#
מריאן קיז כותבת, לכאורה, ספרות נשים. למה "לכאורה"? כי למרות שרוב הגיבורות שלה הן נשים, שיחד עם החברות שלהן בונות "כוח נשי", שהן מעוניינות במה שמקובל לחשוב שנשים מעוניינות בו (רמז – חתונה וילדים) ועד שזו תגיע הן מעוניינות בקישוטים ואיפור, תחפושות מהממות, למשוך תשומת לב ולהיות מה זה מגניבות. אבל מריאן קיז עושה את זה קצת אחרת. אולי כי היא אירית שאינה מסתירה את מוצאה. כלומר – הגיבורות שלה יכולות לחיות ולעבוד בניו יורק ועדיין להיות איריות. להתייחס לתת-תרבות הצעירים המגניבים בניו יורק ולא להמיר את תרבותן. לחשוב על מה שחשוב בעולם הגדול ועדיין להתיחס למשפחה. ההבדלים הדקים האלה הופכים את ספריה של קיז למשהו שאינו בדיוק ספרות נשים.

לא קראתי הרבה ספרים שהצליחו להגדיר היטב אֵבֶל. גם הספר הזה לא מצליח. הוא מתאר מה שעושה האָבֶל/ה – איך הוא כועס, איך הוא עצוב. איך הוא מאבד את הריכוז. איך הוא מסרב להסכים למצבו. איך הוא מוכן להתנסות בפעילויות, שאם לא היה אָבֶל היה דוחה אותן כשטויות. כנראה אי אפשר להקיף אֵבֶל במלים. גם אשפי המלים לא מצליחים ליצור אצל הקורא(ת) "חוויית אֵבֶל" אותנטית.

הגיבורה עובדת ביחסי-ציבור של חברת קוסמטיקה. הפער בין מה שהיא חווה בחייה ובין העבודה, שמטרתה להשיג כמה שיותר איזכורים בעיתון על המוצרים – שהם אוויר, דימוי וציפיות – מגדירה היטב את הפער שבין החיים האמיתיים והחיים המדומיינים שחיה גיבורת הסיפור, והדמיון המאפשר לה להמשיך את חייה בכאילו.
בנוסף לנושא המרכזי עוסק הסיפור גם בהתייחסות לחברה האירית. ליתר דיוק – הסתלבטות על עולם הפשע האירי (שנראה דרך המשקפיים של קיז כהכלאה בין אלימות לאווילות). מנסיוננו אנחנו יודעים שחברה הנתונה במצב מתמיד של עימות, מפתחת גרורות קרימינליות בקצוות הזולגות גם למרכז. פשיעה היא תגובה למצב עימותי בלתי פתיר, כמו גם גם חוצפה, אדישות, חוסר התחשבות בזולת על גבול התמהונות. עצוב? מציאותי.

והספר? מפלרטט עם, מתקרב ומתרחק אל נקודת השיעמום. הוא לא הצליח לרגש אותי לגבי הטרגדיה, גם לא הצחיק אותי עם תיאורי האם היהודייה, סליחה, האירית, חסרת הגבולות והמודעות, האחיות המטורללות, משרד יחסי הציבור הגנרי ומנהליו הסטיריאוטיפים. כחמישים עמודים לפני סופו, 471 עמודים, פרשתי. מאוחר מדי, אתם אומרים? הציפיות שלי לא הצליחו לעמוד בספר שלם.


1/2

ספר כבד במשקל - "קליל" (אם אפשר להגדיר כך צעירה שמתאבלת על בעלה הצעיר שנהרג בתאונת דרכים ומנסה לתקשר איתו באמצעות מדיומים שרלטנים). למה בכל זאת קליל? הכתיבה קלילה, מצחיקה בהרבה מקרים. התיאורים של חיי צעירי ניו יורק, חיי החברה, המפגשים, הדמויות המוזרות והלא מוזרות, המשפחה הדי מטורללת של אנה גיבורת הספר - הדילוגים בין ניו יורק שם היא חיה ועובדת בענף השיווק והפרסום של מוצרי קוסמטיקה ואופנה לבין דבלין באירלנד שם מתגוררים הוריה וכמה מאחיותיה, אחותה הבלשית שמקבלת עבודה מאחד מראשי הפשע בדבלין. מפגשיה עם עמיתיה לשכול שמנסים גם הם בכאבם ליצור קשר דרך מדיומים עם יקיריהם שנפטרו. הכל כתוב בקלילות, בבדיחות הדעת, בציניות אפשר לומר. עולם הפרסום והשיווק בחברות האופנה והקוסמטיקה זוכה למבט מבודח וציני. מאוד קריא ובסה"כ מהנה.

מריאן קיז מצחיקה כל כך, עד שזה תופס אותך לגמרי לא מוכנה כשאת קולטת שכל הזמן הזה היא בעצם מתארת כאב גדול ונורא. פרידה, אובדן. כל הפינות האפלות של ההתמודדות, של חוסר ההתמודדות עם דבר בלתי ניתן להתמודדות, שהצמיחו לי גושים בגרון ובכיות חנוקות לאורך כל הספר. אי רצונה של אנה להחלים בכלל, כדי לא לאבד אותו סופית, פגש בהזדהות שלי בצורה העמוקה ביותר. זה היה מצמרר.

אני מעריכה את מריאן קיז הרבה יותר עכשיו. קודם כל, כי אני חושבת שהספר הזה יותר טוב גם מ"החופשה של רייצ'ל", גם אם המבנה שלו קצת דומה. דבר שני, אהבתי את השונות האישיותית הדקה שנשקפת מהמחשבות של אנה, לעומת המחשבות של רייצ'ל – היכולת לכתוב בלי למחזר את עצמך, במיוחד כשמדובר בספרים שמעבירים תהליך כה דומה, משקפת בעיניי כישרון ספרותי נדיר. ההבנה הפסיכולוגית של קיז עצומה, אבל זה לא מה שהיה חדש – כוחה האמיתי של קיז בספר הזה הוא באופן שבו היא הכניסה אותי לבדיחות הפרטיות של הדמויות בסיפור , האופן שבו היא חדרה לי לשפה.
לסיום, "לטפנות נוצתית" זה ביטוי גאוני ולגמרי נכנס לאוצר המילים שלי.

וחייבת לציין שהתרגום מעולה!

וואו ואוו ואו
ושוב מריאן קיז מפילה אותי מהרגליים, משאירה אותי חסרת מילים.
ספר כל כך סוחף, נוגע, מלא בתחושות בעוצמות, בבכי, בכאב, בצער. אך גם בשמחה בתקווה בלקום ולהמשיך הלאה.
הספר מספר על בחורה, פצועה, חבולה עם גבס וקיבועים, מנסים להבין מה קרה לה, אך זה לא פשוט
הספר מתחיל בסוג של חידה- ולוקח זמן לקורא לפתור אותה
אבל אז- ברגע הפתירה
אתה מבין הכל,
והספר הופך לגאוני ועוצמתי הרבה יותר
מריאן קיז לשלטון.

ספר סתם. אבל באמת סתם. אם לא היו לי שמירות להעביר ומחסור בספרים בנמצא כנראה לא הייתי ממשיכה אותו. סיפור בנאלי עם סוף ברור, הרמזים צועקים מתוך הספר ככה שאפילו אין טיפה קטנה של ריגוש בגילוי האמת בסוף.
לא כתוב כל כך רע. אבל בטוח שלא טוב.

אחד הספרים היותר טובים שקראתי.
סוחט דמעות, מצריך יומיים של רגיעה אבל חזק, אמיתי וכתוב מעולה!
חובה בעיניי...