ההיסטוריונית/ אליזבת קוסטובה

לו, ואני מדבר פה תיאורטית בלבד, הייתי מנהל רשימת ספרים עם הכותרת הקליטה בעליל 'ספרים מצויינים שהסוף שלהם כל כך גרוע ומרגיז שצריך למחוק אותו מהזיכרון הקולקטיבי של בני האדם ולהחליף במשהו אחר' היא לא הייתה מאוד ארוכה, אבל ההיסטוריונית היה מוצג שם לראווה בתור דוגמא למען יראו ויראו.
זהו, הוצאתי את זה.

ההיסטוריונית הוא באמת ספר מצויין. למרות שהגעתי אליו סקפטי להפליא, גיליתי ספר נפלא ומעניין שבנוי וכתוב בצורה מבריקה. ספר שמגלה טפח ומכסה טפחיים, שמתחיל סיפור ואז גורם לך להתחנן עד שהוא מוכן להמשיך את הסיפור רק לעשות את זה שוב. את הסיפור מספרת לנו מישהי, שלאורך כל הספר אין לה שם (הרוקי מורקמי התקשר והוא מבקש את זכויות היוצרים על הטריק הנהדר הזה). היא ביתו של דיפלומט בהווה והיסטוריון בעבר בשם פול, שלאט לאט, במשך מסעותיהם המשותפים באירופה, מספר לה את סיפורו האישי. סיפורו האישי כולל את סיפורו שלו, את סיפורו של המרצה שלו ועוד שלל סיפורים של אנשים שהם פוגשים לאורך הדרך. לפעמים הם קוראים גם מכתבים של אנשים אחרים שמכניסים את המרצה ולאחר מכן את פול ולאחר מכן את ביתו ולאחר מכן אותנו הקוראים אל סיפור נוסף. וכל זה תוך כדי שאנו קוראים על קורותיה של הבת עצמה.
נשמע מבלבל?
רובם המוחלט של הסופרים והסופרות היו קורסים תחת המעמסה של אריגת כל הערב רב הזה לכדי סיפור אחד קוהרנטי שגם יגרום לרצון לקרוא אותו, אך לא כן אליזבת קוסטובה, שמצליחה במשימה רבת המימדים הזו. במובן זה הזכיר לי הספר את צלה של הרוח, עוד ספר מדהים שמאוד אהוב עליי שמצליח לספר רבבות סיפורים מבלי לאבד את עצמו, ומעל הכל להשרות אווירה של קסם עתיק וחמקמק.

כי גם ההיסטוריונית משרה את האווירה הזו, אווירה של מלחמה קרה ואירופה שסועה ואיבה וקסם עתיק מאוד שמרחף מעל הכל כמו נשר קדמוני. ההיסטוריונית הוא ספר קשום שמצליח מלבד העלילה הנהדרת ליצור שלל דמויות מוצלחות שניתן בקלות להקשר אליהן ולרצות בהצלחתן. החשש העיקרי שלי בנוגע לספר היה שהוא עלול להיות יבש למדי, אבל למרות שהספר כולו מדבר על ולאד 'המשפד' צפש (והדמות המבוססת עליו, דרקולה) הוא מצליח בצורה נהדרת לשזור את ההיסטוריה והפנטזיה לאריגה אחת יציבה (עד הסוף, ונגיע לזה).

אז מה פחות אהבתי?

