ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 27 באוקטובר, 2022
ע"י yaelhar
ע"י yaelhar
#
מריאן קיז כותבת, לכאורה, ספרות נשים. למה "לכאורה"? כי למרות שרוב הגיבורות שלה הן נשים, שיחד עם החברות שלהן בונות "כוח נשי", שהן מעוניינות במה שמקובל לחשוב שנשים מעוניינות בו (רמז – חתונה וילדים) ועד שזו תגיע הן מעוניינות בקישוטים ואיפור, תחפושות מהממות, למשוך תשומת לב ולהיות מה זה מגניבות. אבל מריאן קיז עושה את זה קצת אחרת. אולי כי היא אירית שאינה מסתירה את מוצאה. כלומר – הגיבורות שלה יכולות לחיות ולעבוד בניו יורק ועדיין להיות איריות. להתייחס לתת-תרבות הצעירים המגניבים בניו יורק ולא להמיר את תרבותן. לחשוב על מה שחשוב בעולם הגדול ועדיין להתיחס למשפחה. ההבדלים הדקים האלה הופכים את ספריה של קיז למשהו שאינו בדיוק ספרות נשים.
לא קראתי הרבה ספרים שהצליחו להגדיר היטב אֵבֶל. גם הספר הזה לא מצליח. הוא מתאר מה שעושה האָבֶל/ה – איך הוא כועס, איך הוא עצוב. איך הוא מאבד את הריכוז. איך הוא מסרב להסכים למצבו. איך הוא מוכן להתנסות בפעילויות, שאם לא היה אָבֶל היה דוחה אותן כשטויות. כנראה אי אפשר להקיף אֵבֶל במלים. גם אשפי המלים לא מצליחים ליצור אצל הקורא(ת) "חוויית אֵבֶל" אותנטית.
הגיבורה עובדת ביחסי-ציבור של חברת קוסמטיקה. הפער בין מה שהיא חווה בחייה ובין העבודה, שמטרתה להשיג כמה שיותר איזכורים בעיתון על המוצרים – שהם אוויר, דימוי וציפיות – מגדירה היטב את הפער שבין החיים האמיתיים והחיים המדומיינים שחיה גיבורת הסיפור, והדמיון המאפשר לה להמשיך את חייה בכאילו.
בנוסף לנושא המרכזי עוסק הסיפור גם בהתייחסות לחברה האירית. ליתר דיוק – הסתלבטות על עולם הפשע האירי (שנראה דרך המשקפיים של קיז כהכלאה בין אלימות לאווילות). מנסיוננו אנחנו יודעים שחברה הנתונה במצב מתמיד של עימות, מפתחת גרורות קרימינליות בקצוות הזולגות גם למרכז. פשיעה היא תגובה למצב עימותי בלתי פתיר, כמו גם גם חוצפה, אדישות, חוסר התחשבות בזולת על גבול התמהונות. עצוב? מציאותי.
והספר? מפלרטט עם, מתקרב ומתרחק אל נקודת השיעמום. הוא לא הצליח לרגש אותי לגבי הטרגדיה, גם לא הצחיק אותי עם תיאורי האם היהודייה, סליחה, האירית, חסרת הגבולות והמודעות, האחיות המטורללות, משרד יחסי הציבור הגנרי ומנהליו הסטיריאוטיפים. כחמישים עמודים לפני סופו, 471 עמודים, פרשתי. מאוחר מדי, אתם אומרים? הציפיות שלי לא הצליחו לעמוד בספר שלם.
1/2
22 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
Pulp_Fiction
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
לגבי וולבק אני מסכים.
אפשר לקרוא לו גברי.
את קארבר לא קראתי, אבל שמעתי , זה יותר סיפורים קצרים, לא? את וואלאס פחות מכיר. מודה לך על הרעיונות. |
|
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה רבה, Pulp_Fiction
מה שמקובל להתייחס כ"ספרות גברית" הם סופרים כגון דייויד פוסטר וואלאס (ז"ל), ריימונד קארבר (ז"ל) או מישל וולבק (יבדל"א). אני לא בטוחה שאני מסכימה עם ההגדרה הזו, הנשענת בעיקר על דמויות גבריות שחורגות מהמסגרת, שפה בוטה ואווירת אלימות. בכלל החלוקה בין "ספרות נשים" ל"ספרות גברים" אינה נוחה לי. הראשונה נוטה להסתמך על תיאורי לייף-סטייל, השניה מסתמכת על התנהגות גסה. נראה לי שמי שמשתייך לאחת משתי הקבוצות (-: צריך להיעלב מהחלוקה הזו. |
|
|
Pulp_Fiction
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
נו מילא. היטבת לתאר את רוח הספר.
