“פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו. יש לו הכל - מרק ועצם. זה טוב ויפה, אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. קרע את החבל נבח הב הב, קפץ חיש מהר ונשאר את רגליו. הוא רץ בדרך, הוא רץ בשדות, את מי הוא יפגוש? מעניין מאוד. רק נדמה לכם שפלוטו הוא כלבלב. למעשה הוא פעוט בן שנה וקצת שרק למד ללכת ומתחיל להסתובב ולחקור עצמאית את הסביבה הקרובה שלו. הוא חווה נזיפות מהסובבים שאומרים שהוא נמצא במקום לא מתאים ("כלבים במים? לא, זה לא טוב", כך אומר לו "דג") או שהוא אומר שטויות ("טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת חלב לגבינה") ובסוף חוזר לבסיס האם (הלוא הוא גדי) בשלום והולך לישון. הטריק עובד במבחן המציאות - פעוטות אוהבים את הספר, ולא בהכרח חושבים שהוא עליהם. האנשה של בעלי חיים היא מוטיב ידוע בספרות, ולא רק בספרות הילדים. מ"הרוח בערבי הנחל" ועד "חוות החיות", סופרים תמיד הרגישו נוח לאפיין תכונות אנושיות דרך סטריאוטיפים על בעלי חיים, ולהשתמש בכאילו הסוואה הזאת לצורך אמירה חברתית ופוליטית. בספר חיי פאי מתאר יאן מרטל את הגיבור שלו הכלוא בספינה בלב האוקיינוס עם נמר תוקפני וזברה. כבר לפני סוף הספר ברור שאין מדובר בדברים כפשוטם אלא במטפורות, ומרטל אומר זאת בפירוש. וירג'יל הוא חמור. ביאטריס היא קופה. הנרי הוא סופר מוכר למחצה ומתוסכל למחצה המשתמש בשם בדוי, עובר לעיר אחרת ומסווה עצמו כשחקן בתיאטרון חובבים. סיפורם של וירג'יל וביאטריס מביא אותו להיכרות עם מפחלץ חיות מיזנטרופ ומוזר, ולניסיונות לכתיבת מחזה העוסק בקורותיהם של החמור והקופה השרויים באפוקליפסה עלומה. אז כן. חיות כמטפורה לבני אדם ולצרותיהם זו מוטיב ספרותי מוכר. מרטל מפתיע בשימוש ההפוך שבו בני האדם משמשים מטפורה ואנלוגיה לאסון קולוסאלי של בעלי חיים.”

“אני חייב להקדים ולסייג את דברי: אני מחווה דעה על הספר הזה אף ע"פ שדילגתי על כמה פסקאות בו, משום שלא יכלתי לעמוד באלימות האכזרית והגרפית ששוטפת אותן. אני לא עושה את זה לעולם, אבל במקרה זה נראה לי שדעתי יכולה עדיין לתפוס. בעיני זה ספר דוחה. לא בגלל האלימות והאכזריות- עם אלה התמודדתי ביתר הצלחה ב"האזור" של מתיאס אנאר וב-2666 של רוברטו בולניו- ספרים טובים בהרבה. וירג'יל וביאטריס מבוסס ללא ספק על רעיון מענין ואף מרשים, אבל המניפולטיביות וגם השטחיות שעומדות בבסיס הגישה של יאן מרטל לא מאפשרות לספר להמריא. הדמויות נותרות בסופו של דבר שטוחות, והמהלכים העלילתיים מזכירים בחלקם סרט אימה זול ולא אמין. כשמדובר בספר שמנסה להרשים ע"י פריסה של מגוון מקורות ספרותיים מקלאסיקות של פלובר, די-למפדוזה ודנטה, היומרנות הכושלת הזו מקוממת במיוחד. התרגום מאנגלית נורא: תוכלו למצוא בדיאלוגים שבספר מגוון צירופים לשוניים שנשמעים היטב באנגלית, אבל לא בעברית מדוברת ("אני שומע את מה שאתה אומר", "רק מנסה לעזור לך למכור את הספר שלך", "הכלב הוא בעיה?"), ואפילו טעות כתיב אחת בוטה, שנעלמה מעין העורך/ת. לא מומלץ.”