את הסוף.
הספר באמת מצויין בעיני, ומאוד מאוד נהניתי מהבנייה מורטת העצבים, מהכתיבה, מהדמויות. באמת, היו לי אפס תלונות על הסיפור עד שהסופרת עברה איזה סך מסוים של עמודים ולאחר מכן פשוט נמאס לה. ואני מתנצל מאוד גברתי, אבל זה לא בסדר לכתוב 500 עמודים משובחים ואז להחליט שאין לך כח יותר לכתוב ולעשות את סצנת הפיק של הספר באורך של בערך 5 עמודים, שגרמו לי להגיד 'מה לעזאזל' בערך חמש פעמים פר עמוד. זה מהיר מידי, לא ברור, וקראתי את חמשת העמודים האלה בערך שלוש פעמים כדי לוודא שלא פספסתי איזו דלת סתרים שתוביל אותי אל סוף חלופי וראוי לספר הנהדר שהוא היה עד עכשיו. אין שום מילה אחרת לתאר את התחושה שלי בסוף הספר מלבד אכזבה קשה.
ומלבד המהירות הלא ברורה, האריגה העדינה של הספר והשיווי משקל בין הפנטזיה למציאות פשוט נהרס לחלוטין. ואם הזכרתי אותו קודם, הרי שבצלה של הרוח גם השחרור בין הפנטזיה למציאות נעשה נכון, ופה זה הרגיש לי גס מידי ולא רלוונטי.

כפי שאמרתי, הספר עצמו מבריק, אבל הסוף בהחלט משהו שראוי לשכתוב מחדש.

כשהייתי בת 15, שאלתי מהספרייה העירונית את "דרקולה" של בראם סטוקר, זה היה הרבה לפני שערפדים הפכו לייצורים רומנטיים,
באותו הלילה ישבתי על המיטה צמודה לקיר בחדר ילדותי מנסה לנער תחושה מביכה של פחד,
סיימתי אותו עוד באותו הלילה ועם קרני שמש ראשונות נוכחתי לדעת ששחררתי אנחת רווחה קטנה,
הספר הפך עבורי למען פולחן לספרי ערפדים, כשהם עוד לא נצצו באור השמש.

"ההיסטוריונית" הוא ספר לא פחות מרתק, אבל כבד הרבה יותר,
כאשר הקורא מתחקה אחר עקבותיו של הערפד הראשון בעולם, הוא גם למד הרבה, על ההיסטוריה של מזרח אירופה, על התקופה הביזנטית והעותמאנית, וגם על טבעיים ומשטרים אנושיים גם מעבר לעל- אנושי.

המספרת מטיילת עם אביה הדיפלומט ברחבי העולם, תוך כדי, הקורא זוכה לקבל הצצה נהדרת לחומות עתיקות מהתקופה הביזנטית, למנזרים אפלים, לנוף מפעים המתואר בחיות נדירה, שקל לשכוח לרגע שאנחנו לא באמת נמצאים שם.

העלילה מעניינת בעיקר ברמה ההיסטורית, ספרים עתיקים מתגלים באופן פתאומי ומובילים אל המושל מוולאכיה, אכזר צמא דם, המשתחל לספרי ההיסטוריה במלחמות עקובות מדם ובקטיעת חיים רבים,
אך האם ייתכן שהרודן הנורא הוא ערפד?
הייתכן כי הוא עוד מתהלך בנינו?
כך בעצם יוצאים למסע אחר קברו של דרקולה, אבל בדרך יש מהמורות רבות, חורים רבים שההיסטוריה מסתירה,

קטעים מסויימים בספר הם פשוט טרחנים, שיחות שלמות על מכתבי נזירים שהיה אפשר לדלג עליהם ולהגיע לעניין, אז אומנם הספר קרוי "ההיסטוריונית" אבל האם באמת יש צורך לתאר את ההיסטוריה כולה משחר הימים? כולל זו שאינה מועילה לעלילה ורק מכבידה על הקורא?
אני לא חושבת,
מה גם שלדעתי הסופרת לא עשתה עבודה מוצלחת בקשירת כל הקצוות בסוף, במהלך המסע כולו, יש המון שאלות מעניינות שחשבתי שבסוף יהיו תשובות, אבל הסוף היה מזורז מאוד, שזה מוזר בהתחשב בעובדה שעד כה הסופרת לא חסכה מאיתנו שבב אחד של מידע.
ובכל זאת זהו ספר טוב.

