זה הספר שהתחיל את דרכי בלוגיקה. זה היה כאשר כל תלמידי מדעי הרוח באוניברסיטה העברית חויבו ללמוד "מבוא ללוגיקה". המורה היה פרופ' יהושע בר-הלל. בלתי נשכח. המעבר מחשיבה אינטואיטיבית ואילמת לחשיבה פורמלית ומפורשת אינו פשוט כל כך. תודה לקופי ותודה למורי.

במשך שנים המלצתי לתלמידי על הספר המדהים הזה, עד שגיליתי שהוא מבוסס על מיתוס ידוע אבל רעוע, בדבר ההבדל שבין תרבות המערב ותרבות המזרח. המערב התמחה בתפיסת הבנה מפרקת ומנתחת, ואילו המזרח התמחה בתפיסת הבנה שלמותית, הוליסטית, הרואה באמת דבר שאינו ניתן לפירוק. עד שנתקלתי, בניסיונות שלי ללמוד את הכתיבה היפנית, במלה שהפכה את תפיסתי והספר משמש עתה כדוגמה לניצול מפואר של הבורות שלנו. אינני טוען שהמחבר עשה זאת בכוונה. אין לי כל נתונים שיכולים לתמוך בכוונה מרושעת כזו, אם כי כרגע מתעורר בי חשד מסוים שאני משאיר לקוראים לגלות אותו ולבדוק אותו.

המלה שהפכה את הקערה על פיה היתה: 分かる. היא נשמעת וואקארוּ, והיא מורכבת מסימן קאנז'י (דימויים סיניים המשמשים להבעת תכנים בכתיבה היפנית) ומשני סימנים של ההיראגאנה (כתיב ההברות היפני של מילים יפניות). הסיומת בהירגאנה かる היא סיומת נפוצה לפעלים יוצאים ואילו 分 הוא סימן קנז'י של סכין המבתרת לשני חלקים ומשמעותו דקה, חלק, לבתר ולהבין. המלה בשלמותה משמעותה להבין. לפחות באופן חזותי ה"שורש" של הפועל 分かる הוא לחתוך לשני חלקים.

אני משאיר לקוראים להסיק עד כמה ההבנה ביפנית מיוצגת על-ידי הרכבת שלמויות או פירוק שלמויות לחלקים והאם הספר מייצג נאמנה את תרבות המזרח שבה יש ליפן חלק מה. אחרי בדיקה מצאתי שגם בסינית יש "מלה" 解 שפירושה "להבין, להפריד... " (וגם בסמל זה אפשר לגלות סכין..). כלומר, הקישור של הבנה עם הפרדה מופיע גם בסינית וגם ביפנית.

כך הולכת לעולמה תהילה של מיתוס נחמד.

בנוסף על העניין בספר "הכוזרי" שהוא יצירה פילוסופית מקורית וייחודית בקנה מידה עולמי, מן הראוי לשים לב לפרשנות המיוחדת של מיכה גודמן של שיטתו של ריה"ל. "הכוזרי" הוא כנראה הדיאלוג ההגותי העברי היחיד. גודמן מצביע על הדיאלוג הטקסטואלי (כלומר על כתיבת תוכן באמצעות דו-שיח מתמשך של שני צדדים) כעל שיטה להוראה שאיננה מכתיבה את התוכן הנלמד בצורה פשטנית ומפורשת. הדיאלוגים של אפלטון הם כנראה ניסיון דומה להצגה בלתי מכתיבה של תוכן. הרעיון שלא צריך להציג תוכן מפורש כדי שיהיה ניתן ללמוד אותו הוא דוגמה נהדרת לתיאוריה חינוכית שאיננה רואה בתלמיד כלי קיבול המתמלא בלמידתו, אלא אדם חושב שיוצר את ידיעתו בעצמו. בדומה לו, טען המהרש"א, כי עיקר הלימוד ונעשה בו הרושם הוא הלימוד הבא מכתיבת יד (בבא בתרא, דף י, ב). בכתיבה הלומד יוצר באופן חופשי תכנים. בדיאלוג התלמיד מוגבל קצת. אבל, בשתי השיטות, הלמידה היא יצירה אישית של התלמיד.