“הספר הזה הוא ספר טוב, באופן האבסולוטי של המילה. ניתן לומר כי הסגנון לא לטעם מי שקורא בו, אך אי אפשר להתכחש לטיבו. האופן הסיפורי של מרטל, הפילוסופי והלא ישיר, מביא אותנו הפעם לעיירה, אליה הגיע הסופר לאחר שסירבו לפרסם את ספרו. העיירה כביכול שקטה ככל העיירות, אך המכתב שמגיע להנרי, הסופר מקבל מכתב משונה מאחד מהמעריצים כביכול. המכתב מביא למפגש יוצא דופן ודינמיקה ספרותית שהיא לעיתים משעשעת ופעמים אחרות מטרידה. עוד סיפור בו החיות מהוות השלכה על הטבע האנושי-חייתי. חשוב! חשוב! חשוב! המלצה חמה ממני אליכם, את הנספח המוזר בסוף הספר "משחקים לגוסטב", תעשו לעצמכם טובה ותוותרו.”

“מעולם לא חשבתי שסיפור כזה פשוט על חמור וקוף יכול להיות כל כך עצוב. אף פעם לא חשבתי שפחלוץ יכול להשמע כמו אומנות נעלה. אף פעם לא חשבתי שהשואה יכולה להיות כל כך חזקה כשהיא נמצאת בפרטים הקטנים. אף פעם לא חשבתי שיבוא סיפור שואה כזה, כשבכלל לא ציפיתי לזה. אבל שוב, אף פעם לא חשבתי שאפגוש בספר כמו וירג'יל וביאטריס, שעם כמה שהוא מתחיל איטי והכתיבה מייגעת לפרקים... הוא טוב, ועצוב. ומשחקים לגוסטב היה מבריק. כך גם השמיכה האדומה, וביאטריס, ווירג'יל... הכל. מומלץ מאוד.”

“פלוטו כלבלב מקיבוץ מגידו. יש לו הכל - מרק ועצם. זה טוב ויפה, אבל בעצם נמאס לו לשבת כך לבדו. קרע את החבל נבח הב הב, קפץ חיש מהר ונשאר את רגליו. הוא רץ בדרך, הוא רץ בשדות, את מי הוא יפגוש? מעניין מאוד. רק נדמה לכם שפלוטו הוא כלבלב. למעשה הוא פעוט בן שנה וקצת שרק למד ללכת ומתחיל להסתובב ולחקור עצמאית את הסביבה הקרובה שלו. הוא חווה נזיפות מהסובבים שאומרים שהוא נמצא במקום לא מתאים ("כלבים במים? לא, זה לא טוב", כך אומר לו "דג") או שהוא אומר שטויות ("טיפש קטן, הפרה עונה, אני מייצרת חלב לגבינה") ובסוף חוזר לבסיס האם (הלוא הוא גדי) בשלום והולך לישון. הטריק עובד במבחן המציאות - פעוטות אוהבים את הספר, ולא בהכרח חושבים שהוא עליהם. האנשה של בעלי חיים היא מוטיב ידוע בספרות, ולא רק בספרות הילדים. מ"הרוח בערבי הנחל" ועד "חוות החיות", סופרים תמיד הרגישו נוח לאפיין תכונות אנושיות דרך סטריאוטיפים על בעלי חיים, ולהשתמש בכאילו הסוואה הזאת לצורך אמירה חברתית ופוליטית. בספר חיי פאי מתאר יאן מרטל את הגיבור שלו הכלוא בספינה בלב האוקיינוס עם נמר תוקפני וזברה. כבר לפני סוף הספר ברור שאין מדובר בדברים כפשוטם אלא במטפורות, ומרטל אומר זאת בפירוש. וירג'יל הוא חמור. ביאטריס היא קופה. הנרי הוא סופר מוכר למחצה ומתוסכל למחצה המשתמש בשם בדוי, עובר לעיר אחרת ומסווה עצמו כשחקן בתיאטרון חובבים. סיפורם של וירג'יל וביאטריס מביא אותו להיכרות עם מפחלץ חיות מיזנטרופ ומוזר, ולניסיונות לכתיבת מחזה העוסק בקורותיהם של החמור והקופה השרויים באפוקליפסה עלומה. אז כן. חיות כמטפורה לבני אדם ולצרותיהם זו מוטיב ספרותי מוכר. מרטל מפתיע בשימוש ההפוך שבו בני האדם משמשים מטפורה ואנלוגיה לאסון קולוסאלי של בעלי חיים.”

