זהו ספר מיוחד במינו, גם בין ספרי המלחמה.
אורי אבנרי התגייס בראשית מלחמת העצמאות, ושירת ביחידה קרבית מובחרת במשך כל מהלכה, עד קרוב לסופה, כאשר נפצע קשה וניצל תודות לחירוף-הנפש של חיילים שאותם הדריך.
במשך כל ימי המלחמה כתב אבנרי את רשמיו, ושלח אותם לפירסום בעיתון. הדברים נכתבו תוך כדי קרבות ומייד אחריהם, על כיפה של ג'יפ, בשק"ם גדודי סואן, באוהל-סיירים, בשוחה בשדה, ברגעים של מתח וברגעים של מנוחה בין קרב לקרב.
לכן אין זה רק תיאור של עשרות הקרבות שבהם השתתף המחבר, ובהם כל הקרבות הגדולים של חזית הדרום – לטרון, עיראק-סואידאן, אשדוד, נגבה, עיבדיס, מוצב 105, חולייקאת ועוד; אין זה רק תיאור מעשיה של יחידה שהפכה לאגדה – "שועלי שימשון", הסיירת הפורצת של חטיבת גבעתי. זהו שיר-הלל לקומץ הנבחר של צעירי 1948, אשר הקימו את המדינה והצילו אותה בדמם. זוהי אנדרטה לחייל הקרבי באשר הוא שם, של כל המלחמות ושל כל העמים.
הדברים מתוארים בריאליזם חושפני, תוך ויתור על כל קישוט סיפרותי. אבנרי אינו מייפה דבר. מכיוון שהדברים נכתבו במהלך המלחמה ובתוך יחידה לוחמת, הם משקפים נאמנה את מצב-רוחם המשתנה של חיילי 1948 – החל בעליזות של ראשית המלחמה, וכלה בדיכאון של ימיה האחרונים, אחרי שהידלדלו השורות ויותר מ-6000 איש, טובי הדור, נפלו בקרב.
מבעד לתיאור של אבנרי משתקף הגיבור האמיתי של המלחמה: החייל הרגלי הזוחל בעפר, בבוץ ובין הקוצים, הסובל והמתלוצץ, הרוטן והמגדף, והחולם על השלום.
כאשר הופיע ספר זה בראשונה, מיד אחרי המלחמה, כבש את המדינה בסערה. הוא נעשה לרב-מכר חסר-תקדים, 10 מהדורות אזלו בתוך שנה אחת, והמבקרים הגדירו אותו פה-אחד כספר החשוב ביותר של מלחמת-תש"ח. יחד עם ספרו השני של אבנרי, הצד השני של המטבע, זהו התיאור האותנטי של המלחמה, שעיצבה את דמות המדינה יותר מכל מאורע שלאחר מכן.
בשביל דור חדש, שגדל על המיתוס של 1948, ספר זה יהיה התגלות.
אורי אבנרי נולד בגרמניה, הגיע ארצה כילד, למד בנהלל ובבית הספר לבנים בתל אביב, התחיל לעבוד בגיל 14, הצטרף לאירגון הצבאי הלאומי, פרש והקים את תנועת "במאבק", שדגלה בברית בין התנועה הלאומית העברית והתנועה הלאומית הערבית. אחרי המלחמה קיבל לידיו את השבועון העולם הזה שבו ביקש לבטא, כדבריו, "את רוחם של חיילי תש"ח ששאפו לשלום ולצדק". הקים את תנועת העולם הזה - כוח חדש ונבחר מטעמה לכנסת, שבה כיהן במשך 10 שנים.
