מ"גיא -אוני "של ש.לפיד -המרתק ,שהשאיר בי כקוראת וכאשה

כוויות תודעתיות היסטוריות ופמיניסטיות-הספר הנוכחי הזה

אינו מעניק כל חווית קריאה.רק אוושה חיוורת ,אנמית לאותה

תקופה היסטורית בא"י- שנות ה-30 של העיר ת"א.

העיר הפועלית שבה מנסה דור צעיר שבא משם, מעבר לים

ממזרח אירופה,לממש את האידאליים הציוניים בעבודה ובחיי

הזוגיות שלהם ונתקל במציאות חיים קשה.ללא השתייכות

פוליטית מתאימה {אם אין פנקס אדום דהיינו אין השתייכות

מפלגתית מתאימה}אין עבודה, המגשימה את החלום הציוני

להיות פועל ולבנות את הארץ.וללא עבודה -באים הרעב

הפיזי,העוני המחפיר,והתסכולים הזוגיים.עד שהמציאות

האכזרית הזאת כופה ומכופפת את גיבוריה לנטוש את

האידאליים הרעיוניים,ולהופכם ל"בורגניים": לעיתונאי

"רחמנא לצלן",לנשיום ולאימהות שהאוכל ,הבגד, והבילויים -

מספקים אותן בחיי היומיום כדי לצאת ממעגל העוני ולהפוך

לחלק ממעמד הבורגנות הישראלית החדשה של העיר ת"א,או יותר

נכון של הרחובות הצפוניים של העיר.כי הדרום אינו קיים

בסיפור וכך גם האנשים שגרו בשכונותיה הדרומיים או ביפו

יוצאי התרבויות האחרות:

התימניים,הפרסיים,התורכים,הספרדיים, האלג'ראיים

ושאר "מרעין-בישין".

חומרי הסיפור הנם טובים מאוד,אבל לפיד לא מצליחה לגבש

בסיפורה הזה דמויות שיש בהם ממשות,אופי,ולבטים אמיתיים.

הדמויות הנשיות "מתחפשות" ל-"פמיניסטיות בגרוש" , הגברים

ל-"מהפכניים בגרוש",והזוגות הצעירים ל-" בורגנים

בגרוש".התחושה היחידה שאותה כן מצליחה הסופרת להעביר

לקוראיה -היא תחושת הבדידות והכמיהה המשפחתית ל-תא

המשפחתי שהשאירו שם במזרח אירופה,עוד לפני חלחול

הידיעות והתודעה אודות הקורה שם באמצע שנות ה-30 בקהילות

היהודיות.

ספרים טובים ורבים נכתבו על התקופה הכתובה בספר ועל

אנשיה:עגנון ב"תמול שלשום",נחום גוטמן " עיר קטנה ואנשים

בה מעט" ,ובשירה של: אלתרמן,שלונסקי,גולדברג,

אורלנד,פן,חלפי,א. אמיר,ועוד .

ועל כן ספרה הזה החדש של לפיד לא מצליח לרשום כל חוויה

ספרותית על התקופה,האנשים,המקום והאווירה .

ספר שההיסטוריה הספרותית הישראלית תנטוש אותו לצידי

הדרך ובצדק .

ולאלה שלא קראו ולא הכירו את ספרה "גיא -אוני" - זה מסוג

הספרים שמשאירים אחריהם שובל זיכרוני -תודעתי להרבה

הרבה שנים גם לאחר סיום קריאתו .

שולמית לפיד נולדה ב"דיוק" (ולא במקרה) בשנה בה עוסק בספר.
יצאתי מקריאת הספר די מאוכזב.

צורת הכתיבה, מזכירה מתנה קטנה שעטופה בשכבות של עטיפות - פותחים בהתלהבות ולפעמים מתאכזבים.
ציפיתי ליותר.

נכון שנעשתה כאן עבודה איסוף לא קטנה וליקוט של מושגים כולל כתיבת הפענוח שלהם עם * בשולי הדף.

זהו בעצם אמור להיות ספר המייצג תקופה.אבל לא התרשמתי ,לא התרגשתי, ולא נותר לי טעם של עוד.
אפשר בקלות להפוך את הספר ל"אנציקלופדיה" של מושגים ורעיונות משנות ה-30.ולא יותר.