איאן סטיוארט ומרטין גולוביצקי שילבו ידיים והרבה שכל במאמץ הירואי להסביר לקורא תאב הדעת אך לאו דווקא בעל השכלה מתמטית, כיצד מושג החבורה מספק מטרייה מדעית למושג הסימטריה. למרות שההגדרה שלהם חסרה מבחינה פורמלית, ההסברים שלהם קולעים וראויים לשבח. הספר קריא ומרתק.

דרך אגב, התשובה שלהם לשאלה שבכותרת היא "לא. הוא ... ". קיראו ומיצאו.

הספר, שנקרא בטעות-מה, "להבין את המדיה" (כותרתו היתה צריכה להיות "הבנת המדיה".. אבל מי שם לב לקטנות כאלה בימינו?) הוא אחד הספרים הבלתי מובנים ביותר בתחום הבנת המדיה. היה נהיה לספר פופולרי מיד עם פרסומו, ולרוב קוראיו לא היתה הסבלנות לקרוא את הפרטים כבר אז. הם קראו רק את הכותרות.

אני ממליץ מאד על קריאת הספר בדקדקנות, כתרגיל בקריאה אקדמית, ביקורתית וקפדנית. אם תעשו זאת, תגלו שהוא לא טען שהמדיה משפיעה עלינו בכל תנאי. ההיפך מזה. קיראו והחכימו.

דרך אגב, מקלוהן לא היה הראשון לגלות את מושג הכפר הגלובלי. הפלא ופלא, כבר הנשיא רוזבלט, באביב 1940, בנאום שנשא לפני הקונגרס המדעי הכלל-אמריקני בוושינגטון, ציין כמה קטן הוא העולם. מקלוהן זכה במיתוג הרעיון הזה עשרים שנה מאוחר יותר בעזרת הכינוי "הכפר הגלובלי". אבל, מי שמבלבל מושגים עם מונחים לא יוכל להבין זאת.

ויש המאמינים ש"הבנת המדיה" פוטרת אותנו מ"הבנת הנקרא". לדוגמה, פוסטמן שהיה מתלמידיו של מקלוהן.

זה הספר השני שאני קורא מפרי עטו של יוסף דן. רכשתי אותו אתמול ולא הנחתי לו. ההתעניינות שלי בספר היא מגמתית ולכן דלגתי על חמישה פרקים, אותם אקרא בעץיד הקרוב. כרגע העניין שלי בספר נבע ממאמר שאני כותב על היסודות האפוקליפטיים שתחום המחשבים בחינוך רווי בהם. לכן, התעניינתי לקרוא על התנועות האפוקליפטיות הראשונות, על מאפייני האפוקליפטיקה, ובעיקר על המגמות האפוקליפטיות החילוניות מהמאה השמונה עשרה ועד לימינו. כך קראתי למעלה מתשעה פרקים וחושבני שאוכל לחלוק אתכם את רשמי.
יוסף דן כותב בצורה מעולה וברורה. לפעמים הוא נאלץ לצטט מקורות כבדים וקשים (כמו דברי מורי, פרופ' רוטנשטרייך, על הגל שלא יכולתי להבין, וגם לא הבנתי כאשר הייתי תלמיד שלו...) אבל כאשר הוא כותב, הרי שמבלי להוריד את רמת התוכן, יוסף דן, כותב בצורה שפשוט תענוג לקרוא אותו. הוא מציג תובנות מדהימות על הדרכים שבהן פעלו תנועות שונות שהשפעתן עדיין ניכרת גם בימינו: הרעיונות הנבובים של המהפכה הסוציאליסטית, תפיסת המדע ו"בשיטה המדעית" במדעי החברה, ועוד.
הניתוח שלו את הציונות כתנועה אוטופיסטית הוא מדהים. הפרטים שהוא מספק בדבר התפתחות האנטישמיות בארופה הם מעוררי מחשבה.
חבל רק שבזמנו הוא לא הבין ש"באג אלפיים" היה תעלול להוצאת כסף מבורים, ומדי פעם הוא שוגה ביחס למשמעותה של תורת הקוואנטים (היא ספקה לפיסיקה יתר דיוק ולא חסר דיוק) והשימוש שלו במונח "מושג" אינו הולם את רמת הספר.
למרות כל זאת, הספר מעולה ואני ממליץ עליו בחום.

