זה מאוד דומה ליומן מסע שלי מדרום אמריקה. רק שאני לא הייתי על אופנוע. ולא היה לי אקדח. ולא עשיתי את זה בתקופה שזה היה חריג. אה כן – ואני לא צ'ה גווארה. אבל חוץ מזה אותו דבר.
כזה הוא הספר – אם תוציאו אותו מהקשרו אז הוא סתם ספר. לא ראוי לפרסום ולא לקריאה. כמובן שכל העניין בו הוא ההקשר, ובהקשר הנכון – יש לו מקום.

זאת לא יצירת מופת, אבל שווה קריאה למתעניינים, וכצפוי יש לצ'ה סגנון כתיבה מעניין וסוחף.
גם האחרית דבר על צ'ה מאוד נחמדה.
וכמו שרשום בה:
"מסע עם צ'ה הוא גם מסע אל צ'ה, מסע שיוסיף נפח לדמותו המוכרת השטוחה על החולצות... מי היה טורח לקרוא את יומן המסע של סתם צעיר ארגנטיני, בן למשפחה בורגנית, אם היה רואה אור בכלל."

מומלץ למי שטייל באיזור ורוצה להיזכר, לאוהדי הפועל ואוהבי צ'ה באשר הם. השאר יכולים לוותר.

צ'ה גווארה אינו המטייל הטיפוסי. יומן המסע הזה הוא בהחלט לא סתם יומן מסע של אדם שמתרשם מנופים, מתכנן מסלולים ומחפש את הנוחות.

ההתמקדות של צ'ה גווארה היא באנשים. בכל מקום שאליו מועדות פניו, ההתרשמויות של הנוף הינן שוליות, אם בכלל קיימות - והוא כותב בעיקר על האנשים שהוא פוגש, הצרות שלהם. כיוון שהוא אוטוטו מסיים תואר ברפואה (ב 1952) - הוא כותב הרבה על מצב החולים ובתי החולים במקומות בהם הוא מבקר בדרום אמריקה.

זה דיי מסקרן לראות את הפן הזה של צ'ה גווארה - הרבה לפני שהפך לסמל. רואים כמה הוא היה חדור אידאולוגיה גם אז.
מסקרן לראות גם את החולשות שלו. את הצד הלא מיליטנטי. ארנסטו שמתלבט לגבי החברה שלו. ארנסטו חולה האסטמה. ארנסטו שמגיע לחרפת רעב - אבל גם יודע להמשיך קדימה.

בהחלט מסקרן ונחמד. לא עמוק במיוחד, אבל לא נורא, לא ציפיתי לזה מלכתחילה :)