“גרניקה היא עיר בספרד, שהופגזה מהאוויר על ידי הגרמנים בשנות השלושים של המאה הקודמת, בעת שהיתה מלחמת אזרחים בספרד. גרניקה הוא גם שמו של ציור קיר ענק שצייר פבלו פיקאסו, ובו תיאר במיטב יכולתו הקוביסטית את מאורעות אותה הפגזה. זה מה שידעתי על גרניקה לפני שקראתי את הספר. זה פחות או יותר מה שאני יודעת על גרניקה לאחר קריאת הספר. גם את הציור עצמו לא ראיתי, והכרתי רק הודות לסיפור הכרוך בו: "כאשר הוצג הציור לראשונה נשאל פיקאסו על ידי הנאצים "מה הוא עשה בתמונה" ובתגובה ענה "אני לא עשיתי את זה, את זה אתם עשיתם"." (ציטוט מויקפדיה. כמות הגירסאות ששמעתי לסיפור הזה גדולה כל כך, שאני יותר ויותר חושדת שמדובר באגדה אורבנית, ולא בסיפור שאכן קרה). הספר מוגדר כ"רומן היסטורי", אבל מי שלא מכיר את ההיסטוריה ממקורות אחרים לא יכיר אותה כתוצאה מהספר. מי ומי הנלחמים? מה הגורמים למלחמת האזרחים? כיצד היא פרצה? על מה נאבקו בעצם? איך נכנסו הגרמנים לתמונה? לאף אחת מהשאלות האלה, וגם לא לשאלות רבות אחרות אין תשובה בספר. מקריאת אחרית הדבר מסתבר שזה מכוון. הכותב רצה להתמקד בסיפור האנושי, ולא לגלוש לפוליטיקה. אז נעבור לסיפור האנושי. זהו רומן, או על פי כותרת המשנה: סיפור על אהבה ומלחמה. יכול להיות סיפור טוב, גם בלי פרטים היסטוריים מפורטים. נכון? נכון מאוד. אלא שזה לא קורה כאן. ההתחלה טובה ומעניינת, אלא שבהדרגה הסיפור הזכיר לי את האסופית אן מאבונלי. סליחה, אבל תמיד האסוציאציות שלי מוזרות. זה לא שהגיבורה אדומת שיער או יתומה מהוריה, או מאומצת. אבל זה כן כמה שהיא טובה-טובה-טובה. מושלמת ממש. והבחור? גם מושלם. והחברה שלה? נהדרת? ותושבי העיר? מעולים אחד אחד. והזונה של העיירה? עושה צדקה וחסד, וכולם מבינים את מעשיה ומניעיה. בקיצור, לא די בעלילה. יש צורך בקונפליקט שיניע אותה, והוא לא קיים כאן. זה לא שאין רשעים בסיפור. מדי פעם צץ כזה אדם, רע מאוד. מרושע אפילו. כל כך רע, שגם הוא פלקטי ברעתו. כל כך רע, שהמחבר טורח להרוג אותו מייד. עכשיו אני חייבת לסייג את דברי, לפני כל תגובות "אני דווקא אהבתי". אני יודעת שיש אנשים שחושבים שזה ספר פנטסטי. אני נשואה לאדם כזה. האיש שלי בבית חושב שזה ספר נפלא. אני חושבת שהוא חושב ככה בגלל שני דברים: א. הוא בקי בהיסטוריה, ולא היה צריך שיספקו לו את פרטי הפרטים. ב. הוא אוהב את אן מאבונלי :-) אז מי שעונה לשני הקריטריונים, מוזמן בהחלט לקרוא את הספר ולהנות. השאר יכולים לוותר. על הציור "גרניקה", לא כדאי לוותר בכל מקרה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:PicassoGuernica.jpg”

