אם נסכם את הספר בשני מילים - זרם התודעה. תמיד הייתה לי בעיה עם הז׳אנר הזה בגלל שהוא יכול לייצר ספר לא מהודק, מתבדר ומתברבר. למעט יחידי סגולה (יעקב שבתאי הגדול) יש נטייה לספרים האלה לזנוח דמויות ועלילה ולתת מקום רק לכתיבה האסוציאטיבית והמתישה. זה לא יוצא דופן.
זהו ספר אוטוביוגרפי לכאורה, לכאורה כי אני לא מרגיש שהכרתי את הסופר יותר אחרי הספר כי ניסיתי יותר לעקוב אחרי זרם המחשבות הבלתי פוסק שהוא שפך לדף. מומלץ רק לאוהבי ס. יזהר או חסידי זרם התודעה.

בעיני, מקדמות הוא מהספרים הטובים שנכתבו אי פעם בעברית. כתיבתו היא כתיבה ס. יזהרית קלאסית, איטית, מדוייקת ויפה כל כך. הילד הקטן, בן דמותו של יזהר (אני מעריך) מתבגר עם החברה היהודית ההולכת ונבנית בארץ ישראל - עוד מלפני קום המדינה. וכמו החברה העומדת בפני סכנות - כך הילד, שנקלע לסכנה טריוויאלית (ולא אספר איזו) ועם זאת מסמרת שיער ועוצרת נשימה, והקורא רק מתפלל למענו ורק רוצה שייטב לו. והוא גדל לתוך תל אביב הניבנית, ולצילו של אחיו העלם המפואר, ולצידם של ספרים שיעצבו את נפשו...
והנה ציטוט שבו מתאר הילד, בעקבות קריאה בכתביו של דיקנס, את הצורה שבה יכתוב בעתיד: "ושאם אדם יהיה כותב פעם דברים יהיה כותב כמו דיקנס, מזיז דברים לא בשנאה אלא בראייה ובלב נוח אליהם, ולא מתקן עולם אלא עובר בו, והמשפטים לא יהיו אלימים ולא תוקפניים, ולא קורעי מסכות ולא חושפי פשעים, ורק יהיו כמו כאן בשטף מזמר, בשטף משפטים שמח לשטוף, בזרם שמח לזרום, עם כל הגדת הפרטים שתענוג לספר אותם נכון, והכל יהיה בתנועה והכל יהיה הומה והכל יהיה בא עוד ועוד ומלא כל הזמן, וככה יפה לכתוב,"
ספר רגיש, מהמם בדיוק ניסוחיו. יפיפה ומומלץ. והייתי מוסיף הערה אחת - דלגו על עמודי ההקדמה הכבדים והלא נחוצים - הם יוצרים רושם לא נכון לספר.

זה אתגר שלא יכולתי לעמוד בו.השפה קשה וצריך ריכוז של 100% כל הזמן. גדול עלי