לא ממליץ לקרוא אותו.נראה לי ספר מוזמן עם דמיוות חסרות עומק...וכח משיכה.הסיפור קטוע וגם הסוף חסר לי .
ואולי ... לא כדאי להשקיע בקריאתו ,כי היו דמויות כאלה ,אבל אני הייתי מתאר אותם אחרת ...

בברכה
דן-1

יש ספרים שפשוט תופסים אותך ברגע ויש כאלה שלוקחים קצת זמן. הספר הזה משתייך לקטגוריה השנייה.
סידי ומיקי עולים מטרנסילבניה בשנות השלושים ומגיעים בסופו של דבר לתל אביב. מיקי, אידיאליסט ממשפחת רבנים מיוחסת, מעוניין לבנות ולהבנות ומחפש עבודות בנייה. סידי מגדלת את שושנה ועובדת בעבודות מזדמנות. שניהם הגיעו לארץ להגשים את האידיאלים ונתקלים בסוג של ניפוץ חלומות. הספר עוסק בהם ובחבריהם, אבל בעיקר בתל אביב של שנות השלושים, שכבר אז כנראה הייתה סוג של בועה...

קורותיו של זוג צעיר (יתכן גירסה בדיונית של הורי המחברת) בתל אביב של העשור לפני קום המדינה.
סידי ומיקי מתגעגעים לעיירת מוצאם ברומניה, מתמודדים עם קשיי פרנסה, מתיידדים עם כמה וכמה אחרים ששותפים למצבם ולדאגותיהם.
ובכן נושא מעניין: יש. תיאורים ססגוניים של תל אביב דאז: יש. מה חסר? עלילה. אמנם דברים קורים לסידי ולמיקי ויש סיפורי רקע, מעניינים לרוב, על ידידיהם. אבל אין קשט עלילתית — מתח מתפתח, שיא, רזולוציה — לספר ככלל.
בעצם אין כל פסול בזה. רק, לא מה שאני, אישית, מצפה מרומן. אולי אחרים ייהנו יותר.

נהדר.
כבר זמן רב לא חשתי תחושה כזו: "שלא ייגמר לי הספר...".

תל אביב שבין 1936- 1945/6, חייהם של העולים החדשים שלפני המלחמה, מרומניה הונגריה פולין ושאר מדינות מזרח אירופה, שעלו מתוך תחושת ציונות, והיו מוכנים לשלם עבור האידאולוגיה הציונית.

שולמית לפיד מעמידה לפנינו שני סוגי אנשים:
הדמויות הספרותיות פרי דמיונה ויצירתה, הנאבקות בצניעות מדהימה, עם חיי היום יום הלא קלים, עם החדשות מאירופה והמפגש עם הניצולים.
והדמויות האמיתיות שחיו אז של סופרים, שחקנים, מנגנים, בתי ספר לריקוד, בתי קפה ועוד...

אני מניח שהתל אביבים בגילאי ה 65-70 ייהנו פי כמה בשל היכרותם עם המקומות, האנשים, חוף הים, והריחות...

יופי של ספר !!

ואולי לא היו מאת שולמית לפיד

בספרה "ואולי לא היו" מביאה אותנו הסופרת לתל-אביב של שנות 1934, שנה בה עלו ממזרח אירופה יהודים צעירים שכל מטרתם לבנות את ארץ ישראל.

הסופרת מחזירה אותנו לתקופה בה המטבע היה מיל וגרוש וביצה נמכרה על ידי "תנובה" ב-12 מיל. תל-אביב הייתה תוססת. בתי קפה לאין ספור: גינתי, פילץ, סמדר, סבוי ועוד, בלווית מוסיקה לריקודים וזמרים ממיטב השירים. בתי קולנוע עדן, גן-רינה ואחד-העם בו הוקרן "עלי בבא". תיאטראות "המטאטא", "הקומקום", "אוהל שם" שהוצג בו "החייל האמיץ שווייק", בכיכוב מאיר מרגלית שהסופרת מתארת: "איש קטן, ממש כלום, פרצוף מעוך, קירח. הפה? גרשיים. העיניים? חריוני זבובים והקול? של צפרדע. רק מה? כשהוא על הבמה לא רואים ולא שומעים אף אחד מלבדו".