“גרניקה ידועה בשל ההפצצה האוירית של גרמניה הנאצית ב 26 באפריל 1937, לאחר ארבע שעות של הפצצות, העיר הושמדה. הצייר פאבלו פיקאסו צייר את ציורו המפורסם גרניקה, על מנת להנציח את זוועות הפצצה. כשקראתי את תקציר הספר, כמעט ולא האמנתי, איך לא ידעתי שחוץ מצ'רנוביל ונגאסאקי, עוד עיר הושמדה כליל בעולם ? והוא שתק אז. הוא שותק עדיין. וכנראה ישתוק כשמקרים כאלו יקרו בעתיד. ההיסטוריה תמיד חוזרת. ואיך לא ? הזיכרונות, האנשים, הריחות, הצלילים - קמים לתחייה ושוברים את השתיקה, מזעזעים את הנפש, ומזכירים לעולם, זה יכול לקרות לכל אחד, בכל יום. החיים כל כך שבירים. עיירה ציורית כמו גרניקה, היא כמו אגדה חיה ונושמת, היא הוכרזה גם ע"י אונסק"ו, כשמורה ביוספרית. התרבות הבאסקית, מרתקת בצבעיה, חיוניותה, חושניותה, הריקודים מלאי שמחת החיים, מוערצת בשל מסירותה להגנת המולדת והיצמדות לערכים וכבוד, דרך ארץ ונימוסים. נשאבתי לסיפור, לא יכולתי להפסיק לקרוא, הייתי מוקסמת מכמות ועוצמת האהבה, מהדבק המשפחתי הזה שמאחד את כולם, מהחוזק ואומץ הלב, איך מוגבלות מסויימת הופכת להיות אתגר ולא נטל, איך בן אדם שמאבד אחד מהחושים, יודע להעריך יותר את החיים, כי חושיו האחרים מחודדים יותר, זה גורם לכם להרהר על החיים. ביכיתי איתם את אבדות המלחמה, זה היה כל כך מורגש, פשוט קשה להאמין שהסיפור הוא לא אמיתי, אם כי רובו מבוסס על אמת, כמו התרבות, המקום, המלחמה, כמובן גם פרנקו הרודן ופיקאסו הצייר הם אמיתיים, ושזירתם בסיפור תורמת לאותנטיות שלו... יש הרבה קטעים מרגשים בספר, מרגשים עד כאב, נשנקתי מדמעות, כל כך נוגע ועצוב, לדעת, להרגיש, אין מילים לתאר את חוויית הקריאה בספר הזה, נאמר בספר, כי לפעמים, מילים לא יכולות לתאר מראה עיניים, או רגש מסויים, זעקות כאב, או ריח שריפה. בספר איכשהו, כל הדברים הללו נוגעים בכם חזק. אולי אני רגישה מדי, אבל לא יכולתי להישאר אדישה... מאמינה שתפרדו מכמה דמעות כשתקראו , ותבינו על מה אני כותבת כאן. ובכלל, זאת פיסה היסטורית חשובה בפאזל של העולם. אז יש ערך מוסף והוא ההיסטוריה, שלא כל אחד מאיתנו ידע, וחשוב שידע. אחד הקטעים המרגשים בספר, אצטט, גרם לי ממש לפרוץ בבכי, ואני יודעת שכל אחד ואחת מכם תזדהו, כי מי מאיתנו לא נפרד מאדם שאהב, ופתאום ריח מסויים עורר זיכרונות ממנו.. ? אחת הדמויות שם ייצרה סבונים למחייתה, וייצרה ריחות מיוחדים למשפחה אחת במיוחד.. לאחר שאיבדו יקיריהן במלחמה, יש קטע בו היא חוזרת אליהם אחרי המלחמה ונותנת להם את הסבונים : "חוסטו הושיט חפיסת סבון למיגל. שניהם הגישו את הסבונים אל אפם ושאפו אל קירבם את הניחוח. מביטים באישה הצעירה שהחזירה את ריח החיים אל ביתם" ריח יכול לעורר זיכרונות, לגעת ולרגש, להרטיט, לענג, ולקרוע את הלב והראש בו זמנית. זה מדהים בעיני. לסיום עוד ציטוט מהספר :"כולם פועלים בהשפעת הדבר שהם הכי רוצים להשיג. תמצא מהו הדבר הזה, ותקבל תשובה מיהו האיש." באופן כללי, זה נכון לגבי הכל בעולם הזה, אנחנו לפעמים לא יודעים מה אנחנו מחפשים עד שאנחנו מוצאים את זה. קריאת ספרים היא דרך מצויינת בשבילנו להכיר את עצמנו, ולאבודים מבינינו, אולי לעזור למצוא את הדרך בחזרה לשפיות ואנושיות, כי החיים כל כך שבירים... אם זה סיפור בדוי, או אמיתי, המציאות תמיד עולה על כל דמיון.”

