נתקלתי בו במדף הספרים במקרה, חיפשתי בכלל ספר אחר.
זיהיתי אותו מיד, הוא היה הרבה זמן ברשימת ה"רוצה לקרוא" שלי וכבר חיפשתי אותו פעם-פעמיים בספריה ולא מצאתי.
טוב, זה לא מפליא. חיפשתי אותו במדפי המבוגרים והוא בכלל שייך למדפי הנוער.
סיימתי לקרוא, וחזרתי לאתר לחפש את הביקורת שגרמה לי להכניס אותו לרשימה.
לא זכרתי בדיוק במה מדובר, אבל זכרתי במעומעם שהיתה ביקורת כזו, שעשתה לי חשק לקרוא את הספר. כלומר, ברור שהיתה, הרי הספר לא קפץ מעצמו אל תוך הרשימה שלי, נכון?
לא.
כלומר כן, אלא שהביקורת הזו לא קיימת.
עברתי על כל הביקורות שקיבל הספר באתר, ואף לא אחת מהמפרגנות שבהן נראתה לי מוכרת, באף אחת מהן לא סימנתי לייק, ואף אחת לא היתה מהסוג שהיה גורם לי להכניס את הספר לרשימה.
תעלומה.
כל היודע דבר על מקום הימצאה של הביקורת המסתורית מוזמן לחלוק איתי את המידע.

***

וחוץ מזה, איך הספר?
לא רע בכלל. היה לו קייס, למי (או מה) שזה לא היה ששכנע אותי לקרוא את הספר.
הספר, אנורקטי כמו הגיבורה שלו, מתרחש במציאות דיסוטופית, בה מלחמה עולמית כלשהי משתקת ומשבשת את החיים המודרנים המוכרים לנו. אין כמעט פירוט בספר לגבי הנסיבות שהובילו למלחמה או המהלכים שלה. חוסר הפירוט לא פוגע באמינות מכיוון שהספר מסופר בקולה של נערה מתבגרת שהעניין שלה במהלכים פוליטיים גלובאליים תואם את הסטריאוטיפ על עניינם של בני נוער בנושאים כאלו.
באופן כללי, הקול של המספרת, כטינאייג'רית אינטליגנטית, צינית, שקועה בעצמה ובצרותיה אמין ומשכנע, וכמוהו תהליך ההתבגרות שההישרדות בעולם מפורק, כאוטי ומסוכן לצד האחריות על בת דודתה הצעירה ממנה, מכתיבים.
הרצון של הגיבורה להרעיב את עצמה קמל נוכח צמיחתם של מצוקת הרעב והצורך ההישרדותי מה שמאיר את האנורקסיה כמחלה של דור השפע והשובע.
האורך של הספר (171 עמודים) הוא לזכותו. יש בו רומן, יש בו תהליך התבגרות, יחסי משפחה בעייתיים, אנורקסיה ומלחמה עולמית, מה שנשמע הרבה יותר מדי לכמות העמודים שלו, אבל הרפרוף העדין שבו הוא נוגע בחלק מהנושאים, היעדר ההשתפכות ופירוט היתר, עובדים לטובתו. כשתיאורי הזוועה הם קצרים, חדים ופתאומיים במקום למלא עשרות עמודים - הם יותר אפקטיביים. כך גם אזכורי הבעיות המשפחתיות וההתייחסות לאנורקסיה - בקצרה, בנגיעות פה ושם, בניסוחים אירוניים לעיתים, מצליחה להצטייר מול עיני הקורא תמונה מלאה, בלי שלרגע תיווצר תחושה של האכלה בכפית או ניסיון לסחוט דמעות.
ספר נוער אינטליגנטי, שמתייחס בכבוד לקהל הקוראים שלו, כולל המבוגרים שביניהם.

אליזבת' רייבק, היא מסוג האנשים הבודדים בעולם הזה שלא מגדירים דברים, היא מקבלת אותם כפי שהם ולא ממהרת להגיע למסקנות או לסרוק את פני השטח. כן ירבו.
הספר מספר את סיפורה של נערה אמריקאית שעונה רק לשם דייזי. בעקשנות לא תמיד מנומסת היא מצליחה להשיג את שיתוף הפעולה ממכריה.
לדייזי, כמו לכול אחד מאיתנו יש סיפור שלא נבלע אצל כל אחד. ואולי בגלל זה היא יכולה למנות את חבריה בכף יד אחת. אבל אלו שכן בולעים את הסיפור שלה מסוגלים להיכנס עמוק אל ליבה אל תוך חדרים חשוכים שאפילו היא לא מעזה לבקר בהם.
אדמונד, אייזיק ופייפר הם שלושה אנשים שהצליחו לחדור את החומות, להפשיר את הפחד שקפא, לנחם את הקולות, להחזיק לה את היד וללוות אותה בתהליך של להכיר את אליזבת' רייבק. ולאהוב אותה, ולקבל אותה, ולהיות גאה בה. יחד הם עוזרים לה להפסיק להתחבא מאחורי הדמות הנוחה והבטוחה שנקראת דייזי.
אדי, שמכיר את נקודות החולשה של כל מכריו ומשתמש בהם כדי להראות לבעליהם כיצד לנתב אותם להיות נקודות חוזקה. הוא בחור נבון ועמוק ואח למופת.
אייזיק, שמקבל את תשומת הלב שהוא דורש מהסביבה. הוא נער סקרן שלא מתבייש להרגיש פחד. שכיחות הדמויות המקסימות והמשעשעות כמוהו.
פייפר, שמכילה בתוכה עולמות שלמים שוודאי מלאים באהבה ותקווה וחדי קרן. היא ילדונת עצמאית ורגשנית שמתעקשת להשאר חזקה בזמנים שרבים היו מתפרקים.

