ביום הזיכרון לשואה ולגבורה תכננתי לקחת לקרוא ספר כלשהו מערימת הספרים שיש לי וקשור לשואה ועוד לא קראתי, הניסיון הראשון היה עם ספרו האוטוביוגרפי של קלוד לנצמן ("הארנב מפטגוניה") ואחריו עם "הכלב היהודי", מצאתי שלמרות שקראתי בתקופת ילדותי לא מעט ספרים שקשורים לנושא התכנים של הספרים הללו כבדים לי, אבל אני בטוח שעוד אחזור בהמשך לקרוא אותם או לפחות אחד מהם. בכל אופן יום אחרי שהתחלתי לקרוא את הספר האחרון של אשר קרביץ יצא לי לעבור דרך חנות ספרים ולמצוא את הספר הזה של אודי שרבני, אני מוכרח להודות שאני מכיר את אודי (כפי שמקובל בימינו לא היכרות אישית אלא דרך הפייסבוק) ולכן ראיתי לעצמי לחובה לקרוא את הספר שלו.

הרגשתי שההתחלה של הספר היא כמו הזמנה מחבר לצאת לשחק איתו בכדורגל בשכונה דווקא כשהחלטתי לשבת ולהכין שיעורים ולמרות שמעולם לא רק שלא קיבלתי הזמנה כזאת אלא גם לא שיחקתי כדורגל נענתי בחיוב, כי עוד כשנודע לי שאודי כתב ספר מתוך נבירה בספרים לצורך האתר, "סימניה" תכננתי לקרוא בו. אני בדרך כלל לא מוצא סיבה להזכיר במה שאני כותב על ספרים את המקומות שבהן אני קונה אותם אבל הפעם אני מוצא לנכון להזכיר שרכשתי אותו אחרי משמרת בביה"ח רמב"ם, כי בהתחשב לזה שספרים יכולים לשמש כמציאות חלופית (כמו שהם היו לי אישית לא פעם וזו הסיבה האמיתית לזה שמעולם לא לקחתי חלק במשחקי כדורגל או משחקים אחרים בשכונה) אני מוצא את העניין שהוא עוסק בכדורגל יכול להוות פיצוי מסויים לכל אותם אלה שיכולים להעביר איתו את תקופת האישפוז שלהם.

הקו העלילתי של הספר אומנם קשור לעולם הכדורגל אבל יש בו לא מעט איזכורים אחרים שאפשר בזכותם להתחבר אליו. עוד לא סיימתי לקרוא את הספר אבל כמו שהבנתם יש לי כבר חיבור מאוד מיוחד אליו, אני אישית נהנה מההקשרים המוסיקלים שבו. בעניין השם שלו "למה אתה לא מחייך?" הוא דווקא מעלה בי לא מעט חיוך, כאילו היתה לי ילדות משותפת עם המחבר. אפילו מה שהוא מספר על אמן הבלוז, מאדי ווטרס בהתחלת הספר לא היה לי חדש אבל כלכך שמחתי שמישהו מצא לנכון לעלות את זה על הכתב. אגב, כבר כתבתי באחת הביקורות הקודמות שלי שאני שמח למצוא לא פעם ספרים שלא רק מביאים משהו מעולמו של הכותב אלא יש בהם משהו שמשקף את עולמי כקורא.

כפי שנכתב בגב הספר אודי זכה בתחרות הסיפור הקצר של 'הארץ' לשנת 2009 ואני שמח להצטרף לרשימת הקוראים (תוכלו למצוא בפייסבוק עמוד שנפתח לצורך כך) שכבר בספר הזה שהוא ספר הביכורים רואים אותו ככישרון מבטיח גם בכתיבת רומאנים, אני מאמין שהכל עניין של זמן והוא יחזור אלינו בעוד ספרים שיכתוב בהמשך. אני, אישית כבר מחכה לספר הבא שלו ובינתיים ממליץ לכם לעקוב אחר ערוץ היוטיוב שלו, בו תוכלו למצוא מעבר לקטעי וידיאו מערב השקה של הספר גם כל מיני נסיונות של אודי עם השפה שהוא מגדיר אותם כ"ספוקן וורד" ואולי מבלי לשים לב מקרבות אותו לדור הביט בשפה העברית, אם חברו לעט אסף גברון נמנה בו (לפי ויקיפדיה) אז גם לאודי שרבני יש זכות להיכלל בו. כמו שידוע להבדיל בעולם הקולינרי רק מי שמעז לנסות יכול להצליח ובזמן שאנחנו, הקוראים מחכים לקולות חדשים בעולם הספרות אני ללא ספק בעדם.