“עוד כשהייתי תלמידה בבי"ס תיכון עורר את סקרנותי המורה להסטוריה ותולדות האמנות, בציורו של פיקסו-ג ר נ י ק ה. לא ידעתי הרבה על הסיפור ההסטורי אבל הציור נצרב בתודעה שלי, וכשהגיע הספר לחנויות, לא יכולתי שלא להושיט איליו את ידי. הספר ענין אותי אז קניתי וקראתי. קראתי אותו כמעט בנשימה אחת ,זה מאותם ספרים שאחרי כתיבתם הם הופכים לסרט שבדרך כלל לא מפעים כמו הספר. הספר מתחיל בפסטורליה כפרית שגבוריה גדולים מעט מהחיים. מעין סיפור כמעט מתולוגי, סיפורי אהבה יפים, משפחה, חברות, מה לא..., המשכו בטרגדיה איומה של הפצצה צינית ומרושעת של העיר על אנשיה זקניה וטפה וכל היופי הופך לזוועה. אחר כך באים סיפורי השיקום, עלילות המחתרת והצטלבות דרכים הסטורית שבמרכזה אנשים טובים שעתיד האנושיות מסתמך עליהם. הספר הזה לא מפסיק להדהד גם אחרי שהנחתי אותו חזרה על המדף ומצאתי את עצמי מחפשת בספרים פרטים ותמונות וגם באנטרנט רציתי לדעת יותר על העם הבסקי ורציתי לראות את המקום והפנים. אני אהבתי, יש כאן סיפור טוב אך מפריע לי להשתמש במילים האלה כי האירועים הרסו את חייהם של אנשים אמיתיים.”

“הספר בסדר, ואולי קצת יותר מזה. הסיפור יפה והוא זורם בקלילות, בין היתר משום שהמחבר מנסה ומצליח שלא להיכנס להיבט הנורא של סיפור גרניקה. המחבר לא מציג את "השואה הקטנה" במלוא חומרתה, ומרפרף במהירות על שנים של רעב, על עיירה שהושמדה כמעט כליל בחוסר לב נאצי קר רוח. אני מניח שהמחבר העדיף להדגיש את הצד האנושי-סיפורי של העם הבאסקי ופחות לנגח את השילטון הפשיסטי-נאצי. בנקודה זו אני חושב שהוא שגה, כי לטעמי מתקבלת תמונה של "החיים זרמו למרות שהיה קשה קצת בשוליים". וזו לא הייתה תמונת המצב כלל. הספר הוא קריא, אבל אסור לטעות ולחשוב שמדובר ברומן היסטורי אמיתי ממנו ניתן ללמוד משהו רציני על מאבק העם הבאסקי לעצמאות והמחיר שהם שילמו. טוב לקרוא למי שלא היה בבילבאו ובספרד, וכהכנה למי שהולך לראות את התמונה של פיקאסו במוזיאון המלכה סופיה במדריד.”

“גרניקה היא עיר בספרד, שהופגזה מהאוויר על ידי הגרמנים בשנות השלושים של המאה הקודמת, בעת שהיתה מלחמת אזרחים בספרד. גרניקה הוא גם שמו של ציור קיר ענק שצייר פבלו פיקאסו, ובו תיאר במיטב יכולתו הקוביסטית את מאורעות אותה הפגזה. זה מה שידעתי על גרניקה לפני שקראתי את הספר. זה פחות או יותר מה שאני יודעת על גרניקה לאחר קריאת הספר. גם את הציור עצמו לא ראיתי, והכרתי רק הודות לסיפור הכרוך בו: "כאשר הוצג הציור לראשונה נשאל פיקאסו על ידי הנאצים "מה הוא עשה בתמונה" ובתגובה ענה "אני לא עשיתי את זה, את זה אתם עשיתם"." (ציטוט מויקפדיה. כמות הגירסאות ששמעתי לסיפור הזה גדולה כל כך, שאני יותר ויותר חושדת שמדובר באגדה אורבנית, ולא בסיפור שאכן קרה). הספר מוגדר כ"רומן היסטורי", אבל מי שלא מכיר את ההיסטוריה ממקורות אחרים לא יכיר אותה כתוצאה מהספר. מי ומי הנלחמים? מה הגורמים למלחמת האזרחים? כיצד היא פרצה? על מה נאבקו בעצם? איך נכנסו הגרמנים לתמונה? לאף אחת מהשאלות האלה, וגם לא לשאלות רבות אחרות אין תשובה בספר. מקריאת אחרית הדבר מסתבר שזה מכוון. הכותב רצה להתמקד בסיפור האנושי, ולא לגלוש לפוליטיקה. אז נעבור לסיפור האנושי. זהו רומן, או על פי כותרת המשנה: סיפור על אהבה ומלחמה. יכול להיות סיפור טוב, גם בלי פרטים