ספר מעולה, בהיר ומומלץ. לצערי יש בו פגם אחד וחצי. תורת הכאוס מוצגת בו בצורה מוטעית ביותר. כאילו המחבר מאלץ אותה שתתאים לתפיסת ההיסטוריה שלו. כמובן שהכללת השם "תורת הכאוס" בכותרת של הספר מגבירה את שיווקו, אבל מדוע חוקרים במדעי החברה נוטים לגייס לעזרתם, כמטפורות, התייחסות אל מידע מתמטי חד-משמעי, על-ידי עיוות משמעותו? האם זה לא ביטוי לרצון להישמע "מדעי" (ואני מציב זאת בגרשיים, כי אין דבר כזה "להישמע מדעי").

המחבר מקשר את הפרקטלים לאנטרופיה, טוען שתורת הכאוס התקבלה בפיסיקה במקום המיכניקה של ניוטון, מזכיר פרשנות בלתי מבוססת של המיכניקה הקוואנטית (כאילו יש בה התייחסות כלשהי להתבוננות סובייקטיבית), סובר שלפרקטלים אין אורך מוחלט בגלל שלא ניתן לחשב את אורכם אלא בדרך הקירוב (כל חישוב של אורך של כל קו שאינו ישר מוגדר על-ידי "קירובים שאף פעם אינם מגיעים אל האורך המוחלט", בתנאי שיש לקו אורך. לפרקטלים אין אורך - ואין להם גם שיפוע באף נקודה) - כל אלה חסרי בסיס.

אני ממליץ על הספר בגלל הגישה להיסטוריה המבוטאת בו. אני ממליץ על הספר בגלל הגישה המפוכחת שמבוטאת בו ביחס לסוגיות אקטואליות מאד. אני ממליץ על הספר בגלל הרבה דברים נוספים ומעניינים שיש בו. אין בו יישום של "תורת הכאוס" אלא כפי שהיא נתפסת על-ידי אורחים הנוטים להטות. יש בו היסטוריה מאלפת.

זהו ספר מדהים, למרות שהוא מעיק, כי מדובר לא רק בחלק של עמנו שנרמס, דוכא, ואף הושמד, אלא גם בבעיית הקשר שבין תרבות והומניזם. התרבות הגרמנית, בתקופות מסוימות, היתה תרבות איכותית שהפכה את עורה בתוך מספר שנים לתרבות מפלצתית, כמה וכמה פעמים בתולדותיה. ובין השורות מתגלה עמנו שמגדל מדי פעם ספיחים של אנטישמיות עצמית ושל השליות ביחס לתפקיד היהודי בעולם.

אין ספק שהלקח המושמע בספר הוא שאין ערבות לתרבות אנושית איכותית אלא בשמירה מתמדת על ערכיה. ממש נדהמתי לקרוא כיצד מרטין בובר, פרויד, ואחרים, נסחפו בהתלהבות מיליטריסטית קיצונית ערב מלחמת העולם הראשונה ועם פרוץ המלחמה הנוראה ההיא. מי יכול להעלות על דעתו - מרטין בובר כמיליטריסט קיצוני וכחסיד שוטה של הלאומנות הגרמנית??

כל יהודי חייב לקרוא את הספר וכל אדם החפץ ביקר ההומניזם וערכיו.

אני אישית אוהב ספרים על תולדות המדעים ובעיקר על תולדות המתמטיקה. הספר הזה משך אותי בגלל ארכימדס, אבל מיד גיליתי בו 4 עלילות המשוזרות זו בזו: תגליות מתמטיות מיוחדות של ארכימדס; תולדות אוסף של גוילים שנכרך לקודקס ועבר אלפי קילומטרים (לרבות שהייה של כמה שנים טובות במנזר בארץ ישראל); מאמצי פיענוח הכתוב שנמחק מספר פעמים ונכתב כמה פעמים באמצעות שיטות טכנולוגיות שונות; תולדות הטקסט (כמו מי המציא את סימני המשתנים/הנעלמים במתמטיקה ומה בדיוק מצוייר בתרשימים של ארכימדס ועוד). חוויית קריאה עצומה למי שאינו חושש ממספר איזכורים של מידע גיאומטרי ושיטות טכנולוגיות לראיית כתב שנמחק על ידי גירוד בסכין... יש לציין שהמהדורה העברית יצאה לאור לפני שיצאה המהדורה האנגלית בארה"ב - כנראה בהשפעתו של רויאל נץ (פרופ' לתולדות המדעים העתיקים באוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה). אני ממליץ על הספר הזה גם למי שחרד ממתמטיקה. זהו ספר מדהים.