“אני חייב להקדים ולסייג את דברי: אני מחווה דעה על הספר הזה אף ע"פ שדילגתי על כמה פסקאות בו, משום שלא יכלתי לעמוד באלימות האכזרית והגרפית ששוטפת אותן. אני לא עושה את זה לעולם, אבל במקרה זה נראה לי שדעתי יכולה עדיין לתפוס. בעיני זה ספר דוחה. לא בגלל האלימות והאכזריות- עם אלה התמודדתי ביתר הצלחה ב"האזור" של מתיאס אנאר וב-2666 של רוברטו בולניו- ספרים טובים בהרבה. וירג'יל וביאטריס מבוסס ללא ספק על רעיון מענין ואף מרשים, אבל המניפולטיביות וגם השטחיות שעומדות בבסיס הגישה של יאן מרטל לא מאפשרות לספר להמריא. הדמויות נותרות בסופו של דבר שטוחות, והמהלכים העלילתיים מזכירים בחלקם סרט אימה זול ולא אמין. כשמדובר בספר שמנסה להרשים ע"י פריסה של מגוון מקורות ספרותיים מקלאסיקות של פלובר, די-למפדוזה ודנטה, היומרנות הכושלת הזו מקוממת במיוחד. התרגום מאנגלית נורא: תוכלו למצוא בדיאלוגים שבספר מגוון צירופים לשוניים שנשמעים היטב באנגלית, אבל לא בעברית מדוברת ("אני שומע את מה שאתה אומר", "רק מנסה לעזור לך למכור את הספר שלך", "הכלב הוא בעיה?"), ואפילו טעות כתיב אחת בוטה, שנעלמה מעין העורך/ת. לא מומלץ.”

“הספר הזה הוא ספר טוב, באופן האבסולוטי של המילה. ניתן לומר כי הסגנון לא לטעם מי שקורא בו, אך אי אפשר להתכחש לטיבו. האופן הסיפורי של מרטל, הפילוסופי והלא ישיר, מביא אותנו הפעם לעיירה, אליה הגיע הסופר לאחר שסירבו לפרסם את ספרו. העיירה כביכול שקטה ככל העיירות, אך המכתב שמגיע להנרי, הסופר מקבל מכתב משונה מאחד מהמעריצים כביכול. המכתב מביא למפגש יוצא דופן ודינמיקה ספרותית שהיא לעיתים משעשעת ופעמים אחרות מטרידה. עוד סיפור בו החיות מהוות השלכה על הטבע האנושי-חייתי. חשוב! חשוב! חשוב! המלצה חמה ממני אליכם, את הנספח המוזר בסוף הספר "משחקים לגוסטב", תעשו לעצמכם טובה ותוותרו.”

“מעולם לא חשבתי שסיפור כזה פשוט על חמור וקוף יכול להיות כל כך עצוב. אף פעם לא חשבתי שפחלוץ יכול להשמע כמו אומנות נעלה. אף פעם לא חשבתי שהשואה יכולה להיות כל כך חזקה כשהיא נמצאת בפרטים הקטנים. אף פעם לא חשבתי שיבוא סיפור שואה כזה, כשבכלל לא ציפיתי לזה. אבל שוב, אף פעם לא חשבתי שאפגוש בספר כמו וירג'יל וביאטריס, שעם כמה שהוא מתחיל איטי והכתיבה מייגעת לפרקים... הוא טוב, ועצוב. ומשחקים לגוסטב היה מבריק. כך גם השמיכה האדומה, וביאטריס, ווירג'יל... הכל. מומלץ מאוד.”