היסטוריים מפורטים. נכון? נכון מאוד. אלא שזה לא קורה כאן. ההתחלה טובה ומעניינת, אלא שבהדרגה הסיפור הזכיר לי את האסופית אן מאבונלי. סליחה, אבל תמיד האסוציאציות שלי מוזרות. זה לא שהגיבורה אדומת שיער או יתומה מהוריה, או מאומצת. אבל זה כן כמה שהיא טובה-טובה-טובה. מושלמת ממש. והבחור? גם מושלם. והחברה שלה? נהדרת? ותושבי העיר? מעולים אחד אחד. והזונה של העיירה? עושה צדקה וחסד, וכולם מבינים את מעשיה ומניעיה. בקיצור, לא די בעלילה. יש צורך בקונפליקט שיניע אותה, והוא לא קיים כאן. זה לא שאין רשעים בסיפור. מדי פעם צץ כזה אדם, רע מאוד. מרושע אפילו. כל כך רע, שגם הוא פלקטי ברעתו. כל כך רע, שהמחבר טורח להרוג אותו מייד. עכשיו אני חייבת לסייג את דברי, לפני כל תגובות "אני דווקא אהבתי". אני יודעת שיש אנשים שחושבים שזה ספר פנטסטי. אני נשואה לאדם כזה. האיש שלי בבית חושב שזה ספר נפלא. אני חושבת שהוא חושב ככה בגלל שני דברים: א. הוא בקי בהיסטוריה, ולא היה צריך שיספקו לו את פרטי הפרטים. ב. הוא אוהב את אן מאבונלי :-) אז מי שעונה לשני הקריטריונים, מוזמן בהחלט לקרוא את הספר ולהנות. השאר יכולים לוותר. על הציור "גרניקה", לא כדאי לוותר בכל מקרה: http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%95%D7%91%D7%A5:PicassoGuernica.jpg”

“גרניקה ידועה בשל ההפצצה האוירית של גרמניה הנאצית ב 26 באפריל 1937, לאחר ארבע שעות של הפצצות, העיר הושמדה. הצייר פאבלו פיקאסו צייר את ציורו המפורסם גרניקה, על מנת להנציח את זוועות הפצצה. כשקראתי את תקציר הספר, כמעט ולא האמנתי, איך לא ידעתי שחוץ מצ'רנוביל ונגאסאקי, עוד עיר הושמדה כליל בעולם ? והוא שתק אז. הוא שותק עדיין. וכנראה ישתוק כשמקרים כאלו יקרו בעתיד. ההיסטוריה תמיד חוזרת. ואיך לא ? הזיכרונות, האנשים, הריחות, הצלילים - קמים לתחייה ושוברים את השתיקה, מזעזעים את הנפש, ומזכירים לעולם, זה יכול לקרות לכל אחד, בכל יום. החיים כל כך שבירים. עיירה ציורית כמו גרניקה, היא כמו אגדה חיה ונושמת, היא הוכרזה גם ע"י אונסק"ו, כשמורה ביוספרית. התרבות הבאסקית, מרתקת בצבעיה, חיוניותה, חושניותה, הריקודים מלאי שמחת החיים, מוערצת בשל מסירותה להגנת המולדת והיצמדות לערכים וכבוד, דרך ארץ ונימוסים. נשאבתי לסיפור, לא יכולתי להפסיק לקרוא, הייתי מוקסמת מכמות ועוצמת האהבה, מהדבק המשפחתי הזה שמאחד את כולם, מהחוזק ואומץ הלב, איך מוגבלות מסויימת הופכת להיות אתגר ולא נטל, איך בן אדם שמאבד אחד מהחושים, יודע להעריך יותר את החיים, כי חושיו האחרים מחודדים יותר, זה גורם לכם להרהר על החיים. ביכיתי איתם את אבדות המלחמה, זה היה כל כך מורגש, פשוט קשה להאמין שהסיפור הוא לא אמיתי, אם כי רובו מבוסס על אמת, כמו התרבות, המקום, המלחמה, כמובן גם פרנקו הרודן ופיקאסו הצייר הם אמיתיים, ושזירתם בסיפור תורמת לאותנטיות שלו... יש הרבה קטעים מרגשים בספר, מרגשים עד כאב, נשנקתי מדמעות, כל כך נוגע ועצוב, לדעת, להרגיש, אין מילים לתאר את חוויית הקריאה בספר הזה, נאמר בספר, כי לפעמים, מילים לא יכולות לתאר מראה עיניים, או רגש מסויים, זעקות כאב, או ריח שריפה. בספר איכשהו, כל הדברים הללו נוגעים בכם חזק. אולי אני רגישה מדי, אבל לא יכולתי להישאר אדישה... מאמינה שתפרדו מכמה דמעות כשתקראו , ותבינו על מה אני