אני כל-כך מעריכה ספרים כאלה, שהתקציר שלהם אמין לתוכן הספר ומדויק להפליא. תארו לעצמכם קיץ קסום באמת, כשאפשר לקום בבוקר לצלילי הציפורים ולצאת למדשאה ולשכב על העשב החם ולא לדאוג משום דבר בעולם. לרקוד סביב מדורה בליל ירח מלא ולצלות מרשמלו עד שנמס. לטבול באגם המקומי ולשחות אחרי הדגים.
דייזי לומדת להכיל את השלווה הזאת ששוררת בעיירה קטנה באנגליה. ניו-יורק הסואנת לא השאירה לה הרבה מקום כדי להריח ריק מתוק של יערת הדבש, כדאי להרגיש את השמש מחממת את העור ואת הרוח מנפצת את השיער.
היא מוצאת מקום מפלט במקום היחידי שלא חיפשה ומגלה שגן-העדן הזה הוא בדיוק איך שהיא רוצה לחיות מעכשיו.

אבל עד שככה היא חיה עכשיו, לא הכל הלך כפי שדימיינה. מלחמת עולם שלישית פורצת בשקט ומפרידה בין בני הדודים בדיוק כשסוף סוף התחילו לאהוב זה את זה אהבת נפש. וזה, היה רק הטריילר לסרט שהם עמדו לעבור.
בשניות אכזריות, בזמן שהחיילים קורעים את הרביעה זה מזו, אדי מבטיח לדייזי שהוא ימצא אותה שוב.
אחרי הפיצול, שבורה ומפורקת, נשלחות דייזי ופייפר הקטנה אל בית מחסה שמארח ילדים שעקרו אותם מביתם בשל הסכנה שעורבת. שם, דייזי צורחת אל תוך עמקי נשמתה ודורשת מאליזבת' רייבק לצאת בחזרה החוצה, כי נמאס לה להקשיב לקולות שהכתיבו לה עד עכשיו כיצד להתנהל ושיבשו לגמרי את מערכת החשיבה שלה, ההשקפה שלה והרגשות שהסתירה.
בינתיים, מקומם של אדי ואייזיק לא ידוע לבנות. השמועות הם ששלחו את הבנים אל מחנות אילוף שאף אחד לא ממש יודע מה מתרחש שם ואלו שיודעים, משיבים לשאלות בשתיקה. כך או כך, דייזי יודעת שאת ההבטחה שאדי הבטיח לה הוא יקיים גם אם זה יעלה לו בחייו. ככה, לרקע המאבק שלה לאמץ את כל הביטחון שקיים בתוכה, לצד הפחד מהלא נודע, היא מבטיחה לאדי בלי שיישמע, שגם היא תמצא אותו שוב.

האם דייזי מצאה את אדי?
האם דייזי קיבלה את אליזבת'?
האם המלחמה הסתיימה?
האם ככה היא חיה עכשיו?
עליכם לפתוח את הספר כדי לגלות.
אני פתחתי כבר מזמן. וכשגיליתי, הרמוניה של תקווה ואומץ ושאיפה ואהבה מילתה אותי.

ככה אני חיה עכשיו הוא סיפור מרגש על דרך מרגשת שעוברת נערה מרגשת. כתיבה נעימה מצידה של מג רוסוף, תיאורים משכנעים ושיחות אינטליגנטיות. והסרט שיצא בעקבותיו? אחד הסרטים היותר מדהימים שראיתי בחיי.
דייזי לימדה אותי שהכול אפשרי, אז תרשו לה ללמד גם אתכם.

