ניטשה מדהים, ספר מדהים, מי שלא מבין אותו ישנא אותו ואני לא מופתעת. בעיה קיצונית היא בתרגום. אילנה, אני ממש ממש לא ביקשתי את ההערות שלך, ולא ההקדמה בת 50 עמודים ולא המסה של בעלך! חצי מהספר הערות שוליים של המתרגמת, כל מיני אמצעים אמנותיים ורפרנסים היסטוריים שניטשה השתמש בהם. אף אחד לא ביקש את זה! הערות השוליים מתפרסות על חצאי עמודים של הספר והוא בלתי ניתן לקריאה בכלל. ניטשה זה לא מדע טילים, מי שלא מבין אותו לא נועד להבין אותו שישאר בפינה. בחיאת, תתני לי לקרוא את הספר שלי! אני זועמת מאוד על זה, מיותר! הבעיה היא בעריכת הספר, שנוגדת לגמריי את כל מה שניטשה התכוון אליו ורצה, הוצאת עם עובד 2019 בלתי אפשרית לקריאה בעליל, 100 ש״ח לפח וחלום נהרס. אני בהכרח לא אשן טוב בלילה על העוול שנעשה ליצירת מופת זו. מי שלא הבין את ניטשה יש לו מה במשותף עם קבוצה ספציפית מההיסטוריה. לנעלבים מביקורת זו- תאכלו תמרים, ואני מרחמת עליכם.

ספרים כאלו נוחים להתקבל בימים המבולבלים שלנו. בעולמנו כיום ובעיקר בעולם המערבי, הרבה אנשים לא מאמינים יותר בכל מה שהוריהם לימדו אותם בלידתם, ואני לא מדבר רק על הדת אלא בנוגע להכל. אנשים היום חופשיים יותר, משכילים יותר, גשמיים יותר, גאים יותר בעצמם, אנשים רוצים יותר לאמץ לעצמם זהות ולקבוע לעצמם מה טוב בעבור עצמם, אנשים לא סומכים יותר באופן עיוור על הממשלות כמו בעבר ורעיון הדמוקרטיה יקר ללבבות רבים. הקפיטליזם מושל בכל כנפות העולם המערבי וזה נראה בכל, ויותר מכל אנשים מחפשים במה להאמין. נראה שהדת ובעיקר הדת הנוצרית מאבדת לאט לאט את האחיזה בת אלפי השנים שלה על האדם המערבי, בדיוק כמו שניטשה חזה. האפיפיור המודרני מזכיר לי ארנב צמרירי וללא ספק הוא לא אדם חזק ומעורר אימה ומפלצתי, כמו נגיד סטאלין או אפילו האפיפיורים שהיו לפניו. הנצרות, אחרי מאות שנות מדע ונאורות, איבדה את העוקץ המוחלט שהיה בה ולפי מספר מאמיניה המתכווץ באופן תדיר - אין לה הרבה מה להציע לנוער או לעתיד והיא זקוקה לנס וגאונים אשר יעניקו לה תחיה מחודשת. כמובן עדיין יש משוגעים דתיים נוצריים ברחבי העולם אך מה זה שווה? זאת עובדה שמספר מאמיניהם פוחת בהדרגה בעולם המערבי. אם הדבר שיקף בעבר את כוחה של הדת, היום זה משקף את קריאות גסיסתה המשתלבות בסערה של קיצוניות.