נדמה לי שלכולם יש רגע נדיר בחיים, בו מבינים שההיסטוריה היא לא רק מילים הכתובות בספר עב כרס,
ההיסטוריה היא בעצם אדמה שעיבדו, מקומות שהלכו בהם, אנשים שחיו ושמחו ואהבו, ולהבדיל מספר פנטזיה היא אמתית לחלוטין,
המלחמות, הצער, האכזריות, הכל היה, ועודנו, יחד עם רגעי אושר ושמחה.
במהלך הקריאה קמה לפני ההיסטוריה פעם נוספת, להזכיר לי שלפני שהיו דמויות, היו אנשים.

ביקורת אחרונה באתר?... עוד נראה.
הספר "ההיסטוריונית" כתוב לפי החוקים של ספרי המתח והפנטזיה:
יש בו מסתורין על ישות לא מהעולם הזה, סיפור בהמשכים שמסופר במכתבים בעיקר, אב שמספר לביתו (בלשון של מכתב/ספר רהוטה במיוחד, כי כך אנשי אקדמיה מדברים?)
ותופעות שמתקיימות רק בספרי מתח: הדמויות שנתונות בסכנה חושבות שזה רעיון מצויין להתבודד ולצאת מהמרחב המוגן שלהן וכמובן לעשות ההיפך ממה שאומרים להן ולצאת להרפתקה שנאסר עליהן.
הספר החזיק אותי עד הסוף והשפה והתרגום נפלאים, אבל ישנם כמה חוסר דיוקים שממש הציקו לי:
לדעתי דווקא סופרת שמתמקדת בהיסטוריה צריכה לטרוח מעט יותר בלימוד על הנושא המרכזי עליו היא כותבת.
הספר של סטוקר הוא בדיוני שמבוסס יותר על אליזבת ביתורי מאשר דרקול.
אמנם שניהם, בתקופות שונות, היו עשירים בעלי מעמד שהתעללו באכזריות בנתינים ואנשים שעשו טעות ונתקלו בהם,
אבל ביתורי גילתה את ה"ערפדות" וסחטה את דם הקורבנות מתוך מטרה להשאר צעירה ויפה כשדרקול סתם אכזרי בשביל הכיף+נקמה.
אפקט "צעיר לנצח" לא הובהר, כי אם כבר מתכננים להרוג את הערפד הראשי לא צריך לדעת איך הוא הפך לכזה.
הפריע לי שהסופרת התבססה על אגדות וסרטים מצויירים ולא קריאה אמיתית של האגדות,
כשהדמויות שבחרה כולן מסתובבות סביב ספריות ונוברות בספרים עתיקים.
נעיצת יתד מעץ חייבת להיות מעץ הצפצפה, ממנו נעשה הצלב לישו.
הרי ישו קדוש לפי הנצרות והערפדיות היא משהו אפל, שטני, שיש לנופף מולו צלב מכסף ושום שכאמור ריחו בלתי נסבל ליצור חשוך...
שיהיה ברור- שום (ובצל) ממריצים את הדם והופכים את האדם לפחות רוחני לפי כמה עוסקי דת וכתבים עתיקים.
אין קשר לריח.

העלילה עצמה מרתקת, המחסור בעובדות זעק לשמיים אבל הסופרת כתבה ספר לפי הכללים וזה מורגש.
הייתי שמחה אם לדמויות יהיה אוצר מילים שונה, ניסוח המכבים היה זהה ובאותה שפה.
זה מוריד מהאמינות.

ואולי היא תרים את הכפפה ותרשום על כמה פסיכים אחרים כמו אליזבת' בתורי או זיל דה רה.

ראשית, היה לי קשה לחזור לקרוא את הספר אחרי שפעם אחת נואשתי ממנו בעמוד ה-200 בערך, הוא היה נראה לי ארכאי וטרחני...
אבל הביקורת של הקיסרית הילדותית (שכבר לא בנמצא באתר) החזירה לי את החשק, וכך החל מול עיניי מתרקם לו מסעה של נערה צעירה בנבכי ההיסטוריה ובעקבות מסעו של אביה הקשור קשר הדוק לאובדן אימה, ובעקבות מסעו למציאת מורהו וידידו הטוב שנעלם לפני שנים, וכמוהו, חווה אהבה בדרך וגם אימה מפחידה ומצמררת שלא ידעה קודם.