אנחנו מדברים הרבה על ספרות נשים באתר. היש ז'אנר מקביל של "ספרות גברים"? ואם כן, מי הם למשל הנציגים הבולטים שלו? אילו יצירות הן גבריות במובהק? אשמח לרעיונות.
|
|
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה רבה, נצחיה.
הספר מתחיל מעניין "מהאמצע", כביכול. הוא מחייב את הקוראים לנחש מה קורה בו. אני חושבת שקיז כותבת מצויין ובדרך כלל גם מתכננת היטב את הסיפור. במקרה הזה היא הסתמכה מדי על הפתעת ההתחלה, נראה לי. התפזרה ולא שמרה על החידוד של הסיפור. בספרים אחרים שלה האורך היה מוצדק. פה, כמו שכתבת, הוא בוזבז על תמרוקים ושטויות. |
|
|
נצחיה
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
השנקל שלי על הספר הזה.
הוא "תפס" אותי. משהו היה מאוד מפתיע, ולהבין שזה אבל ולא... לא יודעת, משהו אחר, היה לא צפוי. לכן גם סיווגתי אותו בתור "שווה קריאה שניה" (אם כי מעניין מה אני אחשוב אחרי קריאה שניה). שלא כמו הספרים האחרים של קיז שהם רק, נו, ספרי "בנות" עם לק ואיפור ומגזינים ולייף סטייל. בספר הזה הכל קיים, אבל יש משהו מעבר. עם זאת, אני מסכימה שהוא ארוך. ארוך מדי אולי. כי אם מזכירים את כל הבשמים והלקים והבגדים ובנוסף רוצים לעבור מהלך משמעותי בעלילה, זה תופס נפח מילולי ומתבטא באורך ומביא את הספר אל גבול הלגיטימיות שהגדרתי. לא חשבתי על מה שכתבת על האספקט האירי. מעניין. |
|
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה רבה, חני
התאכזבתי כי הסופרת הזו בהחלט לא שיגרתית וציפיתי. |
|
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה רבה, מורי.
מה שכתבתי לפרפ"צ. |
|
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה רבה, פרפ"צ
אני לא יודעת לקבוע כללים. יש ספרים שאני נוטשת בחציים, יש כאלה שאני קוראת 100 עמודים. לפעמים אחרי עמודים ספורים אני מחליטה שזה לא בשבילי (אותם, כמובן, אני לא מגדירה כ"קראתי")לפעמים כמו בספר הזה עמודים ספורים לקראת הסוף. כל נטוש לגופו. |
|
|
yaelhar
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
תודה רבה, ראובן
אם אין עניין, אין סקרנות... |
|
|
חני
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
מאכזב...
לקרוא כל כך הרבה ולהפסיק. תודה יעל |
|
|
ראובן
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
מסכים עם פרפר.
כשאין חיבור עד בערך הדרך מפסיק. בוודאי בספר של קרוב ל-500 עמודים |
|
|
מורי
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
15 עמודים זה די והותר.
|
|
|
פרפר צהוב
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
אני לא הייתי מגיע אפילו קרוב ל-470 עמודים אם הספר לא היה מעניין.
לספרים שיש לי ציפיה שיהיו מוצלחים אני נותן יותר קרדיט, אבל 150 עמודים זה מספיק בשביל ההתרשמות גם מספרים כאלה. ספרים שנראים פחות מעניינים עשויים להינטש כבר בעשרות העמודים הראשונים.
|
|
|
ראובן
(לפני שנתיים ו-11 חודשים)
לא היית סקרנית לדעת איך יסתיים כשנותרו עוד 50 עמודים?
|
22 הקוראים שאהבו את הביקורת
