ביקורת ספרותית על עמק החיות המוזרות (1967) מאת טוּבֶה יַנְסוֹן (יאנסון)
ספר מעולה

---

אתחיל מהסוף: אחד הספרים הכי טובים שקראתי והקראתי (ואת שניהם עשיתי הרבה פעמים). טוב, לא רק במובן של איכות הספר, אלא גם במובן של טוב לב.

(גילוי נאות: לא קראתי את התרגום החדש. "גירסא דינקותא" בתרגום אוריאל אופק מספיק נהדרת בשבילי).
זהו הספר המוכר והאהוב ביותר בסדרה ובצדק.
הדמויות בספר, עם כל היותן "מוזרות", הן כל כך אנושיות ומלאות הומור ורגש. גם הדמויות האהובות ביותר, הן מורכבות ואנושיות כל כך. מומימנטרול, סנופקין וכל הדמויות האחרות ניחנות גם בפחדנות ובחמדנות ובהתנשאות לפעמים, אבל בסוף הטוב והאנושי שבהן מנצח.
מנצח, אבל לא בלי קרב, אלא לאחר בחירה בין טוב לרע. והבחירה שנעשית לא בקלות, היא בסופו של דבר בטוב.
והכל כל כך נקי וישיר ואמיתי.
יש הרבה ספרים מצויינים, אבל זה אחד המרגשים שבהם.
פרק הסיום כולל מופע זיקוקים מרהיב.
אבל הוא בעיקר מפגן מרהיב של פרידות וחמלה ואהבה.
למי שלא קרא - אל תפספסו ואל תוותרו על המאמץ להשיג אותו.
ולמי שקרא - הרופא אומר: פעם בשנה לקרוא את פרק הסיום, למניעת התאבנות הלב. במקרה הצורך לחזור על הטיפול.

» ביקורות נוספות של זמזם
» ביקורות נוספות על עמק החיות המוזרות (1967)