נתקלתי בספר הזה כשהייתי בת 14, שוטטתי בסטימצקי ופתאום מצאתי את הספר הזה באחד המדפים. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שקניתי ספר בגלל הכריכה שלו. פשוט לא יכולתי לעמוד בפיתוי. לא הייתה לי אפשרות להבין מה טמון בפנים.
כמו שלכל עם יש פולקלור, לכל אדם יש פולקלור אישי- אלפי אבני דרך ונקודות ציון שבנו את האדם שאנו. הספר הזה הוא בהחלט חלק מהפלקלור האישי שלי.
תבינו, ספר זה עניין של זמן ומקום; באיזו תקופה נפגשת עמו, מה היה הרקע לקריאתו. אצלי זה כנראה בדיוק התאים.

על פניו, הספר סובל משפה דיבורית רדודה שיכולה להיות מעצבנת ומטופשת. זהו דיבורה הניו-יורקי של דייזי, נערה בת 15 שנשלחה לחופשה אצל דודתה בבריטניה. דייזי היא דמות שתחלואות העידן הותירו בה עכבות מרובות, זה ניכר בדרך בה היא תופסת את המציאות שלה ובעובדה שהיא סובלת מהפרעות אכילה. בנוסף, אמה של דייזי מתה בלידתה, שנים לאחר מכן אביה של דייזי נישא לאישה אחרת, אישה שדייזי מתארת כשטנית ומרשעת.
היא טסה לבריטניה, לדודה פן, אחות אמה. לדודה פן יש ארבעה ילדים, הם גרים בבית אבן בסביבה כפרית, שונה לחלוטין מכל מה שדייזי הכירה.
כאן מתחיל תהליך השיקום של דייזי, ופה הדיבור המאוס שלה מקבל קסם. היא מספרת על האחווה המיוחדת בין בני דודיה; על פייפר הקטנה שהיא מלאכית מלאת תבונה, על אדמונד שעשבים שוטים גדלים בראשו פרא והוא מסוגל לקרוא מחשבות, על אייזק שלא מדבר כמעט עם בני אדם ובכלל מעדיף יותר חיות. היא מספרת על הטבע החי שמקיף אותם. דייזי מגיעה כנערה אמריקאית מנוכרת שבזכות הטבע והאהבה נפשה נרפאית.
אבל זוהי רק ההתחלה. לא הרבה אחרי פורצת מלחמת עולם שלישית. החיים, שהיו עד לפני רגע גן עדן של ממש, הופכים להיות אתגר מפחיד.

אני שבה ואומרת- הספר הזה תפס אותי בזמן ומקום נכונים. אני מכירה הרבה אנשים שלא נהנו מהספר הזה.

מלבד הכריכה המזמינה והתקציר המושך הספר כשמו הוא, פשוט וטוב.
הרגיש לי מן שילוב של פרש הברונזה ומחוננת ואהבתי את זה,
כי אין על סיפור התמודדות וגבורה שבראשה עומדת אהבה- מה גם שבסוף היא שרדה!
הייתי רוצה לקרוא עליהם עוד והצטערתי ולא הייתה בידי האפשרות, אבל נהנתי מכל רגע קריאה (:

כתוב ועניין ויצירתי

בעיקרון, ככה אני חיה עכשיו, הוא הספר שאני הכי אוהבת בכל הזמנים.
ולא אני לא יודעת להסביר למה.
אבל זה לא אומר שלא אנסה-
ככה אני חיה עכשיו מרגיז באופן מרגיז. דיבורה הניו-יורקי הבוטה של דייזי, יחד עם הדרך המעוותת שבה היא מסתכלת על העולם והעובדה שהיא נופלת בקסמיו של אדי- הלא הוא בן דודה. פשוט מרגיז.
וחכו לזה.. נ-ה-נ-ת-י להתרגז מהספר הזה.
נדמה לי שדייזי היא בעצם כל אחד מאיתנו. כמו משל עם נמשל מרגיז. כן, מרגיז.
ובכן, הטרגדיה והשינוי המתחולל בתוך דייזי בערך כל דקה מכל יום שבה היא נמצאת באנגליה, מקסים.
הספר קצר מידי,(171 דפים ליתר דיוק) וישנם פרקים שהם בסך הכל 2 דפים.. שוב, מרגיז. אבל נדמה שהוא מדויק, נדמה שרוסוף הצליחה במה שניסתה לעשות שם, והכניסה בדיוק את מה שרצתה בצורה לא כל כך מרגיזה. כן, מפתיע.
אז למה אהבתי את הספר? לעזאזל, אני לא יודעת.
התחברתי לדייזי, היא נתנה לי השראה בכל דף. התסכול שלה הרגיע אותי, והשינוי שעברה עזר לי להשתנות בעצמי.

