הביקורת נכתבה ביום שלישי, 18 בינואר, 2011
ע"י מורי
ע"י מורי
ספר קטן בכל קנה מידה, בודאי במידה הרוחנית.
מדובר בעוד ספר מיותר לגמרי של מקיואן, זה שנכתב כדי להרוויח כסף ולהרבות להג מיותר בעולם. בספר זה שני גיבורים ראשיים שיש להם מן המשותף ועוד אחד שאף הוא שותף למה שהם שותפים לו.
קלייב לינלי, הקומפוזיטור הנודע, כותב את אחת מיצירותיו הגדולות בדיוק כשמולי, אהובותו משכבר הימים מתה והוא פוגש את חברו ורנון האלידיי, הגיבור השני, בלוויה. גם ורנון היה מאהבה של מולי.
ורנון האלידיי הוא עורכו של העיתון דל התפוצה והמשובח ונמצא כרגע בשיא הקריירה העיתונאית שלו. לידיו נופלות תמונות שהיו בידיו של ג´ורג´, בעלה של מולי המנוחה. תמונות אלה אמורות להרוס את הקריירה של גרמוני, שר בממשלה הבריטית ומועמד לראשות הממשלה.
לכאורה, ספר שבו דמויות בעלות השפעה תרבותית, פוליטית, עיתונאית וכספית. ספר שיכול לומר הרבה ובעצם לא אומר דבר. העניין מכעיס עוד יותר כשבעצם כל הסיפור יכול להיות סקיצה לספר משובח, אבל ברור שאין בכוחו של מקיואן לשאת על כתפיו הצרות את גודל הסיפור ואת כל טווח האפשרויות. סוף הסיפור הזוי לגמרי וההבטחה שעל גב הספר רחוקה לגמרי ממה שיש בגוף הספר.
אלמלא ההבטחה בכפרה ובאהבה עיקשת, לא הייתי מגיע לספר הזה. עכשיו יש כבר שני ספרים לפחות של מקיואן שאין לגעת בהם בשום צורה: אמסטרדם ושבת. שני ספרים המרבים להבטיח וממעטים לקיים, אם בכלל.
2 קוראים אהבו את הביקורת
טוקבקים
+ הוסף תגובה
|
רחל
(לפני 14 שנים ו-7 חודשים)
מסכימה שאלו
שני ספרים די מיותרים של מקוויאן, אבל על השניים הטובים שציינת בהחלט ניתן להוסיף את גן הבטון, נחמת זרים, התמים ואולי יש עוד אחד או שניים ששכחתי.
|
2 הקוראים שאהבו את הביקורת
