#
הספר הזה בלבל אותי כהוגן. כמעט עד סופו חשבתי שהוא מנסה להגיד לי משהו. לקראת הסוף הבנתי שהוא מדבר בכלל על משהו אחר לגמרי.

זה סיפור התבגרות של נער, תלמיד פנימייה יוקרתית בשנות ה – 60 בארצות הברית. הנער אינו ממשפחה בעלת ממון או מעמד גבוה, וער מאד לחוסרים שלו. הוא לומד במקום בזכות מילגה, עובדה שאינו מפרסם. הפנימייה הזו היא העתק של פנימיות דומות עליהן קראנו בספרים (בעיקר ספרים אנגליים). בנים בלבד. הערכה יתירה ללימודים קלאסיים – במקרה הזה לספרות – ויוקרה לסופרים. (התלמידים, אגב, לומדים גם לימודי ליבה כמו מתימטיקה, ומדעים, אלא שהמצטיינים בזה אינם זוכים במעמד מיוחד)

ובכן באותה פנימייה מקובל שמפעם לפעם מגיע סופר נחשב לביקור. לקראת הביקור מתקיימת תחרות סיפורים והסופר בוחר את הסיפור הזוכה. מי שכתב את הסיפור מתכבד בפגישה אישית עם הסופר (טיפים והכל) תמונתו מונצחת והסיפור שלו מודפס בעיתון בית הספר. יש קטע מרתק של הגעתה של איין ראנד לביקור, כשהגיבור בן ה-17 נכבש כליל בסיפרה "כמעיין המתגבר", חי את חייו וחלומו של רוארק. ואז מגיעה הסופרת לביקור בפנימייה. מבחינה חיצונית היא אינה מרשימה כמו דמויותיה, אבוי. אבל כשהיא פותחת את הפה – היא שבוייה בדימוי המופלא שלה. מסרבת לקבל חולשה (או מחלה, או פציעה) בָּזה באופן ניכר לעיין לסופרים נחשבים אחרים, שכתבו על חולשות אנוש. היא גמלה את הגיבור מהתמכרותו לספרה ורעיונותיה תוך אותו יום. האמת – לי לקח יותר זמן להיגמל מהרעיונות שהיא העלתה ושמעתי שיש אנשים שטרם נגמלו.

"אסכולה ישנה" הוא התרגום הנכון לשמו המקורי של הספר "OLD SCHOOL ". אבל הוא אינו משדר את אותו דבר. שמו המקורי של הספר הוא המסר המוצפן של הספר, זה שאותו כמעט פיספסתי בגלל כתיבתו הרגועה של וולף שנראתה לי בטעות כחפה מדרמה וטוויסטים. בסוף הספר מהרהרת אחת הדמויות באיוולת שבקנאות לטוהר "...קנאות ששורשיה נטועים עמוק בחטא הגאווה ופריחתה בפסילת זולתך ו(פסילת)עצמך..." וולף סיכם פה את לב הספר באופן תמציתי ומשכנע.
עוד ספר שהגיע אלי בזכות הביקורת של סימנטוב ואני מודה לו עליו מקרב לב.

ספר שהפתיע לטובה, רזה ואינטיליגנטי. סיפור התבגרותו של נער בשנת לימודיו האחרונה בביה"ס אמריקאי פרטי. החוייה מתוארת על ידו במבט לאחור כאיש בוגר. המעבר מנערות לבגרות מתואר ברגישות ובעוצמות של הגיל, אבל ללא סנטימנטליות אמריקאית דביקה.
השנה היא 1960, קנדי נבחר לנשיאות בארה"ב, מלחמת ויטנאם טרם החלה, ובביה"ס הותיק נראה שעולם כמנהגו נוהג. ישנם חוקים שעליהם מקפידים גם במחיר סילוק תלמידים, כולם שומרים על נימוס, והנערים המוכשרים רוצים באמת להצליח ולבנות לעצמם עתיד. תוך כדי הם גם בודקים גבולות, שלהם ושל המערכת. בין השורות נחשפים פרטים נוספים: זהו בית ספר לבנים בלבד, אולי בעתיד ישקלו לקבל בו שחורים, ואת התלמידים היהודים הגם שהם מצניעים את זהותם, אופף משהו מוזר ולא מוגדר. לא הכל היה טוב פעם, לא הכל היה רע.
מעת לעת מזמין ביה"ס סופר ידוע להרצות, וההתרגשות רבה. במיוחד בחוג לשפה אנגלית שנערנו נוטל בו חלק. זה שיכתוב סיפור או שיר שיבחר ע"י הסופר הנערץ כטוב מכולם, יזכה לפגישה אישית איתו.
אבל זה אינו ספר על ספרות, ודמויות הסופרים המופיעות, רוברט פרוסט, איאן רנד הפרובוקטיבית וארנסט המינגווי בכבודו ובעצמו, משמשים כמאיץ להתפתחות הנפשית של הגיבור ושל העלילה. כל פגישה מתרחשת אחרת מהצפוי, ובסוף יש תפנית שלא אגלה.
כאדם מבוגר מתפנה המחבר לראות את ההתרחשות מעיניו של מר מייקפיס, דיקן התלמידים לשעבר. כעת הוא יכול להבין דברים שראה ולא הבין בזמנו. בתמצית, כולנו בני אדם.
ועכשיו אשיג את ספרו השני "חיי הילד הזה"