שנאתי- את זה שאוסברט- שאמור להיות האח הבכור, האחראי והמקסים, יצא מניאק דוחה. ושנאתי את גילוי העריות הלא חבוי בכלל בין אדמונד לדייזי. כאלו נדמה שהכל היה מושלם, כשהכל היה לגמרי דפוק. בעיקר שנאתי את המלחמה שכמעט גרמה להם לאבד תקווה. והעבירה בי צמרמורת בכל פעם שהוזכרה.
אהבתי- הכל. גם את מה ששנאתי- אהבתי.

#אזהרה# אני לא ממליצה לאף אחד לקרוא.
כי הייתי רוצה להשאיר את הספר המקסים הזה רק לעצמי.

אחרי שקראתי את "תתארו לעצמכם שאינני", ניגשתי לספר הזה בציפייה בינונית פלוס. התאכזבתי לגמרי! העלילה יומרנית ומתאימה לילדים בגיל 10 פחות או יותר. סימני הפיסוק ממש זוועתיים וזה נותן תחושה של תת-רמה של ספר. אני חייבת להגיד שהתייאשתי באמצע, אז אני לא יודעת מה קרה בסוף, והאמת שאני גם לא רוצה.

התאכזבתי.
התקציר דבר ראשון לא מצא חן בעיניי.
הכריכה עוד בסדר. מושכת את העין.
לא אהבתי את הרעיון של הסיפור.
דבר ראשון היא כותבת על זה שהיא מתאהבת בבן דוד שלה והוא מתאהב בה. סה"כ זה לא מפריע לאהבה שלהם ולא לאף אחד מהמשפחה. חשבתי שזה יוסיף קצת עניין ותוכן. בסופו של דבר זה הפריע רק לה ורק בהתחלה. אז הסופרת הייתה יכולה לכתוב שדייזי התאהבה בברווז במקום באדמונד ושום דבר לא היה משתנה ומשתפר והספר היה ממשיך לתאר את הקשיים שיש במלחמה.
ועוד משהו - איך אפשר לכתוב פסקה של ארבע עשר שורות [בדקתי] והכל במשפט אחד? לפעמים נדמה לי שהיא פשוט כותבת וכותבת וכותבת ואז היא שוכחת לעבור על הכל ולראות כמה שהכתיבה ארוכה. אבל אחר כך זה עוד מסתדר איכשהו.
חוץ מזה הספר הוא על המלחמה. הוא לא היה כל כך קודר והכל הסתדר והכל היה בסדר. ובתכלס זה לא כל כך מתאים לתוכן של הסיפור.
אני מתחרטת שבכלל חיכיתי שבועיים שהוא יגיע אליי בדואר כי זה פשוט בזבוז זמן.
תחליטו אתם אם לקרוא או לא.

יש לי את הספר בבית.
גם אני לקחתי אותו בעיקר בגלל הכריכה, והתקציר מאחורה נשמע מעניין.
לפי מה שאני זוכרת (קראתי את הספר מזמן) המלחמה המדוברת היא מלחמת העולם השניה, והבחורה שמספרת את הסיפור, דייזי (אליזבט) היא נערה בת 15 מניו יורק שבאה להתארח בקיץ אצל בני הדודים שלה מאנגליה, שהיא אף פעם לא פגשה.
זהירות ספוילרים:
אני זוכרת שלא ממש אהבתי את הספר הזה.
אולי כי קראתי אותו בגיל צעיר מידי, ועוד לא עיכלתי טוב את מה שהלך שם, אבל לא אהבתי את הדמות של דייזי- ניו יורקית ממוצעת וקצת צפונבונית ששונאת את האמא החורגת שלה, למרות שהיתה לה סיבה.. משהו ביחסים שלה עם המשפחה הציק לי.
וגילוי עריות.. דייזי מתאהבת באדמונד, בן הדוד שלה, והוא כמובן מתאהב בה גם. לפי מה שאני זוכרת הם גם שוכבים וחולקים רגעים שבני דודים בד"כ לא חולקים.
החיים של הדמויות הם די "על הקצה" שכזה. כשהדודה טסה לענייניה, הם נשארים לבד, והחיים שלהם מוזרים כיאה לילדי כפר שהכי מבוגר מהם בן 17 והכי קטנה בת 8 בערך. לכל אחד מהם גם יש "יכולות" לא רגילות. לא כמו בספר פנטזיה. אדמונד ודייזי קוראים את המחשבות אחד של השניה. פייפר, האחות הקטנה מסוגלת לתקשר עם חיות או משהו בסגנון.. כל ילד "קסום משהו". בהמשך גם יש תיאורים לא נעימים- למשל בחור שנורה והראש שלו מתפוצץ וניתז לכל עבר. ויש איזושהי אדישות לא ברורה אצל המספרת והקרובים לה לכל זה. הסוף לא טוב ולא רע.
כנראה שבאמת קראתי את זה בגיל צעיר מידי.
בקיצור- העטיפה מתעתעת.
אני זוכרת שסיימתי את הספר בהרגשה רעה ומאוכזבת.