ביקורת ספרותית על עמק החיות המוזרות (1967) מאת טוּבֶה יַנְסוֹן (יאנסון)
ספר מעולה

---

באותם ימים רחוקים בהם הייתי מתעורר לפני זריחת השמש (בעיקר בשבתות, בהן לא היה צורך ללכת אל גן הילדים), הייתי מטייל בודד בבית, משוטט חסר מעש וממתין להתעוררות ההורים. לאחר שנה-שנתיים, כשהגעתי אל בית הספר, למדתי לקרוא והתחלתי להחליף ספרים בספרייה, הופתעתי לגלות כי כבר הספר השני אותו לקחתי בהשאלה (שוב ושוב, אגב), העלה בפני רגש של הזדהות עם בעיה דומה. מדובר היה במומינטרול, יצור מוזר חביב ועגלגל החי בפינלנד הקרה והרחוקה, אשר מתעורר באמצע שנת החורף שלו ומהלך בבית, כשהחושך הנצחי כמעט במונחים של בריה רכה בשנים, ליל חורף בן מספר חודשים, נמצא בחוץ. בשיטוטיו בבית הרדום והאפל, שעון האורלוגין נדמה כדמות מוכיחה שידיה מונחות על המותניים, השידה נראית כדמות העומדת לזנק עליו, נדמה כי כל חפצי הבית הדוממים מאיימים וחורשים מזימות כנגדו.

אני לא חושב שהיה אי-פעם ספר שהשפיע עלי כמו הספר הזה, או העלה בי את התחושה של עד כמה אני מיצר על כך שהילדים הפרטיים שלי מעדיפים את משחקי המחשב. האיורים של טובה ינסון המופלאה, עדינים, רגישים ונבונים, מצטיינים באסטטיקה נדירה, וכזו גם הכתיבה שלה. שימו לב למשל לשמות ששת הפרקים שבסיפור: ‘חדר-האורחים המושלג’, ‘בית-החוף המכושף’, ‘הקרה הגדולה’, ‘הבודדים והמוזרים’, ‘האורחים החדשים’, ‘ניצני אביב’. אז התרכזו מעט, נקו את הראש מכל דבר אחר, וקראו מספר מצומצם של שורות מהפתיחה:

“השמים היו שחורים כמעט, אך השלג זהר בתכלת בהירה לאור הירח. הים היה שקוע בתנומה מתחת למעטה הקרח, ועמוק בינות לשורשי האדמה ישנו כל החיות הקטנות וחלמו על האביב. אך האביב היה רחוק רחוק, שהרי זמן מועט כל-כך חלף מאז ראש-חודש ינואר. במקום אשר בו העלה העמק את מדרונו הרך אל עבר ההרים עמד בית מכוסה שלג. הוא נראה בודד מאוד ודמה יותר לתלולית-שלג מוזרה. סמוך מאוד אליו אץ-רץ עיקול הנהר, צבעו שחור-פחם בין גבשושי הקרח. זרם המים לא חדל משך כל החורף; אך כל עקבות לא הוליכו מעבר לגשר ואיש לא נגע במפלי השלג שהקיפו את הבית.”

אני עדיין שומע את קולו המלטף של מוטי ברכאן מקריא זאת, לצלילי ה’בוקר’ של בחיר מלחיני נורווגיה, אדוורד גריג (הספר עובד לתסכית והושמע ב’התוכנית לאם ולילד’ ברשת א’ של קול ישראל). האם מישהו מהקוראים המעט יותר וותיקים עדיין זוכר? גריג מתאר את קרני השמש הראשונות המפציעות אט-אט לאחר חורף מקפיא הנמשך מספר חודשים, ומגלות נוף פראי של הרים, עמקים ופיורדים. בכל אופן ובלי קשר למוסיקה השמיימית, אני מעריך כי מדובר באחד מתיאורי הנוף, עליהם הייתי נוטה “לדלג” בדרך כלל, היפים ביותר שקראתי – ובדיוק כמו שהיא מפליאה לצייר במילים, מפליאה ינסון לצייר גם במכחול.

ואל תוך העולם האפל והמוזר הזה מתעורר מומינטרול הקטן ולא מצליח להירדם.

לעיתים פונה טובה ינסון אל קורא ומוסרת לו דבר מה. למשל, כשהגבירה קרה מגרדת במבוכה מאחורי אזנו של “הסנאי הדור הזנב”, והוא עושה טעות מרה, מחזיר מבט הישר אל תוך עיניה הכחולות והקרות, וקופא למוות, פונה ינסון אל הקורא הצעיר בהערה המופיעה בתחתית העמוד והכתובה בסוג אות שונה, ואומרת לו כך: “במקרה שהקורא מרגיש כי הוא עומד לבכות, הרי הוא מתבקש להעיף מבט חטוף אל עמוד 119 – המחברת”. מאחר והייתי קורא צעיר בן שבע או שמונה, ומאחר והרגשתי באמת ובתמים כי אכן אני אכן עומד לבכות, מיהרתי ופתחתי בעמוד המתאים, ושם נתקלתי במומינטרול הפוסע בשביל בינות לשלג המפשיר ואת דרכו חוצה סנאי מדלג, זהה בדיוק. מומינטרול הנרעש שואל את הסנאי האם הבריות מכנות אותו בשם “הסנאי הדור הזנב”, הסנאי מאשר זאת בעליצות, ואז ממשיך מומינטרול ושואל האם זה אכן הוא אשר פגש את הגבירה קרה… אבל הסנאי עונה שהוא איננו זוכר, כי כידוע, הזיכרון שלו חלש נורא.

עד כמה חכמים הם הדברים. ינסון אינה פונה אל הקורא הצעיר ואומרת לו, כי הסנאי ניצל ולא מת. היא חשה שאינה יכולה לעשות זאת, שכן אז כל העולם הדמיוני שהיא בנתה יצטייר כלא אמין במיוחד וכניתן לשינוי על נקל. היא גם לא אומרת לו כי הסנאי מת ומדובר כאן בסנאי אחר, פן יתעצב הקורא עוד יותר. במקום זאת היא פונה אל הקורא ומשאירה לו פתח של תקווה, ומהם החיים ללא פתח של תקווה...

(מתוך: טובה ינסון, 'עמק החיות המוזרות', תרגום: אוריאל אופק, 1966, הוצאת 'הדר' בע”מ).

» ביקורות נוספות של צחי
» ביקורות נוספות על עמק החיות המוזרות (1967)