אחי גיבורי התעלהאילן כפיר1ספר חזק ונוקב, על גבורתם האישית של לוחמי התעלה, שהצילו את עם ישראל מהאסון שהמיטו עליו מנהיגו שיכורי הכוח
עד שיום אחדשמי זרחין1ספר ממש חמוד, כתוב יפה ומרגש. מומלץ ביותר, למרות דמיונו הרב ל"בשבילה גיבורים עפים"
הפצצה ג'ים באגוט1ספר מרתק הכולל פרטים רבים על מאמצי הפיתוח, ההצלחות והכשלונות, בארה"ב , גרמניה ורוסיה. קצת רקע פיזיקלי לא היה מזיק , למי שאין לו את זה, אבל ספר מומלץ ומעניין
המאהבמרגריט דיראס1הספר שכב במדפי הרבה שנים ורק לאחרונה קראתי אותו. סיפורה האפל של הילדה ומאהבה המבוגר מאד הוא מעין גרסה הפוכנ של לוליטה אוריינטלית אירופאית. מומלץ ביותר
סלמנדרהק. צטניק23אני מתקשה עדיין להתמסר לאסקפיזם אמיתי, עוד לא הגיעה השעה. אני מרגיש צורך להעניש את עצמי, לכאוב את כאבם. רצחו, עינו וביזו את בני עמי כמו לפני שמונים שנה. נדרנו אז, לעולם לא עוד. והנה, שוב זה קרה. הארי פרלשניק, מוזיקאי פולני, חש בלבו כורח פנימי לעלות לארץ ישראל בשלהי קיץ 1939. הבעיה? אהובתו סאניה ממאנת. היא ניאותה להקשיב לאזהרות אביה על פני בעלה, ובכך חורצת את גורלם. היצירה מגוללת את קורות הזוג, מהגטאות, אל מחנות העבודה ומחנות ההשמדה. כתיבתו של ק. צטניק ישירה ונוגה, דימויו יפים גם אם אפלים. בתיאורו את הזוועה הוא משכיל לרגש ולעורר חמלה. הוא יודע להפיח חיים בדמויותיו, רגע לפני שהוא נוטל אותם מהם, ושובר בכך את לבנו. הסופר לא נרתע מתיאור אימת השואה כהווייתה, הוא חש אחריות לתעד את השלכותיה של מכונת ההרג הנאצית על האדם. הוא מאניש את המוות בדרכו היצירתית ומביע את כתב אישומו כנגד אלוהים באמצעות דמויותיו. על אף ריבוי סיפורי הגבורה מאותה התקופה, האופן בו הצליחה לכאורה סאניה להשיב ממחנה העבודה את בעלה, לא היה אמין בעיניי, והרגיש יותר כמו פנטזיה ממציאות. "סלמנדרה" הוא למעשה מעין שיר הלל לאהבה שהצליחה בדרכה לגבור על הזדון ועל המוות. לק. צטניק, הלוא הוא יחיאל די-נור, היה חלק בלתי נפרד בפרויקט הנצחת השואה ומיקומה בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. עד השתתפותו כעד במשפטי אייכמן (בהם חשף את זהותו הספרותית והתעלף), האתוס הציוני סירב לקבל את ניצולי השואה שלטענתו דאז, צעדו כצאן לטבח. סגנונו הספרותי של די-נור ב"סלמנדרה", הראשון בסדרת ספריו האוטוביוגרפיים למחצה, היה חדשני בזמנו, והיווה מעין רומן תיעודי הטווה סיפור אהבה רומנטי לצדם של פרטים גרפים קשים. גם על השואה של שבת השחורה הזאת עוד יספרו, על כל זוועותיה, מחדליה וגיבוריה. יכתבו, יספרו ויגבו עדויות ליד ושם החדש, שלא נעז לרגע לשכוח ולסלוח.