הטוב:
הספר בנוי לפי כל הכללים של ספר מתח טוב שעוסק גם בעל-טבעי: קריפטות חשוכות וטחובות, אנשי ממשל מושחתים ומזימות בין-לאומיות של משטר המנסה לאחוז בסוד לחיי נצח כדי לשמר את הרודנות במסווה המודרנה.
גם הקטעים ההיסטוריים עניינו אותי באופן אישי כחובב היסטוריה, והעיסוק בקדושים נוצרים שונים לימד אותי לא מעט, ותיאורי הנוף של מזרח אירופה וגם של מערבה, ותיאורים שטופי שמש של יוון ואיטליה פשוט קסומים בעיניי בספר זה.
וגם דמותו של דוקטור בורה, הטמפרמנטי ונוח המזג, אך העטוף במסתורין סביב חלק מסוים בחייו.

הרע:
חוסר הדיוק בעובדות, כמו שנכתב בביקורת קודמת פה, חוסר היכולת להתחבר לדמות המרכזית האלמונית ולמלווה שלה, סטיבן בארלי, לעומת היכולת להתחבר קצת יותר לדמות של אביה ושל בת לווייתו הקשוחה והאמיצה, אך גם בו-זמנית זקוקה להגנה ויד אוהבת, הלן, אך גם התחברות זו היא מעטה משום שנראה שאין לדמויות כלום מעבר לחיבה להיסטוריה ולמסעות ארוכים.


אבל בסופו של יום, אם אתם סבלניים, הצטרפו למסע חובק עולם וארכיונים ברחבי אירופה, ארה"ב וגם טורקיה הקרובה לנו, והיכנסו להיסטוריה של השליט הרודן האכזר מוולאכיה שהיווה יחד עם אליזבת' באת'ורי את ההשראה לספר המפורסם של בראם סטוקר, היכנסו לקברים החשוכים המריחים ממוות, אם תעזו!

נ.ב.:
לכל אוהבי הקווסטים, הספר היה נדמה לי כאילו לקחו את החלקים של גרייס מ-Gabriel Knight: The Beast Within, והפכו את זה לספר שעוסק בנושא הערפדים, כלומר, הרבה קריאת מסמכים וארכיונים

אני יכול להבין את העדר של הקוראים שמיד קנו את הספר אי שם בתחילת שנות ה2000 עם כל זרם הסרטים על הערפדים שיצאו אז שגרמו לקוראים לחשוב שמדובר בשוס רציני ומותח אבל כשאני קורא בויקי שעד עכשיו לא עשו על הספר ה"דגול" הזה סרט למרות שרכשו את הזכויות , בליבי מתעוררת שמחה שאני לא היחיד שחושב שבספר הזה אין שום עלילת מתח ואקשין ששווה השקעה שתגיע לאקרנים.
ובתמצית אחת של ביקורת, הספר הזה יכל להתקצר לכ100 עמודים ואפילו פחות . רוב הספר הקורא מובל מחיפוש אחר ספר / מכתב שלא מוביל לכלום ולעוד חלקיק של עלילה שנמרחת באיטיות כאילו אתה צופה בסרט בסכין שמורחת שוקולד על פרוסת לחם בקצב של 0.1 פרמים לשנייה.
אחרי 50 עמודים התחלתי פשוט לדלג בין פסקאות נדושות שלא תרמו מאומה. רק ב30 דפים האחרונים של הספר ישנה עלילה זורמת כל השאר זה רק הלכנו לספריה הזאת , דיברנו עם ההוא, היינו בעיירת נופש ההיא וכולי.
בקיצור מי שרוצה ספר טיולים על בולגריה/טורקיה עם המון היסטוריה מוזמן לקרוא . מי שזמנו יקר לו, יעבור אל הספר הבא

