אמנם את הספר הזה לא קראתי אתה בהחלט סוקר ספרים בעלי עניין בשבילי. על הפאשיזם כתנועה פוליטית שעלתה לשלטון, אפשר ללמוד ממוסוליני, אך הלקח הזה נראה לי פחות מעניין. כי הפאשזים חשוב לי ומעורר בי מחשבה בעיקר כתנועה רעיונית בהיסטוריה של המחשבה, והיא התחילה לא באיטליה כי אם בצרפת. מחבר ישראלי מצויין, זאב שטרנהל, כתב על כך בספרו 'לא ימין ולא שמאל'.
ההבדלים החמקמים בין השמאל והימין והשאלה של הצד הלאומי נבחנים בספר 'לא ימין ולא שמאל', בהרחבה.
כי הרי ה'מוראליסטים הצרפתיים' תמכו בחלק מן החשיבה הפאשיסטית לא פחות מן הצד הימיני, לדוגמא.

המילה פאשיזם נתפסת בישראלת כמילה נרדפת ל'לאומנות' בעטיו של ישעיהו ליבוביץ. הרבה אנשים תופסים אותו כסמכות בעינני מוסר, ולכן אוהבים להתכסות באמרות-כנף שלו. לטעמי, הכל בזכות המאמר שכתב ליבוביץ על 'קיביה', ב1954.

בכל אופן, הספר הזה יכול לעניין אותי, ככרוניקה היסטורית, אבל נדמה לי שיהיה לו קושי להתחרות מול 'לא ימין ולא שמאל', מפני שהספר האחרון נתן לי כלים להתווכח עם ההצגה המוטת של הפאשיזם בספר מאת ת.מאן 'ד"ר פאוסטוס'. זאב שטרנהל מעריך את ההשלכות של הפאשיזם בדרך יותר מפוכחת היות והוא מתייחס גם לביקורת של אנדי דה מאן על הספר של סורל 'היהורים על אלימות', הרעיון של אנרי דה מאן נגד 'המיתוס המיתי' של סורל, דרך 'ערמת התבונה' שמסייעת להמון להבין מה באמת עומד מאחורי מיתוס פוליטי מגוייס, הוא עניין שלא מצאתי אצל תומס מאן.

מהספר הזה ניתן ללמוד שהפאשיזם הוא תוצר של הרבה דברים לאומנות תמיד נתפסת כמילה נרדפת לפאשיזם, אבל הפאשיזם הוא תולדה של מערכת מושחתת, נבחרים שפעלו לקדם אינטרסים אישיים (ולא אידאולוגיות), שנאה יוקדת כלפי סוציאליזם בתקופה יותר סוערת (כל הנושא של זכויות עובדים, שביתות והפגנות היה שונה מאשר היום), תחרות אימפריאליסטית וכדומה.

אני באופן אישי חושב שהמצב היום הוא שונה. אני לא מאמין שתקום מדינה פאשיסטית, בטח שלא בצורה של מוסוליני. זה היה סמן קיצוני בעיניי.

הפשיזם תולדה של לאומנות הולכת וגואה של אירופה מאמצע המאה ה-19 . לשיאה היא הגיעה במלחמת העולם השניה.
לפעמיים אנישואלת את עצמי אם עמי אירופה ובכלל הפיקו את הלקח מכל מה שקרה במהלך המאה ה-20 והם ימנעו מלחזור על תהליך דומה.
נקווה שלא נצטרך לשוב ולראות תהליך דומה שם.