סלמנדרהק. צטניק30סבי וסבתי מצד אבי היו ניצולי שואה. גיטאות, אקציות, אושוויץ, סלקציות משרפות ומוות יומיומי חלף לנגד עיניהם. עיניו, ליתר דיוק כי סבתא היתה דוממה וחתומה כקבר. ולא נודע כי בא אל קרבה וקשיחותה ותלונותיה היו צאן מרעיתה והרחיקוני ממנה. אך סבי, סבי הטוב והאוהב בחר בי ועשני הכותל המערבי שלו. כל שישי הייתי מגיעה עם הוריי לארוחת צהריים פולנית שכללה: סלט מדהים ורטוב בטעם בצל ועגבניות, תבשיל המורכב מכבד באיטריות, קציצות דג, רגל קרושה ומרק עם בובעלך. אחרי האוכל סבי היה נושק על ראשי, שואל מדוע לא סיימתי את המרק ונותן לי טורטית לקינוח. בשעה אחת בצהריים היה פורש לחדרו להאזין לתכניות ביידיש ברדיו ותמיד קרא לי בתואנה לכוון את החוגה לתחנה המתאימה. הייתי מצמצמת את עיניי בריכוז, תוהה מדוע שוב היא תקועה על לבנון ולא קולטת את גודל הכבוד שנפל בחלקי להיות עדה לסיפורים מזעזעים ונוגעים ללב כאחד. את הכרוניקה של יחיאל דינור הידוע בכינויו הספרותי ק.צטניק התחלתי לקרוא סמוך לביקורי אצל סבא וסבתא. הייתי בת 12, סקרנית כמו גור חתולים משולהב ובעלת רצון עז להבין דברים שאוזני שמעו ועיניי לא ראו. לקבל אישוש נוסף לאימי התקופה ממישהו אחר שהרי כל מי שניסיתי לשוחח עימו חשב שבריאותי הנפשית רופפת. ניגשתי לספריה השכונתית וביקשתי ברוב התחנחנות מהספרנית, ספר על אושוויץ. "בשביל אמא" ומעצם היותי תולעת מורשית ומכיוון שמותר היה לקחת 2 ספרים להורים ו 2 ספרים לילדים, יצאתי משם נושאת את "סלמנדרה" בילקוטי, מרגישה קצת אשמה וקצת נרגשת ובעיקר חסרת סבלנות. לאחר קריאה אינטנסיבית שנמשכה שעה וחצי, הסתובבתי בחדרי כנשוכת נחש והתחלתי להאמין ולהפנים את סיפוריו של סבי. כאילו חיבר את הספר או קרא אותו וסיפר לי חלקים מתוכנו. לא ייתכן והרי אינו קורא עברית, רק יידיש! האם תורגם הספר ליידיש? לילות מסויטים עברו עלי במחשבות ותהיות עד כי לבסוף החלטתי לתעד בכתב את קורותיו של סבי. מאותו הרגע הוא זכה בתשומת ליבי המלאה. עלילת הספר ממסמרת מהעמוד הראשון. המחבר לא מבזבז זמן ומטיל על קוראיו זוועה אחרי זוועה. הוא אינו רגיש או אמפתי, אינו עדין או מנסה לרכך את המהלומה, נהפוך הוא, ציר הזמן קצר וקולע כמו מכונת יריה משומנת היטב: חייהם הבורגניים וחסרי הדאגות של המשפחה, בליצקריג וכיבוש, גיטאות, מחנות ומוות. בייסורים. תיעוד קר ומנוכר כי הרגשות כך אני חושדת, הפכו לעשן סמיך והיתמרו השמימה במעלה הארובות של אושוויץ. ק.צטניק השיג את מטרתו במלואה. הוא תיעד בדייקנות ביח"ר למוות. הוא אף מפליא לעשות בשני כרכיו הנוספים אודות קורותיהם של אחותו ואחיו. לאנשים מסויימים מתאימה עדות כזאת, מוקפדת וחמורה. בפרט לאנשים שאינם מכירים מקרוב את נושא השואה. קצר ולענין ובואו נגמור עם זה ונחליף לתחנה עליזה יותר. אני נשארתי עם המשקעים והסיפורים והרגשות. במשך השנים קראתי ביקורות על סגנון כתיבתו של ק.צטניק נאמר שסגנונו "פורנוגרפי", שכתב על ארועים שמעולם לא קרו, שהמציא זוועות ממוחו הקודח. בולשיט! וגם אם כן אז מותר לו. הוא היה שם. נ.ב לא דירגתי את הספר. 5 כוכבים זה אומר שיצא לו סיפור מדהים?
