בספר "בשדות פלשת 1948" (הוצאת הקיבוץ המאוחד, מהדורה מחודשת, 2021) תיאר העיתונאי אורי אבנרי את חוויותיו ממלחמת העצמאות, במהלכה שירת כלוחם ביחידת "שועלי שמשון" של גבעתי. עיקר פרקי הספר הם רשימות, דיווחים וסיפורים קצרים (שהיו מבוססים על שהתרחש באמת ועל חבריו לנשק של המחבר) ששלח המחבר בטרם הקרבות ולאחריהם לעיתון הערב של "הארץ".
כשהתגייס החיילות לא באה לאבנרי בקלות. "מכל עינויי התופת שהומצאו על־ידי המוח הצבאי, אין לך עינוי שטני מהתעמלות הבוקר" (עמוד 32), כתב. יש בזה משהו. במשך שבועות אחדים, כתב, "נשארנו בעורף כגדוד רזרבי לחטיבה החדשה שנוצרה זה מכבר, ושגורל חזית הדרום הופקד בידיה – חטיבת גבעתי. ניצלנו שבועות מעטים אלה לא רק לאמונים קרביים, אלא גם כדי לגבש את רוחנו כיחידה" (עמוד 39). החטיבה, עתידה היתה לשאת בחלק ניכר מנטל הלחימה בחזית הדרום.
יום אחד, כתב, במהלך ההפוגה הראשונה, נקראו הוא וחבריו לחדר האוכל. לפניהם עמד המ"פ, אריה שפאק, שסיפר להם שמעתה הם יהיו "פלוגת קומנדו ממונעת של חטיבת הדרום" (עמוד 129). כך נולדו "שועלי שמשון". פלוגת "שועלי שמשון", כתב, נולדה "בחיל הרגלים. כל אנשי הפלוגה השתתפו בעשרו ת התקפות כחיילים רגלים. גם בשבתנו על הג׳יפים ראינו את עצמנו כחלק של חיל־הרגלים. השתייכנו לגדוד של חיל־רגלים בחטיבה של חיל־רגלים" (עמוד 288). למרות ההילה שנוצרה ליחידות אחרות, כתב, "החייל הרגלי הפשוט, היה הגבור האמתי של המלחמה" (עמוד 288).
בקרב על משלט 105 נע מג"ד 54, צבי צור, עם "שועלי שמשון", וצעק לאנשיו "קצת העזה ונשמיד אותם!" (עמוד 164). בקרב, כתב, "אני שוכח את העולם שמסביבי. אני יורה ויורה ויורה ויורה" (עמוד 164). הלחימה היתה עזה. "מסביב רוקד הגיהנום. התפוצצויות של רימונים, אלפי כדורים, צעקות, אנחות" (עמוד 164).
במהלך הקרב על עיבדיס ביקר בחטיבה סגן שר הבטחון, ישראל גלילי. בסיום הביקור אמר גלילי משפט שנכנס להיסטוריה: "השורות אצלכם דלילות מאד, אך הרוח ממלאה את הפרצות" (עמוד 197).
בהקדמה למהדורה כתב מפקד זרוע היבשה, אלוף יואל סטריק, כי בספר "הצורך בהתקפיות ובנטילת היוזמה מודגש בכל הרמות הלוחמות" (עמוד X). במקום להגן מפני התקפת האויב, ציטט מהספר, "התקף אתה, הלום בו, הטרד אותו, הטעה אותו, אל תתן לו אפשרות לערוך את כוחותיו ולהכין התקפה מצדו" (עמוד 188). האלוף הדגיש כי "כך מנצחים" (עמוד X).
אבנרי היה כותב בחסד, ותיאוריו את המלחמה קשים, בועטים ונפלאים כאחד, אך לצדם שילב את הדפים הקרבי של החטיבה שחיבר אבא קובנר, שמסריו הקשים, כמעט צמאי הדם פוגמים במשהו בהנאה מן הספר. בפלמ"ח, למשל, לא השתמשו בשפה זו, אף שלחמו בתנאים קשים לא פחות.