ספר ממש טוב. אמנם עולם הכדורגל על מושגיו רחוק ממני, אך אי אפשר לפספס את השמחה מחד ואת הכאב מאידך, את עומק הרגישות והרגשות בכל מהלך חייו של הילד/נער. עולמו הפנימי המסעיר יכול ללמד את כולנו התמודדות מול חיי היום יום ומול השאיפות והחלומות שלנו גם כאשר הם אינם מתגשמים. נהנתי מאוד אך לקראת הסוף קצת מייגע כל חיבוטי הנפש שלו. מומלץ!

קריאת סבל ועונש לכל אחד שבאמת רוצה ללמוד ולהיות שותף ב
הספר מתאר בצורה מוקצנת מגחיכה מעט, אבולוציה של כדורגלן.
ומה שמפחיד אותי היא מתארת אורח חשיבה של הסופר: "כל החיים זה כדורגל" או כך נראה פרצופו של המקום.
אגואיסטיות,אלימות,גסות רוח, תלותיות ולבסוף נפילות.
אין שחקן כמו מלמיניאן.חודורוב, גלזר, פיגנבאום ואחרים שכנראה לא חשבו כמו הסופר.
ואולי הוא צודק כי זאת הסיבה שאין לנו בארץ כדורגל טוב.
לא הצלחתי ליצור קשר בין אודי שהרבני לשחקן הכדורגל בשם זה.
בקיצור באתי, כיסחתי שחקנים, רבתי עם זה וזה ולבסוף הורחקתי.
אולי יש כמה יסודות פנימיים המראים כי הכשלון מתחיל בדרך כלל מתהליך פנימי.
הספר כתוב בעברית טובה יחסית עם ביטויים ותפניות אינפנטיליות.לפעמים אין רצף בין קטעים לעתים כמו בסלנג אין קשר בין מילה למילה.

לא לנסות אלא אם אתה באמת חולה כדורגל.

אני מבקש כי עכשיו יופיע הספר: "למה אתה לא שורף את המועדון, סיפור חייו של אוהד כדורגל"

אני קרוב מבחינת הגיל לגיבור הרומן, וגם קצת באהבה לכדורגל.
מכאן יכולתי להתחבר לרומן,לתקופה לשפה ולמרחב התרבותי של העיר/שכונה שיש בספר.
אצל ילדי שנות השמונים ושנות השבעים הספר בהחלט יכול לעורר נוסטלגיה.
מה שהיה חסר לי בספר זה היכולת להזדהות עם הגיבור.
נדמה שהוא מאד אגואיסט , וכפי שחינכו אותו אף פעם לא חושב או עושה למען הכלל (חברים?/קבוצה?/מדינה?) - בקיצור הוא ילד/נער/אדם דיי חרא....
ובסוף יש יותר "חראות" ממנו שהסתדרו.

אין תובנה לגבי מה הביא אותו למצבו ומה יש לתקן.
חבל.
ומכאן גם לא חינוכי במיוחד.

אני לא מבין את פשר הביקורות הלא תומכות על הספר??!!

מדובר בספר על כדורגל ושכונה,סוג של סיפור התבגרותו של נער בשכונה שכדורגל הוא כל עולמו.
מי שלא חווה זאת על בשרו לא יוכל להבין זאת אף פעם.התשוקה למשחק החבר'ה שמלווים אותך בילדות במגרש הכדורגל השכונתי.
ספר מעניין שהעלה בי חיוך בכל רגע בקריאתו.