אם ולאד צפש (דרקולה) היה צריך לסכם את הספר העוסק בהיסטוריה האמיתית והמדומה שלו, הוא בטח היה אומר "Aiurea in Tramvai" - ביטוי רומני ישן שלא ניתן לתרגם כפשוטו. בעברית הביטוי הקרוב ביותר זה "שטויות במיץ".
בעשור שעבר ניהלתי כמה פרויקטים ברומניה ונחשפתי להרבה מאד סיפורים על ולאד צפש (המשפד), הלא הוא דרקוליה (או "דרקולה"). בימי המשטר הקומוניסטי, כשכל אדם שלישי היה מודיע של הסקוריטטה, אי אפשר היה לספר בדיחות או מעשיות על הרודן צ'אושסקו ומשפחתו אז סיפרו על דרקוליה וכל אחד הבין. היות ורציתי לדעת יותר רכשתי את הספר לפני מספר שנים ורק עכשיו קראתי אותו (זה מזכיר לי שהסטוק הולך ונגמר).

הסופרת אליזבת קוסטובה רקחה בספר הארוך הזה מרקחת מעובדות היסטוריות, סיפורים עממיים, אמונות תפלות, תהליכים היסטוריים, בולשיט נוצרי והרבה פנטזיה. מי לא מככב אצלה? דרקולה, ערפדים ארכאיים, ערפדים מודרנים, כשפים, מסדרים סודיים, עותומנים, נזירים, היסטוריונים, סוכני חרש קומוניסטים, ארכיבאים, מכתבים, ספרים ונערה בת 16... וכמו כל מרקחת שעשויה מיותר מדי מרכיבים גם הספר הזה לא יצא משהו.
הספר מתנהל בשלושה מישורי זמן: טורקיה ומדינות הבלקן ב-1930; ארה"ב, בריטניה, טורקיה ומדינות הבלקן ב-1954 ובאירופה בשנים 1974-76. המספרת היא נערה בגיל העשרה החיה באמסטרדם בשנות השבעים, אבל עיקר הספר מורכב מ"מכתבים" אינסופיים משנות השלושים והחמישים.
תקציר העלילה: אביה של הנערה ואח"כ היא עצמה יוצאים למסעות על מנת לחשוף את האמת (הדמיונית) אודות דרקולה וכדי להציל את ????. ב-1954 האב עובר כל מיני הרפתקאות בטורקיה ובמדינות הבלקן, נתקל בערפדים ובסוכנים קומוניסטיים, נעזר בהיסטוריונים ובארכיבאים עד אשר קורה מה שקורה. בשנות השבעים הסיפור מתעורר לחיים כשגם הנערה נכנסת לקלחת הערפדית הזאת ולקראת הסוף גם מנסה לאתר את אמה.

בצד החיובי אני יכול למנות את העובדות ההיסטוריות ומתח מסוים בחלקו האחרון של הספר.
בצד הפחות חיובי אפשר למנות הרבה יותר:
* הספר ארוך מאד (577 עמודים בפונט קטן מהמקובל ושורות צפופות). מילא אם הוא היה מרתק לכל אורכו, אלא שהספר נמתח כמו מסטיק, כולל תיאורים ארוכים ומשעממים של מבנים, ריהוט, נופים וכו' (בשביל מה צריך לתאר שולחן בלמעלה מחצי עמוד?) ועמוס בפילרים ארוכים ולא מעניינים מחיי הנערה בשנות השבעים.
* אם כבר הזכרתי את הנערה, איך אפשר לתאר נערה בת 16-18 החיה באמסטרדם המתירנית באמצע שנות השבעים כילדה טובה ירושלים עם ערכים של התקופה הויקטוריאנית?... לסופרת הפתרונים.
* יש אמנם מתח מסוים אבל הוא נמרח ונמרח עד שהוא מאבד מהאפקטיביות שלו.

למי שיש חיבה לערפדים ודרקולה, סבלנות והרבה זמן פנוי אז כנראה הספר יתאים... אותי במרבית הזמן הוא שיעמם.

