"המרוץ לאביב" הוא ספר העוסק במחשבותיה, חלומותיה, מאווייה, החמצותיה ובזרותה התמידית של גיבורת הספר, שבדמותה נצרפו קווים מסוגננים – הן של הדור הצעיר והן של הדור המזדקן בישראל. רודנר העניקה לגיבורת ספרה את היכולת להישיר מבט אל המציאות ולראות אותה בכל מורכבותה. הסופרת מפרקת ובונה דרך עיניה של הגיבורה את סביבתה. הישראליות והיהדות, העולם החדש והישן,– הכל מתפרק ונבנה דרך חוויותיה, מחשבותיה, רגשותיה וזיכרונותיה. הסופרת מצליחה לעשות זאת בלי מניירות קלישאתיות או דידקטיות כלשהן. אין פה כוונה להטיף לתפיסת עולם או להתנהגות מסויימת. יש ניסיון לתאר באנושיות גיבורה שהיא בעצם אנטי גיבורה במהותה. רודנר מעמידה את גיבורת הספר בתוך כל מה שפגום באנושות, אבל גם בתוך כל היפה שבאותה אנושות פגומה. גיבורת הספר, מעצם זרותה התמידית לעבודתה, לסביבתה העירונית, למשפחתה ובעצם לכל – מתבוננת בעולם בעיני אדם הרוצה להתקבל ולהיות שייך, אבל הגורל זרק אותה ואת בני דורה לאותו תפר היסטורי/סוציולוגי בין העולם הישן, "בעל הרעיונות היפים", לבין העולם החדש שבו היא חיה את תלישותה, ושם כפי שהיא כותבת הם :
"מבקשים כל כך יפה
להיות חלק מסיפור
להיות שייכים לאיזה דור,
אבל תראה אותנו
אין לנו תשוקה".

הספר כתוב במוזיקה ובהומור ומשולבים בו כחלק מהטקסט גם קטעי שירה. באופן כללי אני חושבת שהוא משלב את השפה והאהבה הנצחית של לאה גולדברג יחד עם הקיומיות הסיזיפית וההומניסטית של אלבר קאמי. הייתי מוסיפה שהוא קצת ביטניקי בכתיבה (מזכיר לי מאוד את קרואק)

מה שהכי אהבתי בספר זה את השפה המוזיקלית הזרימה והדימיון לעיתים הוא כמו סרט מצוייר ולעיתים כמו תסריט של סרט תיעודי, נע בין מציאות נושכת לחלום, בין תחושת החמצה לבין תחושת חופש שניכרת בכתיבה האסוציאטיבית ובמוזיקה של השפה.
מלבד זה מספר סיפור של אישה אבודה שהחיים גדולים עליה והפוליטיקה גדולה עליה והיא מחפשת דרך להיות שייכת למשהו שהיא מאמינה בו .
ספר חשוב . ממליצה . מסוג הספרים שחוזרים אליהם לאחר זמן וקוראים שוב ושוב .

ספר מרתק וקצר .
על אף היותו קצר קראתי אותו בחלקים קטנים כל הפעם . הפסר מצטרף יחדיו למאין פאזל שלם ומגובש.
כתוב בעברית מתנגנת.


"אתה זוכר? אנחנו מתעוררים מוקדם בבית הפרוורי החדש, המשופץ, המוקף גדר גבוהה. מחוץ לבית קור פרוורי, יוצא לנו אוויר חם מהפה. יש בזה משהו אינטימי. אנחנו שמים את הילד בגן ונוסעים לתל-אביב. כשאתה מתניע את האוטו, טום יוֹרְק מתחיל לשיר, מורנינג בל מורנינג בל. אתה אוחז בידי. אנחנו נוסעים על ההיי-ויי לתל-אביב, 120 קמ"ש לפחות, ואתה לוקח סיבובים בטירוף. אתה לא מצליח לעצור. אני מדמיינת איך המכונית נראית מהצד, טסה בהיי-ויי אל תוך הערפל. אבל מבפנים, מהכסאות המרופדים, נראית השמשה הקדמית כמו מסך של משחק וידיאו איטי. הווישרים זזים מצד לצד, מצד לצד, הכביש זוחל מתחתינו כמו נחש אפור ענקי. אדים מכסים את החלונות האוטומטיים, החימום דלוק פול-און, מזמזם בקצב של מצעד. בגלל זה אנחנו מגבירים את המערכת פול-ווליום. תופים ובס דופקים בקצב של טקס הלוויה, וֶר דיד יו פארק דה קאר, וֶר דיד יו פארק דה קאר. האוטו שלנו הוא כמו מקלט נייד של תודעה המודעת רק לעצמה. יש לו ריפודים אפורים וציפוי אפור. האופק אפור כמו מקלט, אנחנו דוהרים אל תוכו, שכבות-שכבות. אנחנו שומעים את שיר 7 כמו שיכורים, עוד סיבוב, עוד סיבוב, יורקי שר רליייז מי, רליייז מי, אבל אנחנו לא יכולים להפסיק. אנחנו כל הזמן נוסעים.
לפעמים בריחה היא הדבר הנכון לעשות.