1948 -
לוחם גבעתי, איש "שועלי שמשון", היחידה המיתולוגית
שעל גבי ג'יפים וסוסים (!) חלפה כמו רוח בשדות פלשת
ובנתה מדינה בעזרת הדם ששפכה מתוך ורידיה וגם ורידי האויב.
איש שהטיל יום יום את חייו על כף המאזניים, שנטו כל יום מחדש
לרעתו ולרעת חבריו, מעטים מול רבים.
הוא גם נפצע קשה מאוד באותה מלחמה.
2014 -
מועמד בכיר לעשיית שפטים בידי גדודי חושך וצל ושאר
מזי קצף ורושפי נביחות, לאחר שיצא נגד מח"ט גבעתי
שהוציא את חייליו לקרב בסיוע ה' וקרא להם להכרית את האויב
"המחרף ומגדף אלוהי מערכות ישראל".
מגיל צעיר קראתי את "העולם הזה", בהתחלה בגלל הציצים שהסתובבו
שם חופשי ואחר כך בשל הכתבות שהתפרסמו שם (והציצים שהמשיכו
להסתובב שם חופשי)
העיתון הזה גווע בתחילת שנות התשעים כמדומני ואני חושב שמבחינה אחת
טוב שזה קרה - סביר להניח שבישראל של 2014 הייתה המערכת מועלית
באש וכותבים נבחרים היו נתלים בחזית הבניין.
בשלב מאוחר יותר התוודעתי לאבנרי ודמותו הייחודית ואז גם קראתי
את "שדות פלשת".
יש לי פינה בלב ללוחמי תש"ח, בייחוד אלו שכתבו על מה שעברו
שם בשדות הקטל.
כתבתי כאן באתר על הספרים של נתיבה בן יהודה וקניוק שתיארו
את המלחמה ההיא וכעת הנה אבנרי.
הוא מי שמעולם לא היסס לומר את מה שהוא חש או חושב, הוא יודע לכתוב
ושילוב התכונות הללו עושה את הספר הזה מצוין.
כמו בדברים אחרים, הוא הקדים גם כאן את זמנו. כשישראל עוד לא הייתה בת שנה,
הוא כבר סיפר איך זה להיות לוחם ישראלי, כזה שלא נזקק לעזרת ה' כדי להילחם עבור מדינתו,
כזה שמצליח, נכשל, פוחד, אמיץ ובעיקר נשאר כל הזמן עם עיניים פקוחות.
הלוואי, הלוואי ושוב הלוואי שיהיה מי שיצליח לחקות אותו ולכתוב כך
גם בזמננו. להביא את חוויית המלחמה ממקור ראשון מבלי להזדקק לעזרת שמיים.
הלוואי שהמדינה הזו תמשיך להישען על אנשיה שכאן, על הארץ ולא לשאת עיניים
אל שמיים ריקים.
















