הספר עוסק באמיליה ולוזיה, אחיות יתומות, שהתגוררו עם דודתן בכפר הררי נידח בצפון מזרח ברזיל. שלושתן תופרות מחוננות, דבר שאפשר להן להתקיים בכבוד גם ללא גבר, דבר נדיר בתחילת המאה העשרים בברזיל. שתי האחיות אהבו אמנם אחת את השנייה אהבת נפש, אך לא יכלו להיות שתי דמויות שונות כל כך האחת מן השנייה. אמיליה הרומנטית גזרה דמויות של גברות מהודרות מתוך עיתוני אופנה וחלמה על קבליירו שייקח אותה מתוך הכפר הנידח אל העיר הגדולה, חלמה על רצפה אמיתית במקום רצפת טין, על כירת גז, על מים זורמים, שמלות מהודרות ונשפים. לוזיה לעומתה הסתפקה בחלומות צנועים יותר. כנערה, נפלה לוזיה מעץ המנגו ושברה את ידה. היד לא התאחתה נכון ולוזיה נשארה נכה, עם יד עקומה. הנכות לא פגמה ביכולותיה של לוזיה שהצליחה להצטיין במקצועה למרות הקושי, אך מבחינת הסביבה היא הייתה סחורה פגומה ונועדה להישאר בתולה זקנה, שכן איזה גבר ירצה לגעת בויקטורולה, זרוע הגרמופון – כינוי שהדביקו לה ילדי הכפר. חלומה של לוזיה היה מעט כבוד, שיכירו בערכה ויפסיקו עם אותו כינוי שהיה בעיניה גרוע יותר מהנכות עצמה.
חלומן של שתי הנערות התגשם. אך האם החיים החדשים שלהן ענו על הציפיות? הביאו להן את האושר המיוחל?
במשך 688 עמודים נפרשות שבע שנים בחייהן של אמיליה ולוזיה על רקע ההפיכה בברזיל, מאבקים בין הליברלים לשמרנים, מאבקים בבצורת חמורה בחבלים הצחיחים ומאבקים בפושעים פורעי חוק. חיים של שתי הנשים נעים בקווים מקבילים, אך בכל זאת מצליחים להיפגש. לכאורה מה הקשר בין אמיליה בביתה החדש והמהודר ברסיפה, בירת החבל הצפון מזרחי של ברזיל, בית עתיר החדרים, עם משרתים ורכב צמוד, לצד בעלה, נצר לאחת המשפחות הנחשבות באזור, לבין לוזייה, מנהיגת קנגסיירוס, כנופיה אלימה במיוחד של פושעים, השודדים סחורות, פושטים על חוות באזור הקאטינגה הצחיחה ועורפים ראשים של קורבנותיהם? למרות השוני והמרחק, קשה לנתק את ההחוט המקשר בין שתי האחיות כמו שקשה לפרום תפר של תופרת טובה.
ספר טוב בעיני הוא ספר שפותח צוהר וחושף אותי לנושא או אזור שהיה עלום עבורי. ברזיל בעיני הייתה תמיד קשורה לקרנבל, כדורגל וקפה. הספר פתח לי צוהר לפן אחר של ברזיל, לפוליטיקה, להבדלי מעמדות, לאזורים הנידחים, לצמחייה המיוחדת, ובעיקר לכך שסיפורי רובין הוד היו קיימים גם בצד השני של הגלובוס.
מומלץ בחום!