הספר הזה הוא בשורתו של האנטיכריסט - בכל אדם יש תשוקה, דרך הבנתה וחוויתה של התשוקה מגיע שלב החוזק, דרך החוזק מבינים מהו כוח, הכוח מביא ניצחון וסולל את מסלולי האש כלפיו, באמצעות הניצחון מגיעה העוצמה ודרך כל אלו מגיע השחרור הגדול. הנה זרתוסטרה עוזב את מקום לינתו ומערתו ב''איי האושר'' ויוצא לדרך ארוכה. בדרכו הוא פוגש אנשים וטיפוסים שונים, כולל קדוש אחד שאין בליבו אהבה רבה לבני האדם אשר חי בין חיות היער, אך גם זרתוסטרה - אשר הוא לא קבצן או עשיר - יש לו מתנות להביא לבני האדם, ולאחר זמן קצר הוא מגיע לעיר ומטיף את בואו של ''העל-אדם''. זרתוסטרה הוא להב החרב המתהפכת המטיפה תורה שעלולה לטלטל את הסדר המוסרי והערכי הקיים אם רק אנשים יקחו ברצינות את דבריו כשם שהם לקחו ונהרו אחרי דבריו של קארל מרקס אודות הקומוניזם - תורה שתהפוך על פיו סדר שהיה חקוק באותיות קידוש לבנה על כל לוח חוקים ותחת כל עץ רענן, צרוב לו בלבבות והמוחות האנושיים. לטלטל את הסדר ההוא הוא בא ולטלטל ולעלות אותו באש, לחטוף כבשים מן העדר ההולך אחרי רועה המוסר היהודי-נוצרי הקיים המטיף להן אודות התכחשות לעולם הזה, על אהבה מייסרת כלפי אויבים, פרישות והקרבה עצמית בעבור אחרים, על חסידות ואמונה בטוב ורע. זרתוסטרה בא לבשר את בואו של הסופרמן חסר אלוהים מנפץ לוחות הברית אשר מתעלה מעל כל אלו, אוהב הארץ שיקריב את עצמו לארץ ויהיה משמעותה ומטרתה של הארץ.

מותו של אלוהים:

זהו החלק הכי חשוב בספר - זרתוסטרה פשוט בא ואומר לקהל מאזיניו ''הביטו וראו כי אמת מארץ תצמח'' וכורך זאת יחד עם דוקטרינת האל המת שלו. ''אלוהים מת'' אומר זרתוסטרה, ובכך הוא משליך את המכשול הגדול, שכן לפי זרתוסטרה אם היה אלוהים, מה אפשר היה לברוא? אילו ערכים חדשים שיחליפו את הערכים הישנים ניתן היה לצקת? האלוהים העתיק אינו ראוי יותר לאמונה וכל הכנסיות מהוות סך הכל את קבריו של האל המת. ''אלוהים מת'' צועק זרתוסטרא ביתר שאת ומנפץ את כל האלילים ארצה - ואת הגשר המוביל לעולם הבא הרי הוא כבר מזמן העלה באש.

לא חולשה הוא בא להטיף ולא שיוויון בין המינים, לא הליכה בתלם לא שלום, לא אלים חדשים ומלכות שמיימית אלא את העל-אדם שהוא ברק השיגעון ועתיד האנושות נטולת האלים. זרתוסטרה בא להטיף את מחדש את טעמה הערב של הארץ, את אהבת הגוף, את הקשיחות, את המלחמה, את המעשים, ההתגברות העצמית, את התכלית החדשה שהיא בריאתם של ערכים חדשים.

ציטוטים מעניינים:

''האדם הוא חבל, קשור בין החיה ובין העל-אדם, חבל על פני תהום. מעבר מסוכן מכאן לשם, הליכה מסוכנת בדרך, הבטה מסוכנת לאחור, חלחלה ועמידה-מלכת מסוכנת.'' (עמ' 60)

''ולא מצא זרתוסטרה עלי-אדמות עוצמה גדולה מן הטוב והרוע.'' (עמ' 119).

''את הגבר יש לחנך להילחם, ואת האישה - להחיות את רוחו של הלוחם: כל השאר סכלות.'' (עמ' 128).

''בגבר אמיתי חבוי ילד, והילד רוצה להשתעשע. על כן קומו, הוי הנשים, קומו וגלו לי את הילד שבגבר!'' (עמ' 129).

''הבודד, הולך אתה בדרך אל עצמך! והדרך עוברת על פניך ומוליכה ממך והלאה, ממך ומשבעת השדים שלך! כופר תהיה לך עצמך, ומכשפה ומגיד-עתידות ושוטה וספקן וטמא ונבל. עליך לרצות להישרף בלהבתך שלך: וכי איך תבקש להיות חדש אם לא היית תחילה לאפר!'' (עמ' 127).