סלמנדרהק. צטניק25כבר כשלקחתי את הספר ליד הופנטתי. הכריכה שלו צבועה בצהוב שזועק לשמיים ועליו באותיות בצבע דם כתובה המילה: "ס ל מ נ ד ר ה" (ניסיתי להיזכר.. אה,כן, לטאה!) לפחות 10 דקות בהיתי בכריכה תוהה מה מבטיח לי ההלם הציבעוני עד שלבסוף התחלתי לדפדף. לפני שהספר מתחיל- דף ריק ובתחתיתו ציטוט מהגמרא: "כשבוערת אש במקום אחד שבע שנים בלא הפסק, יוצאת מתוכה בריה ושמה סלמנדרה" (אה! משם אני מכירה את המילה!) כמה תהיתי על הציטוט הזה, מה משמעותו? איך הוא קשור לספר שעוסק בשואה? מיהו ומה כ"כ מיוחד ביצור הזה שעל שמו נקרא הספר? מכאן- מערבולת. מרגע שהתחלתי את הספר יכולתי להניח אותו רק כדי לאכול ולישון. הספר, על פניו, עוסק בשואת יהודי אירופה- אבל יותר מזה הוא עוסק בניצוץ האנושי- בגפרור הקטן שמחזיקה הנפש של כל אחד מאיתנו שבכל יום קורים דברים ששופכים עליו מים ודברים ששופכים עליו דלק כשבפועל זה תפקידו הבסיסי של כל אדם לשמור על הניצוץ הזה מכל משמר-ולא לוותר. כשהניצוץ כבה- כבים החיים. אהבתי בספר את העובדה שאין דיכוטומיה בין טוב לרע, אין משוואות ברורות. בטוב יש גם רע ברע יש גם טוב ומעל הכל מנגן עיוות אכזרי לא נתפס, אבל, עובדה, אנושי. הספר הופך לך בבטן וגורם לך לתהות איך אתה היית מתנהג באי אלו מצבים. האם הייתי מסוגלת לרחמנות כשאני רעבה ללחם? האם הייתי מסוגלת לצדק כשכל המשפחה שלי בסכנה? האם הייתי מצליחה לעמוד אל מול היופי העושר וההדר הנאצי ובמחיר סיכון חיי בוחרת בקדושת חיי בני אדם אחרים, זרים? והחשוב מכל- אל מול כל עוולות העולם, דברים שעניים לא צריכות לראות ואוזניים לא בנויות לשמוע- בלי אוכל, בלי אהבה, בלי תקווה- האם הייתי מצליחה לשרוד את האש, לשמור על הניצוץ ולצאת משם כסלמנדרה? אשקר אם אומר שמצאתי תשובות חד משמעיות אבל החלטתי שאלו שאלות שכולנו צריכים לתהות בהן אם אנחנו רוצים להבטיח שההיסטוריה לא תחזור על עצמה. בניגוד לתוכן הפוצע שלו, ק. צטניק מפליא לכתוב את הספר בשפה שהיא פשוט הנאה צרופה. הלשון וחלקים במוח מגלגלים את המילים ונהנים מכל הברה וישנה התמודדות עם ההבדל בין היופי שבשפה(עברית שפה לירית כל כך!) לבין הכיעור שבוקע מהמילים וזה בהחלט מוסיף לספר עוד רובד. עוד נותנת לספר תוקף, היא העובדה שק.צטניק הינו ניצול שואה שעזר לשנות ע"י עדותו במשפט אייכמן את כל השיח הציבורי בארץ בנושא השואה- ויתרה מכך- הוא סלמנדרה אמיתית: הוא עבר את התופת-ויצא משם. נכון הוא יצא מהאש משהו אחר, אבל הוא יצא! ובזה הספר בעצם עושה מעגל שלם עם הציטוט שמגיע לפניו. הספר הזה חובה לקריאה (ותודה ליפה שכבר שולחת לי את ההמשך "בית הבובות"). הוא הזכיר לי בהמון מובנים את "חמדת" (חפשו את הביקורת שלי שם). "סלמנדרה" הוא ללא אחד הספרים המושלמים שקראתי, לא הייתי משנה בו כלום- החל מהכריכה שמבטיחה, ההקדמה שמסקרנת, ועד התוכן הפוצע והסוף שמקיים. 10 בסולם ליבי, רוצו לקרוא!
סלמנדרהק. צטניק16ספרי השואה מהסוג של "סלמנדרה" הם ספרים מיוחדים. אתה רוצה לזרוק את הספר באמצע הקריאה, להתנתק מהמציאות הנוראה המתוארת בו ומצד שני אינך יכול להפסיק לקרוא... ק. צטניק שייך מבחינתי לעולם אחר, עולם שאיננו עוד. עולם שבו חיו אנשים שהצליחו לשרוד את המציאות הקשה ביותר, את הרוע האנושי בהתגלמותו. כמי שנולד וגדל בישראל כל גופי מזדעק וצועק "תברח! תירה בגרמנים! תעשו מרד! אל תיתנו לזה לקרות!" ובעיני החוקר אני מביט ומנסה להבין את ההגיון שעצר אנשים שידעו מה יהיה סופם מלקום ולעשות מעשה. אני נקרע בין שתי הגישות בכל פעם שאני קורא ספר חוויות אישי ואמיתי של אלו שהיו שם. קשה לי למצא תשובות. השורדים השאירו לנו את הספרים והלכו לעולמם. נשארה ההתמודדות של כל אחד מאיתנו עם התיאורים, עם חיפוש התשובות ועם הכאב.