זה ספר שכתב אותו מישהו שקודם כל אתה מבין עליו כמה שהוא אוהב ספרים והאהבה שלו נכנסת בלב שלך יעני כבר מתי שקראתי הייתי מבסוט על זה שאני קורא את זה ועשיתי עם עצמי החלטות שאני יקרא גם את זה וגם את זה והכל זה ספרים שהוא מדבר עליהם.

זה סיפור על ילד שגודל בפנימיה באמריקה. זה פנימיה של עשירים והוא גם לא הכי עשיר (שיש שמה גם מלגות) וגם הוא יהודי. בפנימיה שמה יש משהו שהלואי על הבתי ספר אצלנו. המורים שמה הכי נחשבים זה אלה שקוראים הרבה ואלה שיש אצלם מה שאומרים רוחב דעת. דוקא המורים של הדברים שפה הכי מחשיבים אותם כמו המתימטיקה והאלה הם הפחות נחשבים. זה מקום שכאילו רוצה להוציא אותך בן אדם הכי טוב שאפשר. אבל גם בתוך זה תמיד יש מה שאומרים שרוצים ומה שעושים בלי לשים לב.

השפה של הספר זה שפה הכי יפה שיש והילד הזה שמספר את הכל מתי שהוא כבר גדול נותן לך להרגיש את איך שבחור בגיל הזה מרגיש יעני עם כל הבלבלה והשאלות של בנאדם שיש לו הרצונות והשאיפות שלו אבל הוא עוד לא יודע מה ילך איתו ואיזה כיוון הוא יתפוס בחיים שלו. 

זה סיפור של כמו אחד שמדבר בשקט ואתה מתחיל לשמוע אותו ולא רוצה להפסיק אז אתה הולך סוגר חלון ומפסיק את הרומבה בשביל שתשמע ואפילו שהקול שלו חלש הראש שלך והלב שלך מדבר ביחד איתו.

יותר משנהנתי לקרוא את הספר הזה שמחתי על השמות שהוזכרו בו. כמו לורנס פרלנגטי ואלן גינזברג ששייכים לתנועת הביט, תנועה ספרותית שהתקיימה בסן-פרנסיסקו בשנות ה-50 והחלה למעשה עוד בסוף העשור שקדם לו. הסיבה ששמחתי על כך היא בעיקר שהם מהמשוררים שלמדתי להכיר בזכות היותי אוטודידקט, אפילו כתבתי בזמנו הספד לזכרו של גינזברג שהתפרסם באנתולוגיה של משוררים שיצאה בארצות הברית ולבסוף כללתי אותו בספר השירים השני שלי, "כשהירח הוא כמו יהודי נודד" עם תוספת קטנה ב-11 בספטמבר כשנפלו התאומים וכתבתי ש"אמריקה של וולט ויטמן פסקה לשיר" (בהשראת אחד משיריו הכי מוכרים של ויטמן, "אני שומע את אמריקה שרה").

לו אני הייתי יכול לחיות בזמן אחר ובמקום אחר יכול להיות שהייתי מוצא את עצמי כחלק מחבורה שמסופר עליה בספר הזה, הם להבדיל כמו חניכים לחוג לציור שראיתי פעם בביקור שלי במוזיאון הלובר בפאריס ואומר עומדים ליד ציורים מקוריים של ציירים גדולים ומחקים את היצירות שלהם תוך כדי למידת כל מיני טכניקות. באשר אליי כמי שקרא את הספר וחשתי סוג של הזדהות. למעשה בבית ספר תיכון כשכבר לא היה לי ראש לחינוך הפורמלי והייתי נעדר לא מעט ממסגרת הלימודים, אני זוכר שחבריי לכיתה באו בטענות למורה לספרות שגם אני נעדר מהשיעורים שלה מבית הספר אבל אני בניגוד אליהם לא מקבל כל עונש, היא אמרה להם שלגביי היא בטוחה שאני לומד בכוחות עצמי. כמובן שזה היה נכון. יותר מזה כששבתי כשנתיים אחרי לתיכון שבו למדתי, הפעם כעובד בספריה ובאחד הימים שמעה אותי מורה לספרות במגמת עיוני (מי מכם שזוכר את שרה וייגל זכרונה לברכה) מדבר על אהבתי לספרות היא היתה בטוחה שאני הייתי אחד התלמידים שלה וכשאמרתי לה שלא ולמעשה למדתי במגמת מסמ"ר, היא חשה שזו החמצה מסויימת.