ספר חזק שחשף אותי לפילוסופיה - לראשונה קראתי בתרגומו של ישראל אלדד ובאמת שלחלק מהדברים הכתובים כאן יש להם השפעה עליי. אהבתי בעיקר את דברי המלחמה והקלון שלו על המוסר הדתי ובעיקר הנצרות המנוונת והפסיכוטית שמתכחשת לעולם הזה למען עולם אחר שלמענו צריך להקריב את כל התשוקות, היצירתיות והשכל הפועם. בנוגע לדברים שיש לו לומר על נשים לא אהבתי, בכל זאת ספר חזק שמאחוריו מסתתרת בשורה חדשה לאנושות - אם חיובית ואם שלילית. היום יש כל כך הרבה ניהיליסטים ואתאיסטים שאני באמת חושב שחלק מהדברים האמורים גם אם הם לא לקוחים ישירות מהספר, חילחלו לעולם.
התרגום מעולה והערות וההקדמה מבהירות את הספר הזה.

תמיד נראה לי מעט יומרני לכתוב ביקורות על יצירות-מופת קאנוניות, בטח ובטח כאשר הביקורת שלי אינה מצטרפת אל שורה ארוכה של תשבוחות.
הספר "כה אמר זרתוסטרה" הוא ספר קשה מאוד לקריאה. "קו העלילה" שלו מתקדם לאורך הפרקים, אך בכל פרק ופרק נדמה כי הקורא פשוט הולך לאיבוד בין עשרות משפטים, שלרוב חוזרים על עצמם בצורה של דוגמאות שונות.

התרגום של אילנה המרמן הוא תרגום מיוחד - זוהי גירסה מבוארת מאוד, המכילה מאות פירשונים והפניות אל טקסטים אחרים (גם של ניטשה, וגם מן הברית החדשה והתנ"ך) - בעיניי זוהי מעלתו הגדולה ביותר של התרגום הזה. הוא נותן אפשרות להבין בצורה מעמיקה יותר ספר שעלול להראות כתמוה לחלוטין.
ואולם, לי אישית נראה כי אילנה המרמן הייתה סלחנית מאוד אל ניטשה. גם בתרגום הישן של ישראל אלדד נתקלתי בזה - הצגתו של ניטשה כהוגה דעות רדיקלי, אך הצנעת השקפותיו השובניסטיות והאנטישמיות - אך היות ויש גם מזה וגם מזה, לרוב מנסים לייחס את ה"אנטישמיות" שבטקסט כ"פרשנות מאוחרת" או "סילופים" שעשתה אחותו לאחר מותו. אם זכור לי נכון, רק פעם אחת בספר אילנה המרמן באמת ציינה בהערת שוליים כי "לא ניתן להתעלם מן הגוון האנטישמי שבטקסט" - דבר דומה גם נאמר בהקשר השובניסטי בנוגע למשפט הידוע "כשאתה הולך אל האשה , קח עמך את השוט".

