלי: לא אחת, הוא עושה שימוש בדוגמאות מהאימפריה הרומית והיוונית—מוטיב טיפוסי שאפיין את תקופת הרנסנס; בחלק השני של הספר, יש דו שיח מרתק בין אינטלקטואל לבין גנרל שבו הגנרל מגולל בפני האינטלקטואל טקטיקות מלחמה ושיטות שונות לניהול ותחזוקת צבא כמו גם היסטוריה צבאית. אהבתי מאד.

מה אהבתי פחות בספר? לפעמים הרגשתי שסגנון הכתיבה של מקיאבלי פרגמטי ויבש מדי. בנוסף לכך, צריך לציין שאחת הביקורות על מקיאבלי היא שהוא לקח רעיונות מורכבים מאד ותמצת אותם—יתר על המידה—לכדי אידאות לקוניות: אני מסכים עם ביקורת זו. וגם: בחלק השני של הספר לפעמים יש תאורים מדויקים ביותר של טקטיקות לחימה שונות—לפעמים תאורים אלו (הכוללים מספרים מדויקים של חיילים וכלי מלחמה) היו מתישים ומרדימים משהו.

השורה התחתונה: "הנסיך" הוא ספר מרתק וחלק מהרעיונות של מקיאבלי רלוונטים גם היום. מומלץ מאד לחובבי ההיסטוריה צבאית /מדע המדינה / יחסים בינלאומיים / שוחרי פוליטיקה.

”צינורות" הוא ספרו הראשון של אתגר קרת. קרת הוציא את הספר לאור בשנת 1992 בגיל 24. הספר הוא בעצם קולקציה של סיפורים קצרצרים על החיים הישראליים. אפשר לזהות מספר מוטיבים בולטים בספר כגון: מוות, היחסים של הילד אל הוריו ואורח החיים בצה"ל.

מה אהבתי יותר? אהבתי את הדמיון השופע של קרת. קרת ניחן ביכולת ליטול חפץ דומם, לייחס לו תכונות אנושיות, ולבנות סביבו סיפור שלם. סגנון הכתיבה של קרת מאופיין על ידי לא מעט בוטות וישירות שבאים לידי ביטוי בשימוש חופשי בגידופים וניבולי פה ססגוניים. אם כי לא תמיד היה קל להתרגל לסגנון כתיבה זה, אפשר היה למצוא בו יופי מסוים ויחודי. יכול להיות שסגנון כתיבה זה עזר לקרת בהצפת הקורא בתחושות והלכי רוח מסוימים שהם בלתי אפשריים בכתיבה מליצית ולא מחוספסת גרידא. אהבתי לקרוא את הסיפורים הקצרצרים בצינורות, להתחבר אל המציאות, ולפעמים לצחוק איתה או עליה.

מה אהבתי פחות? כל סיפור בצינורות בנוי מרצף של משפטים קצרים, לרוב תיאוריים, בשפה ישירה. האווירה הכללית שסוג כתיבה זה מעורר בעת קריאה היא של רצף אירועים שנע בזריזות וחייב להיגמר מהר מאד. סגנון הכתיבה נטול התעכבויות ארוכות, השתהויות משתוממות או פאוזות על מנת לבהות ,לפזול ולהרהר. וזהו, לאמיתו של דבר, מה שקצת מטריד אותי בז'אנר הפוסטמודרניסטי: הוא עמוס "מליצות, קלישאות, סמלים משומשים וחיקוי של ז'אנרים מוכרים מהתרבות הפופולרית, כאשר השימוש שעושה בהן קרת הוא לרוב אירוני" ("אתגר קרת", מתוך ויקיפדיה). אולי אפשר להוסיף ולהגיד שסגנונו של קרת מאפיין היטב את אורח החיים המערבי-אינטרנטי העכשווי, אשר לא ממש מוצא את הזמן לעצור, להתבונן ולתהות לעומקו של עניין אלא מסתפק בקריצות זריזות: סיימתי סיפור. זהו. נגמר. הבה נעבור לסיפור הבא. עכשיו. מיד. מהר. הלאה.

השורה התחתונה: הייתי אומר שצריך לקרוא ואפילו חובה לקרוא את צינורות (או כל ספר אחר של קרת) כדי להבין את הכתיבה הפוסטמודרניסטית-הישראלית העכשווית.