כותבת כאן. ובכלל, זאת פיסה היסטורית חשובה בפאזל של העולם. אז יש ערך מוסף והוא ההיסטוריה, שלא כל אחד מאיתנו ידע, וחשוב שידע. אחד הקטעים המרגשים בספר, אצטט, גרם לי ממש לפרוץ בבכי, ואני יודעת שכל אחד ואחת מכם תזדהו, כי מי מאיתנו לא נפרד מאדם שאהב, ופתאום ריח מסויים עורר זיכרונות ממנו.. ? אחת הדמויות שם ייצרה סבונים למחייתה, וייצרה ריחות מיוחדים למשפחה אחת במיוחד.. לאחר שאיבדו יקיריהן במלחמה, יש קטע בו היא חוזרת אליהם אחרי המלחמה ונותנת להם את הסבונים : "חוסטו הושיט חפיסת סבון למיגל. שניהם הגישו את הסבונים אל אפם ושאפו אל קירבם את הניחוח. מביטים באישה הצעירה שהחזירה את ריח החיים אל ביתם" ריח יכול לעורר זיכרונות, לגעת ולרגש, להרטיט, לענג, ולקרוע את הלב והראש בו זמנית. זה מדהים בעיני. לסיום עוד ציטוט מהספר :"כולם פועלים בהשפעת הדבר שהם הכי רוצים להשיג. תמצא מהו הדבר הזה, ותקבל תשובה מיהו האיש." באופן כללי, זה נכון לגבי הכל בעולם הזה, אנחנו לפעמים לא יודעים מה אנחנו מחפשים עד שאנחנו מוצאים את זה. קריאת ספרים היא דרך מצויינת בשבילנו להכיר את עצמנו, ולאבודים מבינינו, אולי לעזור למצוא את הדרך בחזרה לשפיות ואנושיות, כי החיים כל כך שבירים... אם זה סיפור בדוי, או אמיתי, המציאות תמיד עולה על כל דמיון.”

“עוד כשהייתי תלמידה בבי"ס תיכון עורר את סקרנותי המורה להסטוריה ותולדות האמנות, בציורו של פיקסו-ג ר נ י ק ה. לא ידעתי הרבה על הסיפור ההסטורי אבל הציור נצרב בתודעה שלי, וכשהגיע הספר לחנויות, לא יכולתי שלא להושיט איליו את ידי. הספר ענין אותי אז קניתי וקראתי. קראתי אותו כמעט בנשימה אחת ,זה מאותם ספרים שאחרי כתיבתם הם הופכים לסרט שבדרך כלל לא מפעים כמו הספר. הספר מתחיל בפסטורליה כפרית שגבוריה גדולים מעט מהחיים. מעין סיפור כמעט מתולוגי, סיפורי אהבה יפים, משפחה, חברות, מה לא..., המשכו בטרגדיה איומה של הפצצה צינית ומרושעת של העיר על אנשיה זקניה וטפה וכל היופי הופך לזוועה. אחר כך באים סיפורי השיקום, עלילות המחתרת והצטלבות דרכים הסטורית שבמרכזה אנשים טובים שעתיד האנושיות מסתמך עליהם. הספר הזה לא מפסיק להדהד גם אחרי שהנחתי אותו חזרה על המדף ומצאתי את עצמי מחפשת בספרים פרטים ותמונות וגם באנטרנט רציתי לדעת יותר על העם הבסקי ורציתי לראות את המקום והפנים. אני אהבתי, יש כאן סיפור טוב אך מפריע לי להשתמש במילים האלה כי האירועים הרסו את חייהם של אנשים אמיתיים.”

“הספר בסדר, ואולי קצת יותר מזה. הסיפור יפה והוא זורם בקלילות, בין היתר משום שהמחבר מנסה ומצליח שלא להיכנס להיבט הנורא של סיפור גרניקה. המחבר לא מציג את "השואה הקטנה" במלוא חומרתה, ומרפרף במהירות על שנים של רעב, על עיירה שהושמדה כמעט כליל בחוסר לב נאצי קר רוח. אני מניח שהמחבר העדיף להדגיש את הצד האנושי-סיפורי של העם הבאסקי ופחות לנגח את השילטון הפשיסטי-נאצי. בנקודה זו אני חושב שהוא שגה, כי לטעמי מתקבלת תמונה של "החיים זרמו למרות שהיה קשה קצת בשוליים". וזו לא הייתה תמונת המצב כלל. הספר הוא קריא, אבל אסור לטעות ולחשוב שמדובר ברומן היסטורי אמיתי ממנו ניתן ללמוד משהו רציני על מאבק העם הבאסקי לעצמאות והמחיר שהם שילמו. טוב לקרוא למי שלא היה בבילבאו ובספרד, וכהכנה למי שהולך לראות את התמונה של פיקאסו במוזיאון המלכה סופיה במדריד.”