כשהבעתי את דעתי השלילית על הספר, חבר (סטודנט לפילוסופיה, כמה מפתיע) מיהר לטעון כי "לא הבנתי את הספר". אמרתי לו את דעתי, כי אכן אפשר לקרוא יצירה קאנונית ולא לאהוב אותה, אבל הוא טען כי אם פירשתי את רעיון העל-אדם כאנטישמי, ובעקבות הראייה שלי על הספר הזה כאנטישמי אני לא אוהב את הספר - אז לא הבנתי את הספר.
החבר טעה, במובן שלא פירשתי "אוטומטית" את רעיון העל-אדם כאנטישמי. ישנם הרבה פירשונים לרעיון הזה, אבל לכל אורך הספר אנו רואים את העל-אדם כאדם המתגבר על הרעות החולות של התרבות בתקופתו של ניטשה - רעות חולות, כמובן, על-פי השקפתו. כך, למשל, העל-אדם אינו ניחן ברחמים כלפי חלשים יבבנים, העל-אדם גדוש בחוש הומור טוב, העל-אדם חי בתקופה בה האלוהים מת.
כל-זאת אפשר גם לייחס לנאציזם, אך אינני סבור כי ניטשה המציא את המובן "על-אדם" בהקשר גזעני מלכתחילה, אלא המושג הזה הושאל על-ידי נאצים בשלב מאוחר יותר, ו"הותאם", בצורה דיי קלה (בשל האידאולוגיה המלכתחילה דיי כוחנית של ניטשה), להשקפת-העולם הנאצית.
האם מכאן גם יש להסיק כי הספר הזה נטול כל ראיית-עולם אנטישמית ? לא ולא. בספר הזה יש כמה וכמה התייחסויות אל היהודים כאל קבוצת אנשים בזויה - אבל לא רק יהודים - גם הנשים מקבלות בספר יחס דיי מזלזל וגועלי. והרי זהו ניטשה - הוא אינו מבקש בספר הזה להיות "פוליטיקלי קורקט" - הוא מבקש לבוז ולקעקע ערכים ישנים. ניתן להבין את הרצון הזה בשל גישה ממסדית-דתית ש"הביאה זאת על עצמה", אך האלטרנטיבה של ניטשה, שאותה הוא מנסה לעצב באמצעות ה"על-אדם" (שוב, לא בהקשר הנאצי, לפחות בשלב הזה), נראית לי מחרידה לא פחות.
ולמה בעצם ? כי זה ניטשה, וכי "הוא יכול" - כי דורות שלמים של אינטלקטואלים קידשו אותו כסמל חדש לנאורות - נאורות פחות תמימה, יותר "מחוברת לקרקע". את מי הוא מזכיר לי, בהקשר הזה ? את ישעיהו ליבוביץ', שסימל נאורות (אפילו עם זיקה דתית !) עבור ציבור משכיל, והעריץ את "עוז-ליבו" להגיד דברים קשים (כמו לכנות חיילים בשם מזעזע כמו "יודונאצים").
בשני המקרים, אני סולד מהרעיון של להתחבר אל מישהו שאומר דברים "אמיצים" לכאורה, אך בפועל פשוט מלאי ארס וגועל, מבלי ממש להבין את הרקע ההיסטורי, ואת ההשלכות העתידיות הפוטנציאליות, של הדברים הנאמרים.

ציטוט אחד (מני אלפים) שאולי מציג קצת את הציניות של ניטשה כלפי האנושות :
לָארץ, הוא אמר, יש עור; ועור זה נגוע במחלות. אחת המחלות האלה, למשל, נקראת "אדם". (עמוד 210)

אנסה לסיים בחיוביות ואגיד כי לא הכל רע בספר, והוא כן מספק כמה תובנות מסקרנות. חלקים מנאומיו של זרתוסטרה אוצרים בחובם תובנות פסיכולוגיות שפרויד הגיע אליהם מאוחר יותר, וניתן לראות את הקשר הניטשאיסטי לתובנות אלו (בנוגע לפושעים ורגש האשמה המניע אותם, למשל).
יש רק פרק אחד שציינתי בפניי שהתחברתי אליו ממש, והוא "על המטיפים למוות".

לסיכום, אם נחזור אל אותו חבר, שטען כי לא הבנתי את הספר - אומר כי כשמדובר בספר בסדר-גודל כזה, אולי לא מבחינת מספר עמודים, אלא מבחינת העומס שיש - בין אם מבחינת רעיונות ובין אם מבחינת הקשרים כאלו ואחרים (היסטוריים, דתיים, ספרותיים) - אני באמת לא חושב שיש "דרך אחת" להבין את כה אמר זרתוסטרה. בסופו של דבר, הקורא מגיע עם ה"מטען המוסרי" שלו עוד לפני-כן. כל אשר יכול הוא לעשות הוא להחשף אל הרעיונות של ניטשה, ולהבינן לעומק - אבל זוהי זכותו המלאה לא להסכים עם הרעיונות, גם לסלוד מהם זה בסדר גמור.

אני אישית לא התחברתי כל כך. היה לי קצת קשה לקריאה. הסיפור פשוט לא זרם.