לסיום קצת על גלגול השמות - לאביו של ולאד צפש קראו דרקול, ברומנית של אותם הימים פרושו של השם היה "דרקון" (משום שהוא הצטרף למסדר הדרקון הגרמני). לבן קראו "דרקוליה" שפרושו בן הדרקון, אלא שלאחר שנודעו מעלליו הזוועתיים של דרקוליה (גם במונחים של ימי הביניים) הפכה המילה Dracu לשם נרדף (וכיום בלעדי) לשטן. בראם סטוקר, ברומן שלו משנת 1897, העביר את דרקוליה מ-ולאכיה (בדרום רומניה) להרי טרנסילבניה (צפון-מערב רומניה) וגם קיצר לו את השם ל"דרקולה".

התרגום טוב, למעט נפילות פה ושם כמו בעיברות של הרומנית [ערפד נקרא בספר ורקוליץ', רק שאין מילה כזאת ברומנית, יש ורקוליק (ערפד) או ורקולאץ' (ערפדים)].

יצא שזה הספר היחיד שהיה לי לקרוא בתקופת הסגר השלישי. כמובן שאפשר להזמין אונליין אבל מה נעשה עד שהשליח יגיע? ננסה לצלוח את 'ההיסטוריונית'. ובכן - ביג מיסטייק. ספר ארוך ומייגע, עמוס פרטים היסטוריים לא רלוונטיים ותאורי נופ בלתי נגמרים. על כל זה אפשר היה לסלוח לו הוא היה מותוח או נפתר בצורה בלתי מופרכת אבל מה לעשות שזה ממש לא כך.
מזל השליח הגיע ואיתו 12 ספרים חדשים (: נטשתי את ההיסטוריונית בעמוד 500 בערך ועם התחושה שלמרות שנותרו רק עוד 50 עמודים - אין לי שום חשק לקרוא אותם

זהו ספר עב כרס במיוחד, המתאר בצורה נפלאה את ההיסטוריה של התקופה הביזאנטית והעותמאנית, וכיצד עיצבו המלחמות בין שתי תרבויות אלה את ארצות מזרח אירופה.
תוך כדי הסקירות ההיסטוריות המרתקות, הסופרת גם שופכת אור על עברה של דמות שריתקה את דמיונם של רבים: הנסיך הרומני ולאד צפש הידוע בכינויו "דרקולה".
ניכר לאורך כל הספר שהמחברת עשתה מחקר היסטורי מעמיק על התקופה ועל העמים שנוצרו במהלכה (תרבויות ומדינות שקמו ונפלו).
הידע הנרחב של המחברת גרם לי לצאת למחקר עצמאי ומלהיב בחיפוש אחר מקורות נוספים על ההיסטוריה של ארצות מזרח אירופה (מחקר כורסה: אינטרנט + אנציקלופדיות וספרי עזר שונים).
הספר בהחלט מחייב מאמץ הנחוץ בכדי לסיים אותו (מדובר בספר עבה), אבל הוא שווה את זה.

אחר הז'אנרים האהובים עלי עלילת מתח על רקע תקופה היסטורית. ההיסטוריונית מובילה אותנו לערי הבירה והכפרים הנידחים במזרח אירופה והדרך בה היא מתארת את העלילה נותנת חשק עז לטיול(במזרח אירופה כמובן).סיפרו של וולד השלישי כצפוי מעניין ביותר אך יש לציין כי הביוגרפיה איננה מידע אזוטרי ולא כך מציגה זאת הסופרת, בקיצור אין סקירה מעמיקה על הדמות המיסתורית. לגבי אופיו ואישיותו של וולד ברור שמדובר בתיאוריה (בהחלט מעניינת)שהיא פרי דימיונה של הסופרת. ספר חביב שכדאי לקרוא, לא לאנשים שמתעקשים על כתיבה ריאליסטית במאה אחוזים או מפחדים מערפדים.:)