סלמנדרהק. צטניק15לא יכול. לא יכול להתגבר על עצמי. אני לא כותב כאן בדרך כלל על היומיום במדינה האפריקאית בה כולנו חיים, אבל כעת, כאמור, אני לא יכול להתגבר על עצמי כי אני שם לב ששתי הביקורות האחרונות שלי עוסקות ביומיום המופרך הזה שעולה על כל דמיון. הסיבה כעת היא פרסומת שרצה בטלוויזיה, בעיתונים ובאינטרנט ואי אפשר להעביר חצי יום בלי להיתקל בה. נשוא הפרסומת - "מחשבון לחישוב זכויות ניצולי שואה". תגידו שזה לא שם של מחזה מאת חנוך לוין. בין פרסומות לאביזרי מין לילדים בני ה-12 שלכם, לפרסומות לסוכנויות טמטום המוני, מתנוססת לה בגאווה הפרסומת הנ"ל. מה אתם אומרים - ק. צטניק היה מרוצה יותר לו ידע שבמדינת היהודים יצא מוצר כזה? אותה מדינה שעושה הכל כדי שפליטי אותה פלנטה יעזבו אותה בשקט, באמאשלכ'ם? יעזבו במובן הפיזי, שלא נצטרך להעביר להם תקציבים, לאבק האדם הזה שלא תורם כלום למפעלים ציוניים מפוארים דוגמת מרכז הליכוד או פסטיגל הסלפי? אולי אם היו קוראים פה יותר את הספרים של האיש הזה, האיש מהפלנטה ההיא, אותם ניצולים לא היו צריכים להידרש למחשבון שכזה. הם היו חיים מוקפים אהבה, הערכה ורווחה כלכלית ולא בעוני מנוול ונורא, במדינה אטומה שהפנתה להם מאז יומה הראשון את גבה. ועכשיו - לפרסומות.
סלמנדרהק. צטניק7קראתי ספרי שואה רבים אך אף אחד מהם לא הצליח לזעזע לטלטל ולהסעיר אותי כמו יחיאל די-נור(קלמן צטניק בשמו הספרותי.) בספרו סלמנדרה, אמנם בחלקו השני של הספר מערב צטניק פוליטיקה וחבל אך קשה להעיב על ספר טוב כל כך. צביקה
סלמנדרהק. צטניק7ספר טוב, אך מצמרר. מגולל את עלילתם של הארי פרלשניק ואהובתו סאניה במטרופולי שבפולין בשנים 1939- 1945, זמן מלחמת העולם השנייה. הספר מרתק, עצוב, מפחיד. כתוב היטב. ישנן מספר תיאורים קשים לקריאה, לא קשים מבחינת התוכן (לפחות לדעתי, כיוון קראתי עינויי גוף גרועים מכך) אלא קשים מבחינת ההבנה. קשה להבין שהשפלות שכאלו באמת נעשו על אנשים בשר ודם בידי אנשים בשר ודם. הזוועה מתגלה במלוא עוצמתה, והאכזריות מזעזעת עד למעמקי הנפש. לעיתים במהלך הקריאה הייתי צריכה לעצור ולהגיד לעצמי: "כן, זה קרה באמת". וזה קשה, אתם לא יודעים עד כמה. שווה קריאה, רק קחו נשימה עמוקה לפני זה.
סלמנדרהק. צטניק6ספר חובה על כול יהודי באשר הוא, ק.צטניק כותב כמו שרק הוא יודע לכתוב על השואה בצורה כו ברוררה וחדה, שחודרת עמוק לתוך הלב, לפי דעתי חייב להיות כספר חובה במתכונת הספריים בביתי הספר. לזכור ולא לשכוח לעולם!!!!
סלמנדרהק. צטניק6מסכים עם כל ההביקרות שלפניי רק רציתי להוסיף פרט מאוד מעניין ומדהים לגבי הסופר: "לאחר שחרורו חש צורך עז לתעד ולספר את חוויית השואה לאלו שלא נכחו שם. הוא הקדיש את כל חייו לנושא זה, עד כדי כך שאשתו נינה (אשר בעשור האחרון לחייה שינתה את שמה ל'אלי-יה') העידה כי "החיים במחיצתו היו לא קלים. היה צפוף. בכל פעם שהיה נכנס, היו באים איתו ביחד גם ששת המיליונים". במהלך כתיבת ספריו היה די-נור "מחזיר" את עצמו לאושוויץ: היה מסתגר בחדרו לבוש בכותונת האסיר שלו ולא מתקלח, ישן או אוכל ימים ארוכים."