שלא תבינו אותי לא נכון, אני לא אוהב להתרבב על הידיעות שלי אבל כשיש שיח ספרותי אני מראה את הידע שלי, בעבר זה היה גם בפורומים אבל היום כבר הרבה פחות. הספר הזה הוא לא עבה במיוחד והקריאה בו חולפת דיי מהר. אני ממליץ לקרוא את הספר הזה, במיוחד לאלו מאיתנו שאוהבים ספרות. לאחרים אני לא יודע אם הוא לא יהיה משעמם מכיוון שהוא רווי בשמות. כשהוזכרו שמות של יוצרים ויצירותיהם היה חסר לי השמות המקוריים באנגלית, עם כוכבית והסבר קטן בסוף העמוד אבל כבר לקראת סוף הקריאה בספר הבנתי שלא ויתרו והעניין הזה מובא בסוף הספר כמעין נספח.

נהניתי מאוד מקריאתו של הספר. הסוגה (הז'אנר) היא רומן חניכה המתרחש בשנות ה-60 המוקדמות בבית ספר/ פנימייה בניו אינגלנד. הספר נפתח בהתרגשות הכללית האופפת את התלמידים לקראת ביקורו של המשורר הנודע רוברט פרוסט, כחלק ממסורת שבה מוזמנים משוררים וסופרים לבקר בבית הספר. לקראת ביקורם של היוצרים המפורסמים מתבקשים התלמידים לכתוב סיפור או שיר המוגשים לאורח והוא בוחר מביניהם את היצירה שהכי אהב. הזוכה נפגש עם האורח לשיחה אישית.
שלושת האורחים המפורסמים המתוארים ברומן הם רוברט פרוסט כאמור (כולל תיאור עימות משעשע בין אחד המורים ששואל שאלה "מתחכמת" במהלך מפגש כלל בית הספר עם פרוסט), איין ראנד השנויה במחלוקת (כולל תיאור השפעת "כמעיין המתגבר" על הגיבור ועל בני דורו ותיאור עדת מעריצים תמהונים המכונים "הקברנים" בשל מנהגם ללבוש שחורים ולא לחייך המלווים את ביקורה) וארנסט המינגוואי (פאפא) הנערץ מאוד על התלמידים.

טרם בדקתי עד כמה הספר הוא אוטוביוגרפי אבל ממה שידוע לי על טוביאס וולף ישנו סיכוי רב שלפחות חלק גדול מהספר מבוסס על סיפורו האישי (כולל היותו חצי יהודי - אלמנט ששזור בעלילה, הן מבחינת תיאור היחסים המעמדיים וה"הצגה" שביחסים בין הבחורים בפנימייה - הגיבור לא מגלה את יהדותו לאיש, גם לא לניצול שואה בו הוא פוגע שלא במתכוון - והן בהמשך בחלק השלישי והמרתק של הסיפור בו מתייחס הגיבור ליהדותו בסיפור שהוא כותב ומגיש בתחרות).

לסיכום: הספר מומלץ בחום. קריא מאוד, מעניין (בעיקר לחובבי סופרים וספרות), משעשע, וכן - גם זה חשוב לפעמים: קצר יחסית (200 עמ').

רומן חניכה מיוחד במינו שמשאיר את הקורא עם שאלות ותהיות זמן רב לאחר סיומו. הספר מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון מתאר את חיי הפנימה היוקרתית בניו אינגלד בשנות ה-60 המוקדמות. המספר מרחיב על חשיבות הלימוד של מקצוע הספרות ועל נטיית בית הספר להיות כמה שיותר דמוקרטי. תלמדיו נבחנו לא עפ"י המוצא המשפחתי אלא עפ"י מה שכתבו. במהלך השנה הגיעו לבית הספר שלושה אורחים מיוחדים- שלושה סופרים מפורסמים. החלק השני עוסק בחייו של המספר לאחר עזיבת בית הספר. המחשבות שלו והפעולות שלו בנושא הסופר עצמו ולאו דווקא הספרות. אם בימיו בבית ספר הדף הכתוב היה מה שחשוב והמעשן שנתפס היה מסולק לאלתר-הרי האש היא האויב הכי גדול של הדף. הרי שבחייו הבוגרים קופסאת הסיגריה ליוותה אותו. זהו בהחלט ספר מרשים שכתוב היטב. התרגום לוקה בחסר בגלל אי התאמתם של שמות היצירות לתרגום הישראלי שלהן. בספר מונה המחבר עשרות יצירות שהשפיעו על חייו. הרומן נוגע ללב ומיוחד, הוא אינו ארוך במיוחד, אך כל 198 העמודים שלו עמוקים ומעניינים. בהחלט מומלץ.