ספר לכל אחד ולאף אחד, כבר נשמע טוב, לא? אחל'ה שיווק ניטשה. טוב. אז צרור מילים חמות וטובות לתרגום המעולה של אילנה המרמן, ספר שהיה כמעט ולא נגיש עבורי פתאום נפתח, עם מניפה בצד לרוח ועם שמשיה מהשמש הקופחת. יש מבוא בעיני משובח שנותן איזה "מורה נבוכים" לכל הטקסט, מפרק תימתית, מבנית והיסטורית ומאפשר לנוע ברכבת התחתית הזו, מצויידים במפה ברורה היכן לרדת, אם צריך.
ניטשה הקדים את זמנו. מה זה הקדים? זה כמו להגיע לחתונה כשהזוג מתלבט אם להתארס. כזה הקדים. ניטשה מדבר על מה שאח"כ פוקו יצעק בדיבור על השיגעון כצרעת ועל החברה והנורמות (החולות) שהיא תובעת, פרויד יניח את המיניות במרכז התיאוריה הפסיכואנליטית ועוד הוגים רבים וטובים אחרים, ובעצם כולם ינקו מניטשה. אז כן, מדובר בחתיכת גאון וזה ניכר בהחלט בקריאת הטקסט, שאגב גם כטקסט ספרותי יש בו חן.
העניין הוא שב2020 זה קצת יותר מאתגר לדמיין את העולם כמקום שבו אנשים מתנהלים כמו בקידוש של שבת בבית כנסת, ואם יותר בחוצפה - לעיתים שאלתי את עצמי מה יש לי לקחת הביתה מהספר, חוץ מהאפשרות החביבה לציין שקראתי אותו. אז הנה, קראתי, צוין.
ניטשה נוגע בנושאים שבהחלט יש מקום לחשוב אותם: מה מניע את עיצוב הזהות שלנו? איזה מקום יש לחשקים שלנו, למאוויים הכמוסים למול צווי החברה? עד כמה יש "לאלף" את החיה שבתוכנו ועד כמה לקרוא לה דרור? מיהו אלוהים עבורנו ומה יהווה עולם ללא אלוהים עבורי? מה מקומי בחברה ולשם מה אני זקוקה לו? ועוד. יש לי תחושה בספר שלא פעם ניטשה מתריע, צועק, מכוון אולי אפילו נובח, אל עבר יעדים באמת חשובים ולא מדוברים. עם זאת, נשארתי לתחושתי לא מסופקת. הדיבור היה לי עדיין רחוק מדי, עדיין לא נוגע בדבר עצמו. מובן היטב מדוע, שכן הוא בין הראשונים אם לא ה, שבכלל החל לדבר על הנושאים הכמוסים הללו. ועם זאת, באנוכיות של מי שרוצה כן לעסוק בהם ובאופן משמעותי, חשתי שזה לא מספיק לי.
אה כן, גם לא מדובר באוהב נשים גדול, אבל עם זה תחיו. או תדלגו. או תקללו. מה שבא לכן בנות.

מה שכן יש מקום אולי לומר הוא שאילנה המרמן עושה תיקון היסטורי חשוב לנושא ההבנה של ניטשה כאבי הנאציזם, שזה עיוות רציני של תפיסתו (דווקא שוחרת השלום),
בקיצור למעוניינים - שווה, מומלץ ומעורר השראה.

אני הרגשתי ממש טוב עם הדבר הזה. ניטשה, במה שקרא לדבר הזה כמייצג של כל הפילוסופיה שלו - שוחט פרות קדושות ועושה מסיבה אחת גדולה שהולידה את רוב הרעיונות של המאה הקודמת שנהיו יותר ויותר פופולריים במאה הזו. אילנה המרמן מתרגמת את הספר ושולחת אותנו לאינספור פרשנויות והסברים, שגורמים לנו להבין את הספר יותר. אבל בכל מקרה, זהו "כה אמר זרתוסטרא", ספק ספר עלילתי, ספק משנה פילוסופית, ספק פואמה ארוכה, ספק מהתלה, ניטשה מביא את גיבורו זרתוסטרא, שחוזר מ10 שנים של חיים בבדידות בטבע ומביא את משנתו.