אפשר לומר שכבר אז תל-אביב הייתה עיר ללא הפסקה. כל זאת חווים הצעירים שהחליטו לבנות את חייהם בארץ, למרות קשיי הכלכלה והדיור. אהבת הצעירים לארץ ישראל הפרידה אותם מיקיריהם ומשפחותיהם שנשארו באותן מדינות באירופה, שאסון השואה חרץ את דינם למוות.

אהבתי לקרוא את הנוסטלגיה התל-אביבית מתקופה שלא הכרתי, אותה מגישה הסופרת בשפה קולחת וציורית. בטוחה שהרבה מתגעגעים לתקופה זו, כאלה אפילו רוצים שתחזור ולעומתם, כאלה שלא דיברה אליהם ולא ריגשה אותם כהוא זה.

יש משהו מאד חזק כשקוראים את הספר של שולמית לפיד על חיי משפחה בתל אביב של אמצע שנות ה-30 ועד מחצית שנות ה-40 של המאה ה-20.
ביד אומן מתארת באוטנטיות רבה שולמית לפיד את קורותיהם של לאה (לשעבר סידי), ילידת כפר בהונגריה עם בעלה מיקי שעלו לארץ לקיום חיי פועלים בשנת 1934 , כשברקע הפשיזם המתחזק באירופה וההתנכלויות ליהודים בגרמניה.
השניים מגיעים לתל אביב של אחרי הפרעות ומתקשים במציאת עבודה ורעב מלווה אותם בדאגתם לילדתם שושנה.
לצד מצבן המפשחתי מתוארת תל אביב (כבר אז היא הייתה מדינת תל אביב) כמרכז תרבותי, בו נדרשים תושביה לדבר עברית, בו רואים הצגות של המטאטא, יוצאים לרקוד על אף המצב הכלכלי הלא מזהיר.
לאחר מכן פורצת המלחמה ומכתבים שנשלחים להונגריה לא נענים בתשובה, החששות והפחדים העצומים, לצד השמועות על השואה רק מתחזקים , כל אלו הם רקע ולמעשה גם חלק מרכזי
מחייהם של מיקי ולאה , לצד המצב בתל אביב, לרבות ההפגזה בשנת 42.

ספר מעולה עם השפה שהייתה נהוגה בשנות ה-30 וה-40 , העברית היפה המקורית והחלוצית.

שיקוף מופלא של תל אביב הצעירה. הסופרת המנוסה מצליחה להעביר את תחושות החלוציות של תל אביב הצעירה יחד עם רגשות האשם והגעגועים למשפחה עם זחילת רסיסי המידע על זוועות השואה, ותחושת העננות הנוצרת ומעיבה על המשך חיי השגרה של העיר, שעד אז היתה מנוכרת למה שנעשה בקרב יהודי אירופה, למרות זרם הפליטים המגיע אליה בתום המלחמה. הקורא מצטרף לעשור גורלי של גיבורי הספר לאה (סידי)ומיקי וממש חי איתם את עיצוב דמותם והשתנותם לאור המטמורפוזה שעוברת על כל החברה הישראלית שמורכבת מאנשי העליה השלישית שהקדימו להגר ארצה בטרם השואה ולעשות ריסטרט בחייהם. אהבתי לקורא ונסחפתי....

את הספר הזה התחלתי לקרוא בתקופת החגים, למרות שקניתי אותו לפני 8 שנים לא נגעתי בו עד שמצאתי אותו, קניתי אותו באחד מהחנויות הגדולות בתל-אביב.
הסיפור מגולל את סיפור של זוג שעולה ממזרח באירופה בשנות ה30, ומתאר את חייהם בארץ ישראל בעיקר בתל-אביב, כמובן שיש התייחסות גורפת לעיתונות בתל-אביב, אותה תקופה.ספר חמוד, אבל לא יותר תחילתו שיעממה עד שהגעתי לאמצע שלו,מאוד נונשלנטי מתאים בעיקר למטיילים או לאנשים החוקרים את תל-אביב, ורוצים להיזכר בנוסטלגיה הישנה. זה לגמרי ספר שנועד להיזכר ב100 השנה לתל-אביב,תל-אביבים הספר בשבילכם, ואם לא אז לרודפי נוסטלגיה ישראלית.