חלק מהדברים ישמעו מוכרים היום. בתוך כל האובר דרמה של הדיבור ההזוי והרחוק מהמציאות של זרתוסטרא, נמצאים הרעיונות כאמור של עזיבת המוסר למען שיפור ה"עצמי", הלל לאינדיבדואל תוך זניחת והוקעת מוסדות הדת, בוז למוסדות המדינה ושאר ירקות. חלק מהדברים בהחלט עושים לך את זה, חלק מהזמן זה נשמע שניטשה איבד את זה (הרבה מאוד משפטים ורעיונות בספר פורשו כגזעניים ונוראיים וידוע כמה הנאצים אהבו לקחת את הדברים של דוד פרידריך ולעוות אותם) אבל זה היופי הגדול בספר הזה, התחושה שבה אתה הולך לאיבוד בין כל השטויות היפות האלה, פשוט לזרום עם כל העניין. יש שם גם כמה מהרגעים הכי יפים בספרות כמו "שיר הלילה", יש כמה מהרגעים הכי אבסורדיים בספרות שעמדו כפתח בשער למה שיקרה במאה ה-20: החלק הרביעי והאחרון של הספר.

כה אמר זרתוסטרא הוא סימפוניה אדירת ממדים, גדולה מהחיים, מנופחת ומוגזמת ומסקרנת ומחכימה. להודות זה ספר שמאוד נהניתי לקרוא אבל בתכל'ס, אם הייתי קורא אותו מוקדם יותר, או אם הייתי חי בתקופה שונה יותר, יש מצב שהאימפקט שלו היה יותר גדול. לבני נוער במאה ה-21 קשה יותר להיכנס אל מקור רעיונות שכבר ידועים לכולם בעידן האינטרנט ומדברים עליהם יומיום ברשתות חברתיות, בשיחות וכו'. אבל בשביל לראות מאיפה נולדה המחשבה וכדי לספק הנאה כזאת בגלל הכתיבה וכמה השקעה שווה לקרוא. בעידן היום, שפוליטיקלי קורקט נהיה מיינסטרים כל כך בצורה בלתי נסבלת, כדאי לקרוא את הדבר הזה כדי לחשוב אחרת ולראות שיש דרך אחרת. לא אמרתי עכשיו תהיו ניהיליסטים. גם אני לא מתחבר לחלק מהרעיונות פה וגם אני חושב שחלק מהבעיות (ואם כן, גם היופי שבו) שבספר הוא המוגזמות המנופחת שלו.

חלקכם אולי תחוו התגלות כמו שפנחס שדה תיאר כשדיבר על קריאת הספר הזה ב"חיים כמשל", אני פשוט נהניתי והסכמתי עם חלק מהדברים. זה הכל.

(מומלץ גם לקרוא את המסה של יורגן ניראד שמגן על ניטשה ומסביר ומרחיב על האנטי-אנטישמיות שלו ועל התרומה שלו למאה ה-20 שאותה באיזשהו מובן חזה).

וזרתוסטרה במלאות לו שלושים שנים לחייו הרי ויתר על חברת בני האדם לטובת ההתבודדות במערתו, ובקיצן של עשר שנות התבודדות הוא זיקק תרופה שתרפא את התחלואה האנושית ותימחק את הערכים הכוזבים. מקץ עשר שנים הוא יוצא להפיץ תורתו אך האספסוף, אין הוא מבין את דבריו ורק קומץ תלמידים מלווים אותו במסעותיו בעולם פילוסופי פנטסטי חצוב בנאומי אש ותפארת. זרתוסטרה טוען ובצדק שהעולם סובב סביב האדם הבורא ערכים חדשים, העם חש את כוחו של הבורא אך אין הוא תופס אותו בשכלו הדל. והמורה לא בא בשביל האספסוף כי אם בשביל אלו שבוראים ערכים חדשים.

מזרתוסטרה למדתי שאין גבול להפתעות: כל עם והטוב והרוע שלו, ובאשר מצאתי חי גם חפצתי בכוח. ספר זה לא נועד לאספסוף בעל הלחיים הסמוקות!

כה אמר זרתוסטרה.